האפשרות להיפרד

Storm131

New member
האפשרות להיפרד

נחשפתי כאן לסיפורים קשים וכואבים של בנות שאימהותיהן חלו במחלה קשה,חוו תהליכים של סבל ודעיכה ונפטרו.אני חושבת שודאי נורא לבת לחזות ביסורי אמה ועם זאת אולי יתכן תהליך של פרידה.אצלי לא היה בכלל תהליך כזה,היינו משפחה מאושרת ומבוססת,אמא ואבא צעירים ואוהבי חיים ,ערב אחד אמא הלכה ולא חזרה.הייתי בת-11 ואחי בן-8 ,עולמינו התנפץ.אמא היתה המאחדת של משפחתה,עם מותה נותקו קשרינו ההדוקים עם הדודות ובני הדודים.שיווי המשקל שלי התערער ולא שב אלי שנים רבות.לא נפרדתי מאמא,לא הכרתי אותה כאדם בוגר,וקשה לי לזכור אותה למרות שהיתה מאוד מרשימה ודומיננטית.הזמן מפורר הכל.אבא לא אוהב לדבר על הנושא ותחושת תלישות ליוותה את חיי.בניתי את עצמי לבדי ורק לאחר שנים רבות השתחררתי מתחושת המועקה.עכשיו כשאני קוראת את סיפרה של הופ אדלמן אני מזדהה עם כל תהליכי האבל שמצוינים שם:ההכחשה ,הדכאון,האדישות,ההיסטריה ולבסוף ההשלמה.וזה נכון שכל פעם כשיש משבר הכל חוזר ומציף. למרות שחלפו כל כך הרבה שנים עדיין לפעמים כשאני מקיצה משנת הלילה ,ברגעים שבין חלום ומציאות נדמה לי שעוד מעט תיכנס אימא בצעדיה הזריזים,תחלוף על פני ותחייך. ממני-STORM
 

S u n n y 1

New member
פרידה או לא?

storm יקרה אני מזדהה כל כך עם התחושות שאת מתארת כאילו יכולתי לכתוב אותן בעצמי, על אף ששתינו חווינו פרידה אחרת. את מדברת על כך שמשקל שלך התערער, על כך שלא נפרדת מאימך, ולא הכרת אותה אדם בוגר ועל הקושי לזכור אותה, גם אני מרגישה תחושת תלישות גדולה כמו שאת מתארת, אולם אני מרגישה שעדיין התחושה הזו חזקה מאוד ואני בשלבים של לבנות את עצמי, לבד. אשמח אם תשתפי אותי מה עזר לך להתחזק ומהיכן שאת כוחות אלה. אימי נפטרה כשהייתי בת 10 אולם לא זכיתי להכיר אותה ולמעשה אני לא זוכרת אף ולו משפט אחד שדיברנו בינינו כייון שהיא הייתה משותקת (טרשת נפוצה) ואני הייתי קטנה מידי בכדי לעכל את המציאות סביבי. גם אבי לא מרבה לדבר על חייה ומותה וכל פעם שאני שואלת על אימי הוא מתגונן ואומר שעשה כל מה שיכל לעשות על מנת לעזור לה, ואילו אני מבקשת רק פרטים שיספר לי איך היא הייתה, מה היא אהבה, איזה אישיות הייתה לה, אולם אני לא מצליחה להגיע איתו לזה וזה מתסכל, אני נאחזת בפיסות מידע ובשברי זכרונות על מנת לנסות ליצור לעצמי את הדמות של אימי, והמשימה לא קלה עבורי. מכיוון שאימי הייתה מאושפזת בבתי חולים בשלוש השנים האחרונות לחיה, ולפני זה לסירוגין בית-בית חולים, היא לא הייתה חלק מהיום יום שלי וכשהיא נפטרה זה לא היה יום אחד פתאומי אלא עוד יום שאמא לא בבית, עד כמה שזה אפילו כמעט בלתי נסבל לומר את זה. אולי זה בגלל שעולמי חרב עליי עוד טרם מותה. לפעמים אני מוצאת עצמי מחפשת את אימי בדמויות נשיות סמכותיות אך על כך אפשר לדבר עוד בלי סוף בהמשך. שולחת אור ואהבה
 

גלית1304

New member
storm ו- sunny 1

אמי נפטרה כשהייתי בת 7 וגם אני לא זוכרת ממנה דבר לצערי הרב! גם אני כמעט ולא מצליחה לחלוב מידע מאנשים שונים-מאבי, שאומר שהוא לא זוכר ומדודתי (אחות של אימי). יש לי הרבה תמונות שלה שעוזרות לי לגלות עליה מעט- תמונות עם חברים שהיו לה לפני אבי, עם חברות שלה, משפחה וכד'. אני חייבת לומר שהדבר שהכי חיזק אותי וממנו שאבתי הכי הרבה כוחות היה הלידה שלי. אני מגדירה את זה כך- במבחינתי ברגע שילדתי החתיכה שהייתה חסרה כל חיי במעגל התמלאה-זו אומנם לא אותה חתיכה, אבל החתיכה הזו מילאה אותי כנראה כמעט בכל מה שהייתי צריכה. אני יכולה לשתף אתכן שבהריון שלי זו הייתה הפעם הראשונה שצחקתי צחוק אמיתי, מבפנים. עד אז זה היה חיוך לכל היותר או צחוק מאולץ- תמיד שחברות שלי התגלגלו מצחוק- ניסיתי לצחוק גם ולא הבנתי למה הצחוק שלי לא מתגלגל ולא בא לי באופן טבעי. מאז ההריון הראשון אני צוחקת המון צחוק אמיתי וכייפי! עוד הבנתי בעבודה עצמית (וגם עם עזרה) רבה, שלא יכול להיות שהפכתי להיות מי שאני ואמא טובה כמו שאני מאמינה שאני אילולא היה לי בסיס טוב של החזקה והכלה אימהית בשנים הראשונות לחיי. אני לא זוכרת את זה באופן מוחשי אבל מאמינה בכל ליבי שהגוף שלי זוכר. גם אצלי לא הייתה פרידה למרות שאמי הייתה חולה מספר שנים. כנראה שאף אחד לא האמין ולא ידע שהיא לא תצא מזה. אני מאמינה שגם היא לא ידעה אחרת אולי הייתה משאירה לי משהו ממנה- מכתב, צוואה רוחנית, משהו.
 

Storm131

New member
לגלית

אני מזדהה!לידת ילדי היתה המשמעותית ביותר בחיי מבחינת הריפוי שלה.אני זוכרת שבשנים שלאחר מותה של אמא היתה לי כמיהה חזקה לקרוא בשם:אמא. כשנולדה בתי יכולתי שוב להשתמש בכינוי הזה וזה היה המון בשבילי.אני זוכרת את הצחוק המאולץ כמו שכתבת,זה היה נורא. כמה כיף היה לצחוק צחוק אמיתי ומשחרר.אז המון צחוק ואושר,ממני-STORM
 

S u n n y 1

New member
צחוק מתגלגל ../images/Emo6.gif

גלית וstorm יקרות אתן מתייחסות לחוסר היכולת לצחוק את הצחוק המתגלגל ואני מרגישה כ-ז-א-ת הקלה, כי זו הרגשה שיש לי כבר תקופה מאוד מאוד ארוכה, למשל אני יושבת עם חברות או חברים וכולם מתגלגלים ואני לא מצליחה להתחבר לזה כאילו משהו בתוכי לא משחרר, לא שמח באמת, כי כאילו אם אני אשמח ואצחק ואהנה עם תום, אני אודה בפני עצמי שאמא שלי באמת לא איתי, שהשלמתי עם זה שהיא מתה, ואני נשארתי פה לבד.
 

Storm131

New member
sunny היקרה

אני חושבת שהזמן עושה את שלו וזה יגיע יום אחד.הכאב ירגע ותוכלי לחיות איתו בנורמליות יחסית.כך קרה אצלי. הלואי שיגיע במהרה היום שבו תצחקי והמון.
 

S u n n y 1

New member
תודה

דמעות זולגות מעיני
...הדברים שנאמרים כאן מחממים את הלה ונותנים לכאב לצאת קצת החוצה תודה
 

Storm131

New member
sunny יקרה

מה שכתבת על היאחזות בפיסות מידע ושברי זכרונות זה ממש העניין שלנו.כמו פאזל שאנחנו חיבות לחשוף.הרי זו החוליה המקשרת בשרשרת והיא נתלשה. הזדהתי מאוד עם עניין החיפוש של דמות האם בנשים סמכותיות,זה קורה לי תמיד.ביקשת שאשתף אותך במה שעזר לי להתחזק.אני חושבת שקודם כל הילדים שלי.בהריון עם בני שהוא הצעיר בין שניהם חשתי בפעם הראשונה מאז היום הנורא שחלפה תחושת החנק שליוותה אותי שנים.גם החיים דורשים את שלהם וחיבים להתפנות לדברים אחרים.כמו כן הייתי פעמים בטיפול נפשי,וזה מאוד עזר וחיזק,כמו כן היכולת שלי לעזור נפשית לאחרים,לחברות מחזקת אותי. אני מאחלת לך את כל הכח והאושר שבעולם-STORM
 

MIF2004

New member
הי לך Storm131

קשה מה שכתבת.... קודם כל לגבי הספר של הופ אדלמן, זה ספר שהשפיע עלי מאוד חזק, היא כתבה בשפה, ובמונחים שדיברו אלי כל כך בבהירות, כל כך בחדות, דברים שחשבתי ושאמרתי ושמסביב אף פעם לא הבינו אותם, פתאום היו כתובים אצלה בספר בצורה בהירה כאילו היא כתבה אותם ממש ממש עלי... אני לא זכיתי להיפרד מאמא שלי, היא חלתה כשנולדתי וגססה בשנתיים האחרונות לחייה ונפטרה כשהייתי בת 4. מאז ומתמיד הרגשתי בור עמוק ואין סופי אצלי בזה שאין לי ולו זכרון אחד ממנה, פנים, קול הבעה.. משהו.... כמו שכתבת היתה לי תחושה שהזמן מפורר הכל, שאין לי שום יכולת לדלות משהו ממנה ולהשאיר אותו איתי. בדיוק כמו שתיארת במשך שנים רבות הרגשתי תלישות איומה שהיתה ממש חלק בלתי נפרד ממני, אני חושבת שהתחושה הזו פחתה אצלי רק מאז שהקמתי לי משפחה משלי. לגבי ההשלמה, זו מילה שקשה לי איתה, לפעמים נדמה לי שגם היום, יותר מ-30 שנה אחרי שאימי נפטרה, גם היום לא השלמתי עד הסוף עם זה שאיבדתי אותה.... זה נכון שה"אין" שלה הוא חלק בלתי נפרד ממני, אבל זה חלק שלא מי יודע מה השלמתי איתו אי פעם....
גדול.
 

Storm131

New member
הי MIF

זה ממש כך,לקרוא את הספר ולהרגיש שהוא נכתב עלי.ממש חזר אלי העניין של להעמיד פנים שהכל אידילי ,שאני חזקה,לא הרשיתי לעצמי לבכות.עד היום קשה לי לבכות בנוכחות אדם אחר.גם אני מנסה לשחזר את פניה של אמא,את קולה.אולי כמו שאת כותבת אף פעם לא משלימים ממש עם האין הזה אבל ממשיכים ומצליחים לראות קדימה. המון אור ואושר-STORM
 

MIF2004

New member
הי

את יודעת כשאת כותבת שממשיכים ומצליחים לראות קדימה זה מזכיר לי שהרבה פעמים חשבתי שאני קצת כמו בת הים הקטנה בסיפור של אנדרסן כשבסוף יש לה רגלים - נראית ומתנהגת כאילו כמו כולם, כלפי חוץ, אבל אני, כשאני הולכת לי ביום יום - זה מרגיש לי כמו ללכת על חרבות, אצלי הכל יותר קשה, יותר כואב, יותר לבד, תלוש איכשהו..... אני חושבת שכאן בפורום אנחנו יודעות לזהות את הכאב הזה אחת אצל השנייה.
 

Storm131

New member
מירי יקרה

מקסים התיאור הזה שלך על בת הים הקטנה.אכן,עניין העמדת הפנים חנק אותי שנים רבות,במיוחד בתקופת הנעורים כשכולם היו פורצים בצחוק פרוע.הרגשתי זוועה.כשהגיעו לעולם ילדי נאחזתי בהם וגדלתי איתם.אני תמיד טוענת שלנו הבנות ללא אמא הזמן עושה טוב בעוד שלאחרות יש פחדי התבגרות. ממני-STORM
 

MIF2004

New member
הי Storm131

את כל כך, כל כך, צודקת.... אני בפירוש מרגישה כמו הגבינות האלו שטובות דווקא כשנותנים להן להתיישן. עד שהפכתי אמא היה לי הכל הרבה יותר קשה, הרבה יותר לבד, הרבה יותר מסובך, ודווקא מאז שגיא נולד, והפכתי חלק מהמשפחה שלי, והמילה "אמא" חזרה לחיי במשמעות שונה לגמרי, דווקא מאז אני פורחת, אני שייכת, אני מרגישה חלק ממשהו, וגם מחוברת לעצמי הרבה יותר. רק מבכה לפעמים את השנים שחלפו שבהן סבלתי כל כך מבפנים, שבהן העמדתי פנים...
 

Storm131

New member
MIF היקרה

ממש כמו הגבינות,איזה תיאור מקסים.אבל אל תבכי את השנים שחלפו כי זה התהליך של כולנו.וזה ארוך ומתמשך על פני שנים כי אמא זה כל כך הרבה.עד שבעצם כמו שאמרה מטפלת שהייתי אצלה,אנחנו הופכות להיות האמהות גם של עצמינו. ממני-STORM
 

S u n n y 1

New member
פאזל של החיים

storm יקרה זה ממש פאזל שלפעמים אני מרגישה שיש בו מליון ואחת חלקים. לפעמים נראה לי שאני זקוקה למידע הזה על אימי בשביל לדעת מי זו היית האשה שהיית אמא שלי על מנת להתאבל עליה ממש. בגלל שלא חוויתי תהליך פרידה ממנה, וגם לפני זה לא הכרתי אותה ממש אני מרגישה שכאילו אני לא יודעת מאיפה להתחיל. לפעמים אני מבקשת בתוכי אם הייתי יכולה לשבת עם אימי על כוס קפה
, כדי לשמוע את קולה, את המחשבות שלה ואת מה שהיא הייתה.... אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי עכשיו לאחר שהייתי כבר בעבר בטיפול שעזר לי מאוד, ואני מנסה להיאחז במה שאני זוכרת ממנה על מנת להתייחס לאמא שלי בטיפול. אני קוראת שהמכנה המשותף והעיקרי שגם את וגם גלית וגם mif כתבו עליו הוא הרגשת השלמות שהביאה איתה הלידה, אני מנסה לתאר לעצמי את זה אולם אני מניחה שאני אוכל להבין זאת רק כאשר יהיו לי ילדים משל עצמי, אבל לבנתיים שוב עולה בי מחשב טורדנית....של מי יעזור לי וילווה אותי בהריון, בלידה וגם אחרי, כי אוף, שוב אני אצטרך להתמודד עם זה שאמא שלי לא איתי תודה
 

MIF2004

New member
הי Sunny

ושוב, גם אני עברתי את מה שאת מספרת, הצורך הזה להכיר את אמא שאני לא זוכרת, להבין מי היא היתה. לי באיזהו שלב היה ממש צורך עז שיהיה לי זכרון אחד ממנה משל עצמי, לא סיפורים של אחרים, זכרון משלי, משהו שבא מתוכי לגביה, והלכתי להיפנוזה, אבל זה לא עזר, כנראה שהדחקתי יותר מדי, שהייתי צעירה מדי, לא יודעת, בכל אופן לא יצא מזה כלום, לצערי. ולגבי מה שכתבת על הריון ולידה, כן זה מדהים כמה היתה חסרה אמא, שלא הכרתי, במשך כל התהליך. מבלי משים, חברות היו מספרות על ההריון שלהן בהשוואה להריונות של אמא שלהן, או הולכות עם אמא לכל מיני בדיקות כשהאיש היה עסוק, בכל רגע בכל שלב הרגשתי את החסר, אבל זה כמו הרבה שלבים בחיים, כמו בחתונה, כמו סתם ברגעים חשובים בחיים שהייתי חושבת מה היה אם היתה לי אמא ברגע זה, ככה גם בתקופה זו, הייתי "בלי אמא". אני מאוד מזדהה עם המחשבה הטורדנית הזו שלך.... אמא זו דמות שאין לה תחליף בחיינו, ואנחנו שאיבדנו את אימהותינו מוקדם, מוקדם מדי, תמיד נחיה עם תחושת החלל האדיר הזה... אני חושבת שזה נהדר שאת בטיפול פסיכולוגי, גם אצלי זה היה תהליך שעזר לי מאוד בין היתר בתחושת הבדידות, כי פתאום מצאתי לי דמות שאני יכולה לספר לה הכל, ולקבל תמיכה ועיצה חכמה, לבדוק את עצמי ואת מחשבותיי בפניה, לפעמים אני חושבת שהפסיכולוגית שלי בעצם ממלאת אצלי פונקציה מסויימת של הדמות האמהית שאין לי וכל כך חסרה...
 

S u n n y 1

New member
היי MIF

גם אני מרגישה את תחושת הבדידות החזקה הזאת בפעמים רבות בחיי, למרות החברים והאנשים הקרובים לי, אין אדם בעולם שיכול למלא את החלל הזה השמור לאמהות בלבד. ההרגשה הזאת הביאה גם אותי פעמים רבות להתהלך בעולם בהרגשה שאני תלושה, לא שייכת, שאיך העולם מתנהל וממשיך קדימה כשאני רוצה לעצור את הכל ולהחזיר את אימי לתוכו. בעבר הלכתי לטיפול במשך שנתיים ובימים אלה חזרתי שוב לטפל בעצמי. גם לי המטפלת הקודמת הייתה מעין דמות אימהית, היא הייתה חמה ואוהבת, ומצאתי נחמה "בזרועותיה". אבל עם זאת, התחושה של לחפש דמויות אמהות ולרצות להכנס תחת כנפיהן לא פסקה, גם היום. מהרגע שאני זוכרת את עצמי תמיד רציתי בחברתן ובתשומת ליבן של המורות שהיו לי של ושל נשים סמכותיות, כאלה המשדרות חום וכאלה הנראות נשיות כי זה מה שאבד לי גם בדרך, תחושת הנשיות. מיותר לציין שהרצון להתקרב ולהכנס תחת כנפיהן לעולם לא מומש בדרך זו או אחרת כיוון שלא ידעתי איך לעשות זאת ואיך להתקרב, ומיותר לציין כמה התסכול גדול בשבילי. שולחת
 

גלית1304

New member
אני תמיד אימצתי לי נשים

, כל פעם מישהי אחרת-אימהות של חברות, מורות, בוסיות וכד'. אני עד היום מוצאת את עצמי כמהה לקשר כזה, אבל הרבה פעמים אני לא נותנת את עצמי עד הסוף כנראה כדי לא להתאכזב... אני חושבת שהלידה גרמה לי באיזשהוא אופן פלאי להפנים דמות אם בתוכי. עצם זה שאני יכולה לבטא את המילה אימא בקלות ובטבעיות זה דבר שלא היה לי מגיל 7! הסתכלתי קודם באלבומים וראיתי תמונה של אחרי, באיזשהוא טיול שעשינו אבי, אחותי ואני-אחותי ואני יושבות על שפת הבריכה ומאחורינו חבורת נשים שמסתכלות עלינו. כל מה שאני יכולה לראות במבטים שלהם זה רחמים והבנה של המצב האיום בו אנחנו נמצאות. אנחנו לעומת זאת-לא נראות עצובות (וזו תמונה שאמורה להיות סמוכה מאוד למוות). בכלל, לא מצאתי תמונות שאני נראית בהן עצובה. רק המבוגרים-אבי, הסבתות הדודים-נראים עצובים, כאילו יודעים מה שאני אדע רק שנים רבות אחרי... כמה זה נורא ואיום שאין אימא!!! אני מסתכלת על התמונות האלה, ורק מסתכלת עליהן מנקודת מבט של הבת שלי-כי דרכה אני יכולה לראות איך הייתי בגיל שהיא עכשיו-כי אני הרי לא זוכרת כלום.אני חוקרת וחוקרת את התמונות-אולי אגלה משהו עלי, על אימא שלי...
 

Storm131

New member
הי גלית

כתבתי לבנות בדיוק את העניין של לומר את המילה אמא.כמה זה היה חסר לי ואיך מימשתי את הצורך הזה כשנולדה בתי. מדהים איך אנחנו חוות אותם דברים.גם אצלי נותרה הכמיהה החזקה לקשר עם דמות נשית סמכותית,ותמיד זכיתי ליחס מיוחד מכל מיני נשים כמו:מורות,מרצות ובוסיות. זה באמת נורא לגלות עם השנים את גודל האסון שקרה לנו,הרי הפסדנו המון, מה שיש זה נחמות,גדולות כמו הילדים וקטנות אחרות. לילה טוב.ממני-סטורם.
 

MIF2004

New member
הי גלית

כל כך עצוב מה שכתבת.... אני גם ביליתי ועודני מבלה שעות מול תמונות של אימי, ובדיוק כמו שכתבת, אני חוקרת וחוקרת ותוהה אולי פתאום אני אגלה משהו נוסף, עליה, עלי.... מאוד מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת. יש לי תמונה של אמא שלי תלויה ממש פה, מעל המחשב, זו תמונה של אמי בערך שנה - שנה וחצי לפני מותה, איתי - אני בערך בת שנתיים וחצי - שלוש, ויש לה מבט כל כך עצוב בעיניים בתמונה הזו, היא גם הסתכלה ישירות לתוך העדשה של המצלמה, כך שמתוך הצילום היא משירה מבט לכל מי שמסתכל על התמונה, וכל פעם שאני מתסתכלת אני חושבת מחדש, על העצב הזה בעיניים. את כתבת שכל המבוגרים כל כך עצובים כי הם יודעים כמה נורא ואיום שאין אמא.... באותו אופן גם אני, בכל פעם שאני מסתכלת על התמונה חושבת על מבטה העצוב שכאילו מבין מה הולך לקרות.
 
למעלה