הביטוי הגופני הוא דרמטי, כהפרעות וויסות וגרוע מזה
בדיוק בגלל שיש קשר מאוד מעניין ומאיר בין הגדרה דינמית של גבולות הקבוצה ובין היחס בין הסופי לאין סופי, הקבוע והמשתנה, החוץ והפנים, כמו שהוא מתבטא בצורה שאין קונקרטית ממנה
זה באמת מיושם כחדו"א בצורה שמשנה מאוד מהותית את המרחב התרבותי, גם בגלל שזה מאפשר שינויים מפליגים בתשתית שבתורם מאפשרים גם שינויים בתצורת הקבוצה וביחס הפרטים אליה ובתוכה
עדיין, הגבול בין מי שנמצא בפנים למי שנמצא בחוץ הוא מאוד נוקשה, ולצערנו אפילו מגובה אקדמית, אולי גם כאן מה שעשוי להקל במעט על המצב זה מגמה שמתחילים לראות ממנה משהו של נסיונות לעמעם מעט את העימות בין מדעי הטבע למדעי הרוח, ודווקא אוטיסטים, מתוקף זהותם, אמורים להיות רלוונטים למגמה כזאת, אלא שבדיוק לכן הם גם די מתקשים למצוא לעצמם מקום נח במימסד האקדמי ובכלל
גם לדעתי ותחושתי
הזיקה בין צורת מעגלי השייכות לתחושת הזמן היא שורש העניין
בדיוק בגלל שיש קשר מאוד מעניין ומאיר בין הגדרה דינמית של גבולות הקבוצה ובין היחס בין הסופי לאין סופי, הקבוע והמשתנה, החוץ והפנים, כמו שהוא מתבטא בצורה שאין קונקרטית ממנה
זה באמת מיושם כחדו"א בצורה שמשנה מאוד מהותית את המרחב התרבותי, גם בגלל שזה מאפשר שינויים מפליגים בתשתית שבתורם מאפשרים גם שינויים בתצורת הקבוצה וביחס הפרטים אליה ובתוכה
עדיין, הגבול בין מי שנמצא בפנים למי שנמצא בחוץ הוא מאוד נוקשה, ולצערנו אפילו מגובה אקדמית, אולי גם כאן מה שעשוי להקל במעט על המצב זה מגמה שמתחילים לראות ממנה משהו של נסיונות לעמעם מעט את העימות בין מדעי הטבע למדעי הרוח, ודווקא אוטיסטים, מתוקף זהותם, אמורים להיות רלוונטים למגמה כזאת, אלא שבדיוק לכן הם גם די מתקשים למצוא לעצמם מקום נח במימסד האקדמי ובכלל
גם לדעתי ותחושתי
הזיקה בין צורת מעגלי השייכות לתחושת הזמן היא שורש העניין
