האפס המוחלט העותק מאתר gogay
האפס המוחלט
מימיי לא הייתי צמוד כל-כך לגבר כה חזק, רחב, שרירי, יפה, מקסים, כועס וסקסי כל-כך. בעצם, אף פעם לא הייתי צמוד לאף סוג של גבר.
שקוף
14/10/2013 18:30
עשר שנים אחרי שנכשלתי בהתאבדות הראשונה שלי החלטתי שהגיע הזמן לנסות שוב. סחבתי עשר שנים, התאמצתי להיות טוב, ניסיתי לרצות את אימא ואבא ונכשלתי שוב ושוב. כל מה שעשיתי לא הצליח, נשארתי אותו אפס כמו שהייתי מאז ומעולם.
עוד מעט ימלאו לי שלושים, הגיע הזמן לסיים את הסבל הזה. הפעם הייתי חכם ומנוסה יותר מהחייל הפתטי שניסה בזמנו להתאבד על ידי לקיחת כדורי הרגעה בתוספת אקמולים.
בזמנו זה לא עבד כמובן, גילו אותי, נזפו, כעסו, שלחו לפסיכולוג שדיבר ודיבר ולא הועיל במאומה. נשארתי אותו אפס מוחלט שנכשל שוב ושוב בכל דבר שניסה לעשות, אבל הפעם הייתי נחוש בדעתי להצליח ויהי מה.
אחרי שבדקתי וחקרתי הבנתי שאנשים שבאמת רוצים למות לא משתעשעים בכדורים שלא תמיד משיגים את מטרתם, או באקדחים שעלולים להחטיא. אנשים רציניים שמתכוונים באמת למות ולא סתם רודפים אחרי תשומי בזוי משליכים את עצמם מבניין גבוה אחרי שוידאו שהמדרכה מתחת פנויה ממכוניות או הולכי רגל שעלולים לרפד את דרכם, ומתים מהר, בלי לטנף את הרצפות או הקירות בבית.
נכון שאת חיי חייתי בצורה עלובה - הומו פחדן ועלוב נפש שחי עד עצם היום הזה בבית ההורים בלי שחווה אפילו פעם אחת סקס אמיתי - אבל הפעם אני עומד לעשות לפחות דבר אחד כמו שצריך, אני עומד למות כמו גבר אמיתי.
הפעם לא חיפפתי, עשיתי מחקר רציני וגיליתי מקום מצוין - בניין משרדים אפרורי שעמד בשולי אזור התעשייה - בעליו הקמצן לא טרח להתקין מעקה בטיחות על הגג והשאיר את הדלת של המדרגות המובילות למעלה פרוצה לכל עובר ושב. בדיוק מה שהייתי צריך כדי לבצע את משימתי האחרונה בחיים - השמדתו של האפס המוחלט.
בדרך לבניין שעמד להיות תחנתי האחרונה בחיים הצצתי אל דמותי המשתקפת בחלונות הראווה המאובקים,
– נמוך, עגלגל, מקריח, עור בהיר ומנומש שלא משתזף לעולם, ופרצוף שאין לו שום תקנה חוץ מאשר להימעך כאבטיח רקוב על המדרכה - ושמחתי שלא אצטרך לראות את עצמי יותר לעולם.
עליתי במדרגות, מתנשף קצת, ובלי לטרוח להביט ימינה או שמאלה שמתי פעמי היישר אל קצה הגג שהיה מוגן בשורת בלוקים מתפוררים. הושטתי רגל אחת מעבר לקצה, עצמתי עיניים ו....
יד חזקה, שרירית ושעירה, נדחפה מתחת לסנטרי בעוד שתאומתה אחזה בכתפי, ופתאום מצאתי עצמי שוכב על הבטון הקר והמלוכלך, ואביר חלומותיי, הגבר ששנים רבות חלמתי אותו בחלומותיי הכמוסים, הלחים והמטונפים, שכב עלי, ברכו מעיקה על בטני, ידיו מועכות את כתפי, וקילל אותי נמרצות בקללות שנעו בוירטואוזיות מרשימה בין רוסית עסיסית לערבית גרונית.
מימיי לא הייתי צמוד כל-כך לגבר כה חזק, רחב, שרירי, יפה, מקסים, כועס וסקסי כל-כך. בעצם, אף פעם לא הייתי צמוד לאף סוג של גבר.
למה אתם חושבים שקצתי בחיי?
"מה אתה חושב שאתה עושה?" צעק עלי בחיר לבי בחרי אף, "אתה מנסה להתאבד?"
"אה כן, אני... סליחה... לא התכוונתי... סליחה." גמגמתי תשובה שראויה להיכלל בספר שיאי גינס תחת הכותרת - התשובה הכי טיפשית בעולם.
ואם התשובה שלי הייתה מטופשת אז מה שהזין שלי עולל היה פשוט שערורייה. סקנדל. חרפה שלא תעלה על הדעת.
האידיוט העלוב הזה שמעולם לא הביא לי שום תועלת החליט דווקא עכשיו להכריז על נוכחותו, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות בשטח, ומה שיותר גרוע - מושיעי הרגיש בכך מיד וסקר בבדיחות הדעת את הבליטה המתועבת שהזדקרה לה בחציפות בין ירכי.
החלפנו מבט. הוא חייך, אני הסמקתי ודמעות צצו בעיני.
"תעזוב אותי, אני רוצה למות." אמרתי, ובאמת התכוונתי לכך. החיוך שלו הפך לצחוק רועם בעוד הוא נעמד על רגליו, מושך אותי אחריו ומרחיק אותי משפת הגג.
"בשום פנים ואופן לא שמנצ'יק. מעכשיו אתה שייך לי ואני לא מרשה לך למות."
שייך לו? אני שייך לו? מעולם לא הייתי שייך לאף אחד חוץ מאשר להורי שהודו בבעלותם עלי בחוסר רצון מופגן ובלית ברירה. סקרתי את דמותו הגבוהה והרחבה ופתאום הרגשתי קצת פחות רצון למות.
"אני מקס." בישר לי בעודו גורר אותי אחריו לעבר היציאה, "מי אתה?"
"אני סתם..." הצגתי את עצמי, "אני האפס המוחלט."
מקס נעצר וסקר אותי מכף רגל ועד ראש במבטו הירקרק. היו לו עיניים יפות, משובצות בפנים גבריות נהדרות שהכעס שהן הביעו ברגע זה לא גרע מאומה מיופיים. "אף אחד הוא לא סתם." אמר בתוקף, "אל תגיד את זה יותר בחיים, שמעת? "
הנהנתי, מוקסם מהביטחון העצמי ששפע מדמותו המוצקה. כפות ידיו היו ענקיות, ולא יכולתי שלא לתהות אם גם הזין שלו...
הוא ניער אותי, "איך קוראים לך?" חזר בתקיפות על שאלתו.
"דוב." לחשתי בביישנות, "אבל כולם קוראים לי דובל'ה."
"מתאים לך השם הזה." קבע מקס בשביעות רצון ודחף יד מתחת לטריקו המקומט שלי ופתאום הצטערתי שלא לבשתי משהו יפה יותר.
לכבוד ההתאבדות לבשתי את החולצה הכי ישנה שלי כי ידעתי שאימא תתרגז אם היא תמצא על גופתי המרוסקת והמלוכלכת בדם חולצה חדשה.
"באמת יש לך פרווה." חייך, מעביר יד על החזה השעיר שלי שהשביע אותי מרורים מאז התבגרותי.
אמנם שמעתי שמועות על גברים חובבי פרוות, אבל זו הפעם הראשונה שזכיתי לראות אחד כזה, ועיני התרחבו בתדהמה.
מקס היה כל-כך יפה, כל-כך מדהים, כל הכוסונים החטובים והחלקים שלא ראו אותי ממטר היו שמחים ליפול לרגליו, והנה הוא מלטף דווקא אותי?
כמה דקות אחר-כך כבר פסעתי לצידו על המדרכה שעליה הייתי אמור לשכב רצוץ איברים וזב דם. אברי הזקוף התחכך בנעימות בבד תחתוני - הקפדתי על תחתונים נקיים אימא – בעודי בוחן בהתפעלות את כתפיו הרחבות, חזהו המקומר בחן וישבנו החטוב והשרירי.
לא שאלתי לאן הולכים ולמה. מהרגע שהוא רצה אותי לצידו כל המחשבות על התאבדות פרחו באחת ממוחי. הוא אמר שאני שייך לו מעכשיו ואני קיבלתי את הקביעה הזו בשמחה.
מקס גר בדירה מוזנחת צופה על הים. היה לדירה הזו פוטנציאל נפלא, אבל למרבה הצער היא הייתה מוזנחת מכדי שאפשר יהיה להבחין בכך.
לא נורא, קצת צבע, כמה שעות של קרצוף הגון, כמה רהיטים נורמאליים... יכולתי כבר לדמיין בעיני רוחי את דירת הרווקים המקסימה שאפשר יהיה לעצב מהחורבה המתפוררת הזו וחשתי דגדוג של התרגשות חולף בגופי.
כן, כמו כל הומו מצוי גם אני הייתי אחוז תאוות עיצוב ושיפוץ ולמזלי השכלתי להפוך את התחביב הזה למקצוע - לא מכניס דיו, כמו שאימא טרחה לציין כל פעם שקיבלתי תלוש משכורת, אבל מבחינתי הוא היה מאוד מספק.
הוא הכניס אותי פנימה והתחיל לפשפש במקרר העתיק והגונח שלו ולחפש חלב.
"איך אתה שותה את הקפה שלך דובל'ה?" שאל.
"בצורת תה." עניתי והתחלתי לשטוף את מגדל הכלים המלוכלכים שמילא את הכיור.
"אה... תה... תה... אני לא בטוח שיש לי כאן תה..." התחיל מקס לסגור ולפתוח דלתות של ארונות, מפריע את מנוחתם של הג'וקים שחלקו איתו את הדירה. אחרי חיפוש נמרץ הוא מצא שני שקיקי תה מעוכים והרתיח מים בקומקום מעוקם.
דבר ראשון אני מעיף את הקומקום הזה, נפטר מהג'וקים ומכניס מדיח, חשבתי לעצמי בעודי לוגם מהתה בעמידה, מביט בעונג במקס שישב מולי.
הוא היה ממש יפיוף. ככל שהבטתי בו יותר ככה הוא מצא כן בעיני יותר.
"בוא אלי דובל'ה, למה אתה עומד כל-כך רחוק?" משך אותי מקס אליו, הרים את שולי החולצה הסמרטוטית שלי (פעם אחרונה שאני לובש את הזוועה הזו) והניח ראש חמים על בטני שגם היא, אבוי, שעירה. כמה חבל שהשערות הצומחות עליה בשפע לא מסתירות את עגלגלותה נטולת הריבועים.
"אתה בטח לא מסתובב יותר מדי בחדרי כושר." הסיק מקס את המסקנה המתבקשת, אבל לא נראה שזה מפריע לו לכרוך את ידיו על מותני, לצבוט אותם קלות בהנאה, ולדחוף ידיים מסוקסות לתוך מכנסי כדי למשש את ישבני שבדיוק כמו בטני אף הוא שעיר ועגלגל.
רועד מעונג וקצת מפחד נשענתי עליו, מרגיש כאילו אחד החלומות הרטובים שלי – אחד מאותם חלומות שחייבו אותי להתקרצף במים קרים ובסבון מחטא - התגשם לו פתאום בלי אזהרה מראש.
ואז... (כמובן שאצל האפס המוחלט תמיד צץ אז לא צפוי שהורס הכל) מקס נתקל במכתב ההתאבדות שעטפתי בקפידה בניילון והטמנתי בכיס מכנסי.
הוא הוציא אותו, הושיב אותי בחוזק יד מולו, והחל לקרוא את מה שרק הבוקר היה המכתב האחרון שעמדתי לכתוב בימי חיי.
לא הסתרתי דבר, הייאוש שלי מהיותי אפס מוחלט, לא יצלח עלוב, שמן ונמוך, שעיר ומקריח, הומו בתול שחי בדירת הוריו גם כעת, כשאני קרוב עד אי נוחות לגיל שלושים.
"זו סיבה להתאבד?" נדהם מקס, "כי אתה גר אצל ההורים? אז למה לא עברת דירה?"
"כי... כי... אימא אמרה שאני לא אסתדר מחוץ לבית, ואבא אמר שזה סתם בזבוז כסף לעבור דירה ו... ו... כי אני אפס מוחלט." גמגמתי נוכח פליאתו.
"אתה לא אפס!" התרגז מקס, "תפסיק כבר להגיד
האפס המוחלט
מימיי לא הייתי צמוד כל-כך לגבר כה חזק, רחב, שרירי, יפה, מקסים, כועס וסקסי כל-כך. בעצם, אף פעם לא הייתי צמוד לאף סוג של גבר.
שקוף
14/10/2013 18:30
עשר שנים אחרי שנכשלתי בהתאבדות הראשונה שלי החלטתי שהגיע הזמן לנסות שוב. סחבתי עשר שנים, התאמצתי להיות טוב, ניסיתי לרצות את אימא ואבא ונכשלתי שוב ושוב. כל מה שעשיתי לא הצליח, נשארתי אותו אפס כמו שהייתי מאז ומעולם.
עוד מעט ימלאו לי שלושים, הגיע הזמן לסיים את הסבל הזה. הפעם הייתי חכם ומנוסה יותר מהחייל הפתטי שניסה בזמנו להתאבד על ידי לקיחת כדורי הרגעה בתוספת אקמולים.
בזמנו זה לא עבד כמובן, גילו אותי, נזפו, כעסו, שלחו לפסיכולוג שדיבר ודיבר ולא הועיל במאומה. נשארתי אותו אפס מוחלט שנכשל שוב ושוב בכל דבר שניסה לעשות, אבל הפעם הייתי נחוש בדעתי להצליח ויהי מה.
אחרי שבדקתי וחקרתי הבנתי שאנשים שבאמת רוצים למות לא משתעשעים בכדורים שלא תמיד משיגים את מטרתם, או באקדחים שעלולים להחטיא. אנשים רציניים שמתכוונים באמת למות ולא סתם רודפים אחרי תשומי בזוי משליכים את עצמם מבניין גבוה אחרי שוידאו שהמדרכה מתחת פנויה ממכוניות או הולכי רגל שעלולים לרפד את דרכם, ומתים מהר, בלי לטנף את הרצפות או הקירות בבית.
נכון שאת חיי חייתי בצורה עלובה - הומו פחדן ועלוב נפש שחי עד עצם היום הזה בבית ההורים בלי שחווה אפילו פעם אחת סקס אמיתי - אבל הפעם אני עומד לעשות לפחות דבר אחד כמו שצריך, אני עומד למות כמו גבר אמיתי.
הפעם לא חיפפתי, עשיתי מחקר רציני וגיליתי מקום מצוין - בניין משרדים אפרורי שעמד בשולי אזור התעשייה - בעליו הקמצן לא טרח להתקין מעקה בטיחות על הגג והשאיר את הדלת של המדרגות המובילות למעלה פרוצה לכל עובר ושב. בדיוק מה שהייתי צריך כדי לבצע את משימתי האחרונה בחיים - השמדתו של האפס המוחלט.
בדרך לבניין שעמד להיות תחנתי האחרונה בחיים הצצתי אל דמותי המשתקפת בחלונות הראווה המאובקים,
– נמוך, עגלגל, מקריח, עור בהיר ומנומש שלא משתזף לעולם, ופרצוף שאין לו שום תקנה חוץ מאשר להימעך כאבטיח רקוב על המדרכה - ושמחתי שלא אצטרך לראות את עצמי יותר לעולם.
עליתי במדרגות, מתנשף קצת, ובלי לטרוח להביט ימינה או שמאלה שמתי פעמי היישר אל קצה הגג שהיה מוגן בשורת בלוקים מתפוררים. הושטתי רגל אחת מעבר לקצה, עצמתי עיניים ו....
יד חזקה, שרירית ושעירה, נדחפה מתחת לסנטרי בעוד שתאומתה אחזה בכתפי, ופתאום מצאתי עצמי שוכב על הבטון הקר והמלוכלך, ואביר חלומותיי, הגבר ששנים רבות חלמתי אותו בחלומותיי הכמוסים, הלחים והמטונפים, שכב עלי, ברכו מעיקה על בטני, ידיו מועכות את כתפי, וקילל אותי נמרצות בקללות שנעו בוירטואוזיות מרשימה בין רוסית עסיסית לערבית גרונית.
מימיי לא הייתי צמוד כל-כך לגבר כה חזק, רחב, שרירי, יפה, מקסים, כועס וסקסי כל-כך. בעצם, אף פעם לא הייתי צמוד לאף סוג של גבר.
למה אתם חושבים שקצתי בחיי?
"מה אתה חושב שאתה עושה?" צעק עלי בחיר לבי בחרי אף, "אתה מנסה להתאבד?"
"אה כן, אני... סליחה... לא התכוונתי... סליחה." גמגמתי תשובה שראויה להיכלל בספר שיאי גינס תחת הכותרת - התשובה הכי טיפשית בעולם.
ואם התשובה שלי הייתה מטופשת אז מה שהזין שלי עולל היה פשוט שערורייה. סקנדל. חרפה שלא תעלה על הדעת.
האידיוט העלוב הזה שמעולם לא הביא לי שום תועלת החליט דווקא עכשיו להכריז על נוכחותו, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות בשטח, ומה שיותר גרוע - מושיעי הרגיש בכך מיד וסקר בבדיחות הדעת את הבליטה המתועבת שהזדקרה לה בחציפות בין ירכי.
החלפנו מבט. הוא חייך, אני הסמקתי ודמעות צצו בעיני.
"תעזוב אותי, אני רוצה למות." אמרתי, ובאמת התכוונתי לכך. החיוך שלו הפך לצחוק רועם בעוד הוא נעמד על רגליו, מושך אותי אחריו ומרחיק אותי משפת הגג.
"בשום פנים ואופן לא שמנצ'יק. מעכשיו אתה שייך לי ואני לא מרשה לך למות."
שייך לו? אני שייך לו? מעולם לא הייתי שייך לאף אחד חוץ מאשר להורי שהודו בבעלותם עלי בחוסר רצון מופגן ובלית ברירה. סקרתי את דמותו הגבוהה והרחבה ופתאום הרגשתי קצת פחות רצון למות.
"אני מקס." בישר לי בעודו גורר אותי אחריו לעבר היציאה, "מי אתה?"
"אני סתם..." הצגתי את עצמי, "אני האפס המוחלט."
מקס נעצר וסקר אותי מכף רגל ועד ראש במבטו הירקרק. היו לו עיניים יפות, משובצות בפנים גבריות נהדרות שהכעס שהן הביעו ברגע זה לא גרע מאומה מיופיים. "אף אחד הוא לא סתם." אמר בתוקף, "אל תגיד את זה יותר בחיים, שמעת? "
הנהנתי, מוקסם מהביטחון העצמי ששפע מדמותו המוצקה. כפות ידיו היו ענקיות, ולא יכולתי שלא לתהות אם גם הזין שלו...
הוא ניער אותי, "איך קוראים לך?" חזר בתקיפות על שאלתו.
"דוב." לחשתי בביישנות, "אבל כולם קוראים לי דובל'ה."
"מתאים לך השם הזה." קבע מקס בשביעות רצון ודחף יד מתחת לטריקו המקומט שלי ופתאום הצטערתי שלא לבשתי משהו יפה יותר.
לכבוד ההתאבדות לבשתי את החולצה הכי ישנה שלי כי ידעתי שאימא תתרגז אם היא תמצא על גופתי המרוסקת והמלוכלכת בדם חולצה חדשה.
"באמת יש לך פרווה." חייך, מעביר יד על החזה השעיר שלי שהשביע אותי מרורים מאז התבגרותי.
אמנם שמעתי שמועות על גברים חובבי פרוות, אבל זו הפעם הראשונה שזכיתי לראות אחד כזה, ועיני התרחבו בתדהמה.
מקס היה כל-כך יפה, כל-כך מדהים, כל הכוסונים החטובים והחלקים שלא ראו אותי ממטר היו שמחים ליפול לרגליו, והנה הוא מלטף דווקא אותי?
כמה דקות אחר-כך כבר פסעתי לצידו על המדרכה שעליה הייתי אמור לשכב רצוץ איברים וזב דם. אברי הזקוף התחכך בנעימות בבד תחתוני - הקפדתי על תחתונים נקיים אימא – בעודי בוחן בהתפעלות את כתפיו הרחבות, חזהו המקומר בחן וישבנו החטוב והשרירי.
לא שאלתי לאן הולכים ולמה. מהרגע שהוא רצה אותי לצידו כל המחשבות על התאבדות פרחו באחת ממוחי. הוא אמר שאני שייך לו מעכשיו ואני קיבלתי את הקביעה הזו בשמחה.
מקס גר בדירה מוזנחת צופה על הים. היה לדירה הזו פוטנציאל נפלא, אבל למרבה הצער היא הייתה מוזנחת מכדי שאפשר יהיה להבחין בכך.
לא נורא, קצת צבע, כמה שעות של קרצוף הגון, כמה רהיטים נורמאליים... יכולתי כבר לדמיין בעיני רוחי את דירת הרווקים המקסימה שאפשר יהיה לעצב מהחורבה המתפוררת הזו וחשתי דגדוג של התרגשות חולף בגופי.
כן, כמו כל הומו מצוי גם אני הייתי אחוז תאוות עיצוב ושיפוץ ולמזלי השכלתי להפוך את התחביב הזה למקצוע - לא מכניס דיו, כמו שאימא טרחה לציין כל פעם שקיבלתי תלוש משכורת, אבל מבחינתי הוא היה מאוד מספק.
הוא הכניס אותי פנימה והתחיל לפשפש במקרר העתיק והגונח שלו ולחפש חלב.
"איך אתה שותה את הקפה שלך דובל'ה?" שאל.
"בצורת תה." עניתי והתחלתי לשטוף את מגדל הכלים המלוכלכים שמילא את הכיור.
"אה... תה... תה... אני לא בטוח שיש לי כאן תה..." התחיל מקס לסגור ולפתוח דלתות של ארונות, מפריע את מנוחתם של הג'וקים שחלקו איתו את הדירה. אחרי חיפוש נמרץ הוא מצא שני שקיקי תה מעוכים והרתיח מים בקומקום מעוקם.
דבר ראשון אני מעיף את הקומקום הזה, נפטר מהג'וקים ומכניס מדיח, חשבתי לעצמי בעודי לוגם מהתה בעמידה, מביט בעונג במקס שישב מולי.
הוא היה ממש יפיוף. ככל שהבטתי בו יותר ככה הוא מצא כן בעיני יותר.
"בוא אלי דובל'ה, למה אתה עומד כל-כך רחוק?" משך אותי מקס אליו, הרים את שולי החולצה הסמרטוטית שלי (פעם אחרונה שאני לובש את הזוועה הזו) והניח ראש חמים על בטני שגם היא, אבוי, שעירה. כמה חבל שהשערות הצומחות עליה בשפע לא מסתירות את עגלגלותה נטולת הריבועים.
"אתה בטח לא מסתובב יותר מדי בחדרי כושר." הסיק מקס את המסקנה המתבקשת, אבל לא נראה שזה מפריע לו לכרוך את ידיו על מותני, לצבוט אותם קלות בהנאה, ולדחוף ידיים מסוקסות לתוך מכנסי כדי למשש את ישבני שבדיוק כמו בטני אף הוא שעיר ועגלגל.
רועד מעונג וקצת מפחד נשענתי עליו, מרגיש כאילו אחד החלומות הרטובים שלי – אחד מאותם חלומות שחייבו אותי להתקרצף במים קרים ובסבון מחטא - התגשם לו פתאום בלי אזהרה מראש.
ואז... (כמובן שאצל האפס המוחלט תמיד צץ אז לא צפוי שהורס הכל) מקס נתקל במכתב ההתאבדות שעטפתי בקפידה בניילון והטמנתי בכיס מכנסי.
הוא הוציא אותו, הושיב אותי בחוזק יד מולו, והחל לקרוא את מה שרק הבוקר היה המכתב האחרון שעמדתי לכתוב בימי חיי.
לא הסתרתי דבר, הייאוש שלי מהיותי אפס מוחלט, לא יצלח עלוב, שמן ונמוך, שעיר ומקריח, הומו בתול שחי בדירת הוריו גם כעת, כשאני קרוב עד אי נוחות לגיל שלושים.
"זו סיבה להתאבד?" נדהם מקס, "כי אתה גר אצל ההורים? אז למה לא עברת דירה?"
"כי... כי... אימא אמרה שאני לא אסתדר מחוץ לבית, ואבא אמר שזה סתם בזבוז כסף לעבור דירה ו... ו... כי אני אפס מוחלט." גמגמתי נוכח פליאתו.
"אתה לא אפס!" התרגז מקס, "תפסיק כבר להגיד