האפשרות להיפרד

[MIF2004]

הי Sunny

כן, כמה מוכר, הכמיהה הזו ליחס של נשים "אמהיות", גם לי היו כמה מורות כאלו שנקשרתי אליהן כל כך.... אצלי אני חושבת גם היה בלבול במערכות יחסים רבות עם בני זוג, ציפיתי מבני זוג שיידאגו לי "כאם", וינחשו מה אני צריכה כמו "אמא" והיו לי הרבה אכזבות מהענין, עד שהבנתי שאני מחפשת דברים שאין כל כך קשר בינם לבין מערכת יחסים זוגית, שבניגוד לאמא שמנחשת ומרגישה את ילדיה מהבטן, עם בן זוג צריך לדבר, להסביר, ולא לצפות שיבין הכל לבד, כי הוא לא.... "אמא". כנראה שקשה לנו להשלים עם זה שלא נקבל את האמא שלנו בחזרה יותר אף פעם, וגם לא מישהו שיהיה תחליף רגשי עבורנו, כי אין דבר כזה....

 

[S u n n y 1]

גבינות שמשתבחות

בנות יקרות מאוד שמתי לב שהדבר הבולט בשרשור הנוכחי הוא המימד של הזמן. כולנו כואבות את אותו הכאב, אך שמתי לב ששלושתיכן - storm, גלית, ו- MIFמדברות על כמה שהזמן עשה את שלו במובן שהקמתן משפחה והבאתן ילדים - דבר שריכך את הכאב, שאיפשר לצחוק הכלוא לצאת החוצה ולהתגלגל לו, ובנוסף, יכולתן להתחבר לרגש האימהי מתוככן. הדברים האלה מחזקים אותי ונותנים לי זיק של אופטימיות. כשאתן מדברות על העבר שלכן, אני מזדהה איתו כי אני עכשיו בשלב הזה - אני בת 25 ועדיין לא הספקתי לחוות את כל אותן הרגשות שאתן מתארות. כמו שתיארתי, עדיין יש בי חששות לגבי מי יהיה לצידי בשלבי האמהות שלי - הריון, לידה וכו' וכו' אבל אני רואה את הערך המוסף של כל החוויה ומקווה גם אני להרגיש את תחושת ההקלה ולהיות מסוגלת כבר להשיל ממני טונות של עצב שאני נושאת בתוכי.

שולחת

 

[Storm131]

SUNNY היקרה

אכן הזמן מכריע בתהליך הזה של ההחלמה.ברור שאת פוחדת ממה יהיה,גם אני פחדתי לפני ההריון והלידה.אני חושבת שלמדתי לעבור יום ביומו,לחשוב שכאשר אני אגיע לגשר אניכבר אחצה אותו.ועוד משהו,תמיד כשהיה נורא קשה ורע ,עד היום,אני אומרת שאם שרדתי את האסון הזה שפויה וחזקה אני אעבור גם משברים אחרים. אני בטוחה שיום יבוא ותחושי הקלה.לילה טוב,ממניSTORM

 

[S u n n y 1]

פחדים פחדים

כנראה שהקרקע שנשמטה תחת רגליי חשפה בור מלא פחדים. אני מקווה שהזמן יעשה את שלו ויביא איתו הקלה. שאני אצליח למצוא ולו במעט תחושת בטחון וחמימות במקום שאליו אגיע, ואוכל לגרש את כל הפחדים והתחושות שנלוות אליהם. תודה על המילים החמות

ולילה טוב גם לך

 

[MIF2004]

הי Sunny

אני בגיל 25 ממש לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי בכלל מתחתנת, יולדת הופכת לאמא, אצלי הכל בא הרבה יותר מאוחר. בגיל 25 גרתי לבד בדירה שכורה והרבה פעמים ניסיתי לדמיין איך זה היה אם אמא שלי היתה בחיים, שהיא בטח היתה באה לבקר אותי הרבה יותר, קשורה אלי הרבה יותר, מתעניינת בי, בפרטים הקטנים של חיי הרבה יותר... הרגשתי אז כל כך לבד. המשפט שכתבת על הטונות של עצב שאת נושאת בתוכך, הוא ממש איך שהייתי אז. עם משקל כל כך כבד על הכתפיים, משקל של בדידות, של אובדן ושל תלישות כזו.... קחי את החיים יום ביומו, כשתגיעי לגשר ההריון והלידה את תעברי אותו כמו גדולה, עם געגועים לאמא אבל גם, בד בבד עם לידתה של האמהות שלך. שולחת לך

וירטואלי חזק !

 

[S u n n y 1]

MIF יקרה

גם אני מרגישה שאצלי הכל בא יותר מאוחר. כל הזמן. גם בספרה של הופ אדלמן מתוארת ההרגשה של התקיעות הזאת. כל צעד שאני עושה ועשיתי החיים עשיתי אותו ל-ב-ד לגמרי. את כל ההחלטות שלי לקחתי לבד וגם היום לצערי אני יודעת לסמוך על תחושות הבטן שלי בלבד. הטיפול שעברתי עזר לי להפתח לתת אמון יותר באנשים אבל עמוק בפנים אני סומכת רק על עצמי, כי תחושת האכזבה שהייתה לי מכולם היא כל כך עמוקה וגדולה. המשפחה שלי ממש התפרקה כשאימי חלתה כ - 8 שנים לפני מותה, כשאני הייתי עוד בת שנתיים. אבא שלי עבד כל היום ולא ידע מה זה להרים כוס לכיור אפילו, ופתאום הוא מצא את עצמו עם 4 ילדים בגילאים שנתיים עד 12 ועם אמא בכסא גלגלים. כולנו התפזרנו לאן שהוא, ומאז כל אחד גידל את עצמו. מעולם לא שאלו אותי איך אני מרגישה ואיך היה בבית ספר, וגם לא מה אני מרגישה על זה שאמא חולה ומתקשה לדבר אלא מוציאה הברות משונות מהפה. וככה כשהזמן חלף ועבר ואני גדלתי כי גודלים נשארתי כאילו תוהה וחושבת על מה שקורה לי, וכואבת את זה כל הזמן, ופתאום מצאתי את עצמי כבר גדולה ולא מספיקה לעמוד במירוץ של החיים. אני עדיין גרה בבית אבי עד שאני אסיים את הלימודים שלי במכללה אבל העולם הגדול נראה לי מפחיד ומאיים כאילו הכובד הזה שיושב לי על הכתפיים לא נותן לי להתרומם וללכת הלאה. לשמחתי אני מוקפת בחברים טובים, חברות נפש שאני יכולה להרגיש טוב בחברתן, ומקומות כמו הפורום הזה בו אני יכולה לחלוק את הרגשות הכמוסים האלה ולהרגיש שאני לא באמת לבד.

 

[Storm131]

SUNNY היקרה

כמה שאני מזדהה עם מה שתיארת.זה שכאילו אנחנו לא מצליחות לעמוד במרוץ החיים.הרי באמת מונח על הכתפיים מגיל צעיר ,כובד נוראי.ממש קשה להמריא. תמיד נהגתי לחשוב שמשהו לא בסדר איתי,ידעתי שאני אינטילגנטית,כשרונית בכל מיני דברים ולמרות זאת חסרת מוטיבציה ודחף להצליח כמו שראיתי אצל חברותי.היום אני מבינה שכל האנרגיות שלי הופנו להשרדות וכך לא נותר דבר להתקדמות מקצועית.למדתי,הוצאתי תעודת הוראה אבל העדפתי לטפח את ילדי.לא היה לי כח גם לזה וגם לזה.גם גידול הילדים אצלי זה עסק קשה יותר מאשר אצל נשים שגדלו בצורה נורמלית.אבל לדעתי אנחנו,הבנות הספצפיות עוברות התפתחות נפשית הרבה יותר גדולה.אנחנו מודעות לעצמינו יותר והיום אני גאה בעצמי למרות שאולי לא עשיתי קריירה או משהו כזה.כל מה שאני זה בזכות עצמי ולא פונקתי על ידי אף אחד.לילה טוב לך וחלומות פז! ממניSTORM

 

[MIF2004]

הי Sunny

איזה סיפור עצוב ונוגע ללב....

את כותבת "אני גדלתי כי גודלים" וזה כל כך נכון, איכשהו הילדות עוברת למי שאיבדה את אמא שלה בגיל צעיר, ולדעתי את בעצם איבדת את אימך בסביבות גיל שנתיים, ואיכשהו הזמן חולף וגדלנו, אבל בעצם נותרה בנו הילדה שאיבדה את אמא שלה, והילדה הזו שבתוכנו, היא נותרת חלק מאיתנו לעולם ועד. אני מכירה מאוד גם את תחושת הכובד על הכתפיים, וזה נשמע לי נהדר שיש לך חברות טובות שממלאות אצלך תפקיד כל כך חשוב בחיים. תטפחי את הקשרים האלו, זה נהדר שיש לך חברות כאלו. קבלי

חזק חזק !

 

[S u n n y 1]

MIF יקרה

אכן החברות שלי ממלאות לי תפקיד חשוב בחיים, הן כמו המשפחה שלי כמו "חלקת אלוהים קטנה", ואני גם שמחה שיש לי אתכן הבנות פה בפורום, עם כל ההבנה והאמפתיה והחום, אני מרגישה שמשתחררים בי רגשות כואבים כמו עצב וכעס שהיו עצורים בי, לפעמים סתם באמצע היום אני חושבת לעצמי איזה כיף שזכיתי להיות חלק מהפורום הזה ולגלות כאן חלקת אלוהים נוספת.

אוהב

 

[gitta]

חיבוק ונשיקה לך סאני ../images/Emo24.gif

גם את חלקת אלוהים קטנה שלנו.

 

[S u n n y 1]

תודה לך גיטה היקרה../images/Emo9.gif

ושיהיה לך יום נפלא

 

[איחוד האחת]

יקרה

חישבי על כך שאת חלק מאותה חלקת אלוהים... מחבקת אותך. ושולחת לך

 

[S u n n y 1]

כמה נעים

להיות חלק, להרגיש שייכת איזה רגש נעים, רך ומלטף שולחת

גדולה

 

[S u n n y 1]

מזדהה ../images/Emo142.gif

storm יקרה ההרגשה הזאת שמשהו לא בסדר איתי מוכרת לי מאוד. כל הזמן משהו בתוכי מרגיש שונה, אחר. עם השנים אני מנסה ללמוד לקבל את עצמי ואת הרגשות האחרים האלה. כי אם אני חושבת על זה לרגע - אז משהו באמת לא בסדר איתי! אין לי אמא וזה לא בסדר בכלל. לא במובן השלילי של הביטוי אלא שהיום אני מנסה לא להחמיר עם עצמי ולשחרר בתוכי משהו, לתת לעצמי להרגיש את החוסר ואת הקושי ושזה עדיין ישאר בסדר. זה בסדר אם יש בי פחדים ואם יש לי ימים קצת יותר חלשים ואפורים. שנים רבות מאוד הכאב הזה היה סגור ונעול בתוכי, עד שהלכתי לטיפול והוצאתי אותו החוצה, אבל עד אז (וגם היום פעמים רבות לצערי) תמיד החמרתי עם עצמי ועם הכאב שלי, בבית לא דיברנו על אמא - כאילו היה טאבו על המילה הזאת ועל הרגשות שהיא מעוררת. עם הזמן אני מבינה, כמו שגם את אומרת, שמשהו בי יותר מודע ומפוכח על החיים, ויש בי יכולת גדולה להזדהות ולזהות כאב אצל אנשים אחרים ולעזור להם. אני מאחלת לנו שהכנפיים השבורות האלה יתחזקו ימשיכו להתחזק כדי שנתרומם ונוכל להתסכל על כל היופי שקיים בנו ובעולם הזה

 

[Storm131]

SUNNY יקרה

יש בפירוש ימים אפורים כאלו כמו עננה שמכסה את השמיים.עברו עלי עכשיו איזה יומיים של תחושת חריגות נוראית.זה קורה במיוחד כשאני שומעת נשים מדברות על אמא שלהן,על זה שהן הולכות להתפנק ולאכול אצלה וכל מיני דברים מכאיבים כאלה.כשאני מספרת שאני לא מכירה פינוקים כאלה ,באים מבטים ששנואים עלי מאז ומתמיד.אבל כמו שכתבת גם אני מנסה לחיות עם זה בשלום,להתגאות בעצמי.היום דוקא חשבתי כמה החיים עם ה"עול" הזה קשים אבל נותנים תחושת יחודיות שרק אנחנו מכירות.היום אני חשה יוצאת-דופן אבל גאה בזה.כמו שכתבת כל כך יפה:שהכנפיים השבורות יתחזקו ,והשמיים הם הגבול. לילה טוב לך ורק חלומות נעימים.ממניSTORM

 

[S u n n y 1]

היי storm

כואב לשמוע שאת מספרת על היומיים האחרונים. אני מקווה שתתחזקי ותרגישי יותר טוב. אני בהחלט מכירה לפעמים את הימים החלשים האלה ואת רגשות הקנאה והכמיהה לאמא שתדאג גם לך. כאילו לא נשארת לך טיפת אנרגיה בגוף. כאילו משהו שורף פיזית באיזור החזה. אני מקווה שהמשך השבוע יזמן לך רגעים נעימים וחמימים, ושתרגישי נאהבת ורצויה במקומות שלך.

אמן

אוהב

 

[Storm131]

sunny הי

תודה על התגובה החמה.אני מקווה שזה יעבור,עניין ההרגשה הרעה בקרוב.הרי כבר עברתי יותר מזה בחיים. שיהיה לך שבוע נעים ויפה.ממני-סטורם.