הארה של בוקר

[אפרתש]

הארה של בוקר

בדרך כלל, אני האחראית על הבוקר - בן זוגי נעלם עם עלות החמה. היום הוא נשאר בבית. כשנגה התעוררה, אמרתי לה שאמא נוסעת עכשו לעבודה, ואבא ייקח אותה למטפלת (אנחנו עוד במשפחתון). היא אמרה "אבא ילביש אותך". אמרתי שאכן כן, והראיתי לה איזה בגדים הכנתי לאבא להלביש לה. ואז היא אמרה, עדיין במבט קצת מודאג "קודם לגמור חלב". ואז הבנתי שהיא עומדת בפני מצב שבעיני הוא קצת שונה מהרגיל, אבל בעיניה הוא מאד שונה. היא רגילה להיות עם אבא פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים, היא רגילה להיות איתו בשישי ושבת בבוקר, אבל זה שהוא יסדר את עניני סתם בוקר של חול - זה מצב חדש, וכנראה קצת מעורר דאגה. וההארה שהיתה לי, היא שדברים שלנו נראים כלכך טריביאלים, עשויים להיראות לקטנים שלנו כמשהו חדש, גדול ומאיים. אז אמרתי לה שהיא צודקת וצריך לוודא שאבא יודע מה לעשות. ואמרתי לו, בנוכחותה "עכשו נגה שותה חלב, ורק אחרי שהיא תגמור תלביש אותה, ואחרכך תסרק .." וכ"ו. ומוסר השכל - לתת להם כמה שיותר אינפורמציה, גם אם לנו היא נראית מובנת מאליה. במקום "נוסעים לסבתא", "נוסעים לסבתא. את זוכרת, סבתא גרה מאד רחוק. ובדרך בטח נראה את הרכבת. וכשנגיע, נפגוש שם את ..." וכן הלאה. לעזור לה להתכונן לקראת מה שצפוי לבוא.

 

[Shellylove]

איזה מתוקה, נגה שלך

כבר לוקחת אחריות על אבא ודואגת שהוא ידע מה לעשות? ממש העלתה חיוך על שפתיי. ו...תודה על ההארה!

 

[עירית ל]

אני מרגישה בדיוק ההפך

חצי מהזמן אני עסוקה בלרחם על יונתן שהחיים שלו מתנהלים בלי שיש לו באמת שליטה עליהם. אני כל הזמן מסבירה לו ומפרטת ומשתדלת להכין אותו לכל מה שקורה לו. אני הרבה פעמים צריכה לעצור ולהגיד לעצמי שזה טבע העולם. שזה נחמד ויפה שאני משתדלת להקל עליו, אבל שאני צריכה להזהר מלדמיין לעצמי קשיים גם איפה שהם אינם קיימים. שילדים קטנים אמורים לבוא built-in עם היכולת לחיות עם חוסר ודאות ברמה שהיתה משתקת מבוגר. והיכולת הזו הולכת וקטנה (ונהיית מיותרת) ככל שההבנה שלהם גדלה וחוסר הודאות קטן.

 

[ליאת +]

אני חושבת שהם חיים עם

כמות חוסר הוודאות שמתאימה להם (ואני מתכוונת לילדים שגדלים בתנאים סבירים, לא במוסדות ולא בהזנחה). הדבר העיקרי שאני רואה אצל ילדים הוא שהם בהווה - הם מתעסקים במה שעכשיו, בניגוד אלינו , שתשעים אחוזים מהזמן עסוקים ב"מה יהיה" , ותשעה אחוזים נוספים ב "מה היה" ואולי, במקרה הטוב, אחוז בודד זה בעכשיו, בחוויה של הרגע. ואפרתש כותבת: "וההארה שהיתה לי, היא שדברים שלנו נראים כלכך טריביאלים, עשויים להיראות לקטנים שלנו כמשהו חדש, גדול ומאיים" - אני מסכימה, אבל תחשבו על כל הדברים הגדולים והמאימיים שבכלל לא עוברים את המסך שלהם. הם לא דואגים למה יהיה. הם לא חושבים על מה להכין לארוחת ערב. הם לא עסוקים בשיחת הטלפון שצריך להחזיר ל.. הם לא יודעים על הפיגוע שהיה, ולא דואגים בגלל אלה שעלולים עוד להיות השבוע אמרתי לאביתר לא לגעת בכלי העבודה של סבא. הוא פרץ בבכי ונעלב עד עמקי נשמתו. זו לא הייתה הצגה. באמת נורא כאב לו ובאותו רגע עבורו, המצב הזה היה סוף העולם. ומצד שני- בגלל שאלה דברים טרביאליים, אז גם, בד"כ, כל כך קל לעזור להם: הנה קח את הפטיש שלך, ובוא תדפוק על כל בורג לפני שסבא קודח אותו- והילד מאושר!

 

[ימימה]

לי היה צורך אובססיבי

להסביר לתאר ולפרט לאביגיל מה הולך לקרות לנו בכל שלב - הייתי צריכה לעצור את עצמי מלהסביר לה לטווח רחוק מדי, אלא רק בהתאם להבנה שלה, או להמנע מלקלקל לה חוויות מראש באזהרות ש"יתכן שזה לא יהיה כך או אחרת", רק כדי למנוע ממנה חוויה עתידית. עם נמרוד הצורך הזה נעלם לגמרי, ובדיעבד הבנתי שזה היה צורך שלי, לא שלה, לסדר את העולם שלי, ועל בסיס חוויות ילדות שלי (שלא נכנס אליהן בשלב זה...). עד היום, כשהיא בת 6, היא חייבת לדעת תמיד מה התוכניות בכל רגע נתון, ואם צפוי ארוע מורכב כמו טיול של כמה ימים, או חוויה דומה - היא מכינה לעצמה ממש לוח זמנים כתוב, מה נעשה בכל רגע נתון. מאידך יש לה גם תחושת זמן הרבה יותר ברורה ומדויקת משל רוב בני גילה, והבנה של מושגי זמן מגיל צעיר מאד. נמרוד לעומתה, זורם יותר עם החיים, בבחינת "מה שבא ברוך הבא" ואני צריכה להזכיר לעצמי להסביר לו מה הולך לקרות, כדי שלא כל החיים יהיו לו הפתעה מוחלטת, ושיוכל גם לפתח ציפיות...