light of mine
New member
הארת לילה....
היום שמעתי מהאקס בפעם הראשונה מאז שנפרדנו לפני יותר מחודש. כמה מילים קטנות, מלאות כאב, נשלחו ממנו. תגובה לקונית, קצרה לשיר שפורסם אתמול, ואי-מייל קצר גם כן. שהוא שמח שטוב לי. שהוא שמח שהוא לא גרם לי נזק. שהוא מצטער שקשה לו לדבר איתי בטלפון בשביל שנתאם איך אני מחזירה לו דברים שלו שעדיין אצלי. מלא כאב. התגובה הראשונית שלי הייתה... אבוי... הוא עשה לי את המוות שלושה חודשים, הוא עזב אותי... וקשה לו לדבר איתי בטלפון? איזה מצב מגוחך. ואז הבנתי. זה לא מצב מגוחך... זה מצב טראגי. זה טראגי שהוא לא מסוגל לעמוד מולי ולראות את מה הוא איבד. ואני חושבת על היכן אני נמצאת היום... מלאת שאלות קיומיות כמו "מה בדיוק אני רוצה לעשות בחיים שלי?" ומתחילה להבין שהכיוון שתפשתי לפני כמה חודשים לא מתאים לי יותר, ואולי כדאי לעצור רגע את האוטובוס, לרדת, ולתפוש קו אחר... בתהליך בנית קן ביתי בשביל עצמי, בתהליך קבלה והשלמה עם היכולות שלי, הפוטנציאל שלי, ההבנה שאני רוצה, בצורה כזאת או אחרת, לעזור לאנשים אחרים להפרד מהכאב שלהם, ההבנה שהיצירתיות שלי לא מתבטאת מספיק ביום יום... ההבנה שלא משנה מה שיקרה לי בחיים... תמיד יש לי את עצמי... ושלמרות התהיות והבלבול... המסר יגיע, ואני אדע מה אני צריכה לעשות. ואז אני חושבת על היכן הוא נמצא. שהוא עדיין תקוע באותו מקום שהוא היה בו שנפרדנו. שלפי המייל והתגובה הקטנה שלו לשיר הוא לא סלח לעצמו על חוסר היכולת שלו להתמודד עם הזוגיות שלנו... ועם עצמו. ושהוא עדיין לא יוצר שינוי בחייו. וזה עושה לי עצוב. כי כאשר מגרדים שרידי כעס, כאשר מגרדים את שרידי האכזבה האנושית מאד מהכשלון של מערכת היחסים שלנו... אני רואה את התמונה בצורה הרבה יותר ברורה. אכפת לי ממנו. אני דואגת לו. לא בתור בנזוג... אלא בתור אדם רגיש מאד, פגוע מאד, שהכניס לי אור עצום לחיים לתקופה קצרה... אני שולחת לו אור. אני מקווה שהוא יצליח, יום אחד בקרוב, להוציא את עצמו מהבור שהוא נמצא בו. אני מבינה שלי לא יהיה חלק בהבראה הזאת. אבל אני מקווה... אני מתפללת... שימצא את הכח להתעלות. היכן שלא תהיה, ילד יקר, שיהיה לך רק טוב. שתזכה רק לאושר. שתחייה בשלום עם עצמך. חג שמח. light
היום שמעתי מהאקס בפעם הראשונה מאז שנפרדנו לפני יותר מחודש. כמה מילים קטנות, מלאות כאב, נשלחו ממנו. תגובה לקונית, קצרה לשיר שפורסם אתמול, ואי-מייל קצר גם כן. שהוא שמח שטוב לי. שהוא שמח שהוא לא גרם לי נזק. שהוא מצטער שקשה לו לדבר איתי בטלפון בשביל שנתאם איך אני מחזירה לו דברים שלו שעדיין אצלי. מלא כאב. התגובה הראשונית שלי הייתה... אבוי... הוא עשה לי את המוות שלושה חודשים, הוא עזב אותי... וקשה לו לדבר איתי בטלפון? איזה מצב מגוחך. ואז הבנתי. זה לא מצב מגוחך... זה מצב טראגי. זה טראגי שהוא לא מסוגל לעמוד מולי ולראות את מה הוא איבד. ואני חושבת על היכן אני נמצאת היום... מלאת שאלות קיומיות כמו "מה בדיוק אני רוצה לעשות בחיים שלי?" ומתחילה להבין שהכיוון שתפשתי לפני כמה חודשים לא מתאים לי יותר, ואולי כדאי לעצור רגע את האוטובוס, לרדת, ולתפוש קו אחר... בתהליך בנית קן ביתי בשביל עצמי, בתהליך קבלה והשלמה עם היכולות שלי, הפוטנציאל שלי, ההבנה שאני רוצה, בצורה כזאת או אחרת, לעזור לאנשים אחרים להפרד מהכאב שלהם, ההבנה שהיצירתיות שלי לא מתבטאת מספיק ביום יום... ההבנה שלא משנה מה שיקרה לי בחיים... תמיד יש לי את עצמי... ושלמרות התהיות והבלבול... המסר יגיע, ואני אדע מה אני צריכה לעשות. ואז אני חושבת על היכן הוא נמצא. שהוא עדיין תקוע באותו מקום שהוא היה בו שנפרדנו. שלפי המייל והתגובה הקטנה שלו לשיר הוא לא סלח לעצמו על חוסר היכולת שלו להתמודד עם הזוגיות שלנו... ועם עצמו. ושהוא עדיין לא יוצר שינוי בחייו. וזה עושה לי עצוב. כי כאשר מגרדים שרידי כעס, כאשר מגרדים את שרידי האכזבה האנושית מאד מהכשלון של מערכת היחסים שלנו... אני רואה את התמונה בצורה הרבה יותר ברורה. אכפת לי ממנו. אני דואגת לו. לא בתור בנזוג... אלא בתור אדם רגיש מאד, פגוע מאד, שהכניס לי אור עצום לחיים לתקופה קצרה... אני שולחת לו אור. אני מקווה שהוא יצליח, יום אחד בקרוב, להוציא את עצמו מהבור שהוא נמצא בו. אני מבינה שלי לא יהיה חלק בהבראה הזאת. אבל אני מקווה... אני מתפללת... שימצא את הכח להתעלות. היכן שלא תהיה, ילד יקר, שיהיה לך רק טוב. שתזכה רק לאושר. שתחייה בשלום עם עצמך. חג שמח. light