הארה (המשך)
הערה: אני מצטער על ההצתה המאוחרת, כאשר אנשים ``השתחררו`` מנושא מסויים, לפעמים יש איזושהי רתיעה פנימית לשוב ולדוש בנושא מחדש, אך היות ולפי דעתי ``אין מוקדם ומאוחר בתורה``, אז בבקשה: אינני חווה ולא חוויתי הארות מטאפיזיות , מה שאני כן חווה לפעמים, אלה הם תובנות פנימיות , שכל מי שמנסה להיות מודע לעצמו וקשוב לסביבתו חווה... אך בעיקבות הדיון אודות ההארה שעלה כאן, חשבתי על הנושא ועיינתי קצת בספרים, אנסה להביא את נקודת ראותי שהיא תוצאה של קריאה וחשיבה: שלש צורות של הרחבת הגבולות הרוחניים: א. הדרך המקובלת המעוגנת בנורמות התרבותיות הקיימות. כאשר הקשב לעצמי, לסביבה, לעולם, מעורר גם את הקשב לחוויות רוחניות, כמו חוויות אמנותיות, כמו קריאת יצירות, שמיעת מוסיקה, צפייה בעבודות אמנותיות, הליכה אל הטבע, מדיטציה, תפילה, לימוד תורה, קיום מצוות וכד`. כאשר בצורה יותר אינטנסיבית, הקשב עצמו הופך להיות חוויה רוחנית. (כגון הדברים אודות המדיטציה שאלדד ציטט מקרישנמורטי). ב. חיפוש אחרי החוויה בדרך לא מקובלת, או שהאדם איננו מוכן מספיק לקראת החוויה. כאשר אדם מיתוך סקרנות רוצה לבדוק את הקצוות של גבולותיו, והוא מחפש חוויות-שיא בדרכים לא מקובלות: כמו לקיחת סמים... או התמכרויות אחרות, כמו סיגופים ותעניות (ראה את הסיפור: אמן התענית של קפקא), כמו לקיחת סיכונים יוצאי דופן (למשל נהיגה פראית). כאשר אדם מחפש ``קיצורי דרך`` רוחניים ללא יגיעה רוחנית מספיקה (כמו הדרישה המסורתית להיות עמלים בתורה), או כאשר, האדם לא יציב מבחינה נפשית, או שהוא חסר כוחות נפשיים, או שאין לו מערכת ערכים יציבה. ידוע הסיפור המופיע במקורות, אודות ארבעה שנכנסו לפרדס, אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע (=כנראה השתגע), אחד קיצץ בנטיעות (= מדובר ברבי אלישא בן אבוייה שבשפה של היום היינו אומרים עליו שהוא כנראה חווה חווייה קשה של חוסר משמעות ערכית), אחד נכנס בשלום ויצא בשלום (מדובר ברבי עקיבא, אדם בעל עצמה רוחנית בלתי רגילה שהתחיל ללמוד רק בגיל ארבעים, שתמך במרד בר כוכבא וכאשר הרומאים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל ``היה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמיים באהבה`` והוציא את נשמתו בקריאת: שמע ישראל). ג. הצורה השלישית, היא צורה מאד גבוהה של חיפוש רוחני, של רצון להרחבת הגבולות האנושיים, אך כאשר האדם היא בשלב של התפתחות רוחנית ויצירתית גבוהה, כאשר מצד אחד יש לו את הכלים ואת הערכים שלתוכם הוא יכול להטמיע את החוויה ואת הידע החדש שיקבל, ומצד שני יש לו את הענווה הדרושה על מנת שהאני שלו לא יתנפח יותר מידי או לא יצטמק ויתאפס יותר מידי אחרי הגילוי. משה, הוא דוגמא קלאסית של הגשמת הצורה השלישית. הוא זה שקיבל את התורה (כלומר אדם בהתפתחות מאד גבוהה שמקבל ``תיקשור`` אלוהי כל כך מאורגן כמו עשרת הדברות). הוא זה ששימש כערכאה שיפוטית עליונה, ש``את הדבר הקשה`` הביאו אליו לשיפוט. והוא האחד שהייתה לו גם הארה שהיא ``אבא של ההארות``... שמיתוך תחושה של אינטימיות עם המוחלט, הוא מבקש: ``הראה לי נא את כבודך`` והוא אכן רואה, אומנם רק חלק ממבוקשו... (``וראית את אחורי ופני לא יראו``. אגב, פירוש חסידי נחמד: כל הדברים הסותרים זה את זה וההפכיים נקראים בחינת אחורי ה`. אבל פניו, ששם הכל התאמה גמורה, לא יכול אדם לראות. הרבי מקוצק. ``אור הגנוז`` של מ. בובר) כאשר על אותו משה נאמר: ``והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה`` (במדבר י``ב, ג`) מה אפשר ללמוד בנושא שלנו מתוך תולדותיו של משה ? שככל שההארה גדולה יותר כך האדם המקבל אותה חייב להיות מצד אחד, עם אירגון ערכי והתפתחותי גבוה יותר ומצד שני , אדם שיכול לוותר ויתור יותר גדול על האגו שלו (= ענווה). הקבלה קוראת לרעיון הזה כלים ואורות, כאשר הכלי מקבל אור כפי יכולת קיבולו. לתוך התחום השלישי הזה, נכנסת גם האמנות והמדע , באשר שתיהן מחפשות חיפוש יצירתי אחרי הארה וגילוי. להלן שתי קטעים אודות היצירה האמנותית, מספרו (המיוחד במינו) של ז`אן קליין: ``מי אני`` : ``אינך יכול (כאמן) להביע את עצמך ללא כלי הבעה. יש נקודה כאשר גודל ההרגשה הפנימית כה רב עד שאתה נהדף להרחיב את רפרטואר הטכניקה בכדי לבטא את ההרגשה``. דברים אלה מבטאים את הקשר שבין ``גודל הכלי`` (מידת ההתפתחות, המשאבים הפנימיים, האמצעים), לבין ``גודל האור`` (עוצמת ההשראה, ההארה). ``יצירת אמנות גדולה איננה שייכת לאיש. באמנים גדולים אין הרגשת סיפוק והישג בתור האישיות הזוקפת לזכותה אשראי לזכותה על יצירתיותה. האמנות נותרת בגדר סמל מקודש, מנחה מאלוהים ומנחה בחזרה לאלוהים. האמן מרגיש את עצמו רק בבחינת מכשיר לביטוי הדברים בפועל. מאחר שהאמן ממוקד לחלוטין בביצוע, כאשר העבודה הושלמה יכולה להיות תחושת חירות`` דברים אלה מבטאים את הקשר שבין התהליך היצירתי ותוצאתו לבין אי מעורבות האגו בתוך התהליך היצירתי. לדעתי אפשר להכיל דברים אלה בצורה דומה גם על מדענים גדולים ועל יצירות ותגליות מדעיות גדולות. אור ואהבה, פרי מגדים
הערה: אני מצטער על ההצתה המאוחרת, כאשר אנשים ``השתחררו`` מנושא מסויים, לפעמים יש איזושהי רתיעה פנימית לשוב ולדוש בנושא מחדש, אך היות ולפי דעתי ``אין מוקדם ומאוחר בתורה``, אז בבקשה: אינני חווה ולא חוויתי הארות מטאפיזיות , מה שאני כן חווה לפעמים, אלה הם תובנות פנימיות , שכל מי שמנסה להיות מודע לעצמו וקשוב לסביבתו חווה... אך בעיקבות הדיון אודות ההארה שעלה כאן, חשבתי על הנושא ועיינתי קצת בספרים, אנסה להביא את נקודת ראותי שהיא תוצאה של קריאה וחשיבה: שלש צורות של הרחבת הגבולות הרוחניים: א. הדרך המקובלת המעוגנת בנורמות התרבותיות הקיימות. כאשר הקשב לעצמי, לסביבה, לעולם, מעורר גם את הקשב לחוויות רוחניות, כמו חוויות אמנותיות, כמו קריאת יצירות, שמיעת מוסיקה, צפייה בעבודות אמנותיות, הליכה אל הטבע, מדיטציה, תפילה, לימוד תורה, קיום מצוות וכד`. כאשר בצורה יותר אינטנסיבית, הקשב עצמו הופך להיות חוויה רוחנית. (כגון הדברים אודות המדיטציה שאלדד ציטט מקרישנמורטי). ב. חיפוש אחרי החוויה בדרך לא מקובלת, או שהאדם איננו מוכן מספיק לקראת החוויה. כאשר אדם מיתוך סקרנות רוצה לבדוק את הקצוות של גבולותיו, והוא מחפש חוויות-שיא בדרכים לא מקובלות: כמו לקיחת סמים... או התמכרויות אחרות, כמו סיגופים ותעניות (ראה את הסיפור: אמן התענית של קפקא), כמו לקיחת סיכונים יוצאי דופן (למשל נהיגה פראית). כאשר אדם מחפש ``קיצורי דרך`` רוחניים ללא יגיעה רוחנית מספיקה (כמו הדרישה המסורתית להיות עמלים בתורה), או כאשר, האדם לא יציב מבחינה נפשית, או שהוא חסר כוחות נפשיים, או שאין לו מערכת ערכים יציבה. ידוע הסיפור המופיע במקורות, אודות ארבעה שנכנסו לפרדס, אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע (=כנראה השתגע), אחד קיצץ בנטיעות (= מדובר ברבי אלישא בן אבוייה שבשפה של היום היינו אומרים עליו שהוא כנראה חווה חווייה קשה של חוסר משמעות ערכית), אחד נכנס בשלום ויצא בשלום (מדובר ברבי עקיבא, אדם בעל עצמה רוחנית בלתי רגילה שהתחיל ללמוד רק בגיל ארבעים, שתמך במרד בר כוכבא וכאשר הרומאים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל ``היה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמיים באהבה`` והוציא את נשמתו בקריאת: שמע ישראל). ג. הצורה השלישית, היא צורה מאד גבוהה של חיפוש רוחני, של רצון להרחבת הגבולות האנושיים, אך כאשר האדם היא בשלב של התפתחות רוחנית ויצירתית גבוהה, כאשר מצד אחד יש לו את הכלים ואת הערכים שלתוכם הוא יכול להטמיע את החוויה ואת הידע החדש שיקבל, ומצד שני יש לו את הענווה הדרושה על מנת שהאני שלו לא יתנפח יותר מידי או לא יצטמק ויתאפס יותר מידי אחרי הגילוי. משה, הוא דוגמא קלאסית של הגשמת הצורה השלישית. הוא זה שקיבל את התורה (כלומר אדם בהתפתחות מאד גבוהה שמקבל ``תיקשור`` אלוהי כל כך מאורגן כמו עשרת הדברות). הוא זה ששימש כערכאה שיפוטית עליונה, ש``את הדבר הקשה`` הביאו אליו לשיפוט. והוא האחד שהייתה לו גם הארה שהיא ``אבא של ההארות``... שמיתוך תחושה של אינטימיות עם המוחלט, הוא מבקש: ``הראה לי נא את כבודך`` והוא אכן רואה, אומנם רק חלק ממבוקשו... (``וראית את אחורי ופני לא יראו``. אגב, פירוש חסידי נחמד: כל הדברים הסותרים זה את זה וההפכיים נקראים בחינת אחורי ה`. אבל פניו, ששם הכל התאמה גמורה, לא יכול אדם לראות. הרבי מקוצק. ``אור הגנוז`` של מ. בובר) כאשר על אותו משה נאמר: ``והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה`` (במדבר י``ב, ג`) מה אפשר ללמוד בנושא שלנו מתוך תולדותיו של משה ? שככל שההארה גדולה יותר כך האדם המקבל אותה חייב להיות מצד אחד, עם אירגון ערכי והתפתחותי גבוה יותר ומצד שני , אדם שיכול לוותר ויתור יותר גדול על האגו שלו (= ענווה). הקבלה קוראת לרעיון הזה כלים ואורות, כאשר הכלי מקבל אור כפי יכולת קיבולו. לתוך התחום השלישי הזה, נכנסת גם האמנות והמדע , באשר שתיהן מחפשות חיפוש יצירתי אחרי הארה וגילוי. להלן שתי קטעים אודות היצירה האמנותית, מספרו (המיוחד במינו) של ז`אן קליין: ``מי אני`` : ``אינך יכול (כאמן) להביע את עצמך ללא כלי הבעה. יש נקודה כאשר גודל ההרגשה הפנימית כה רב עד שאתה נהדף להרחיב את רפרטואר הטכניקה בכדי לבטא את ההרגשה``. דברים אלה מבטאים את הקשר שבין ``גודל הכלי`` (מידת ההתפתחות, המשאבים הפנימיים, האמצעים), לבין ``גודל האור`` (עוצמת ההשראה, ההארה). ``יצירת אמנות גדולה איננה שייכת לאיש. באמנים גדולים אין הרגשת סיפוק והישג בתור האישיות הזוקפת לזכותה אשראי לזכותה על יצירתיותה. האמנות נותרת בגדר סמל מקודש, מנחה מאלוהים ומנחה בחזרה לאלוהים. האמן מרגיש את עצמו רק בבחינת מכשיר לביטוי הדברים בפועל. מאחר שהאמן ממוקד לחלוטין בביצוע, כאשר העבודה הושלמה יכולה להיות תחושת חירות`` דברים אלה מבטאים את הקשר שבין התהליך היצירתי ותוצאתו לבין אי מעורבות האגו בתוך התהליך היצירתי. לדעתי אפשר להכיל דברים אלה בצורה דומה גם על מדענים גדולים ועל יצירות ותגליות מדעיות גדולות. אור ואהבה, פרי מגדים