האמת העירומה ../images/Emo88.gif
פברואר 2001, השעה 11:30 בלילה, הוא חזר מהעבודה. ברגליים מוצקות, חזקות מטינה, הוא עבר את מפתן הדלת. זוכרת את פניו הכעוסות, את מבטו מלא השנאה. הבטתי בו, לא יודעת מה לומר. זו כבר תקופה ארוכה שהוא מדיר את רגליו מביתנו ברוב שעות היממה. יוצא לעבודה מוקדם בבוקר וחוזר בשעות הלילה המאוחרות. בקשות, תחינות, ריבים והסברים, כלום לא עוזר. שוב ושוב הוא מסובב את גבו אליי בלילות, ובימים לא עונה לטלפונים שלי, מתעלם מקיומי, מהיותי. מהדלת הוא נכנס והתישב על ספת היחיד הכחולה שקנינו יחד בבידיה, אני ישבתי מולו, בקצהו השני של הסאלון. "תקשיבי" הוא אמר. "יש לי כמה דברים להגיד לך". הבטתי בו, אלומה, והנחתי לו לדבר. הוא הרים את קולו וירה לעברי מילים כמו חיצים מורעלים בסנכרין: "אני לא מוכן שאת תתקשרי אליי לעבודה יותר ותצעקי עליי שאני לא חוזר הביתה. אני לא שואל אותך מה לעשות, מתי לחזור או איפה להיות. מהיום אני אעשה מה שאני ארצה. את מבינה?" ראייתי החלה מיטשטשת, חשתי איך ליבי הולך ונאטם, רוקם מסביבו רשת עשויה חוטי ברזל דקים. "עכשיו תקשיבי טוב טוב למה שאני אומר לך" שמעתי את הקול מהדהד ברחבי הסאלון הקר, הכחול, שהיה פעם חם. " רק בזכותי יש לך אוכל על השולחן, מים חמים להתקלח וכסף להדליק את התנור הזה. אני נותן לך את קורת הגג הזאת, שאת ישנה תחתה בלילה. אני! אז את לא תגידי לי מה לעשות ואם זה לא מוצא חן בעיניך את יכולה לקום וללכת ולהשאיר גם את המפתחות של האוטו כי גם הוא שלי!" הבטתי בו, לא בטוחה מיהו האדם שיושב שם מולי, על הספה הכחולה ליד הדלת. האם זהו החבר שלי? האם זה האיש שאיתו התחתנתי? האם זוהי האמת העירומה, לאחר שהושלו השקרים? צפיתי בו הולך ונעשה דומה למשפחתו אל מול עיניי כמו סרט טבע המתאר נבילתו של פרח בהילוך מהיר. ומה היה פשעי? שזה אתה סיימתי ללמוד, ובמשך 3 חודשים לא הכנסתי כסף לקופה המשותפת. 3 חודשים. מאז ומתמיד עבדתי, וגם בתקופת לימודיי היה לי מקור הכנסה. אז נכון, לא הרווחתי הרבה כמוהו, אך השתדלתי ככל שיכולתי. ועכשיו, שסיימתי את לימודיי וביקשתי למצוא עבודה במקצוע שכ"כ אהבתי, הדבר לקח לי מעט זמן. האם גבר לא אמור לתמוך באשה איתה הוא ביקש לשזור את חייו? האם התקדמותה בחיים, במעגל הקריירה והמקצוע היא לא אינטרס משותף של בני הזוג? האם הוא לא יהנה מפירות הצלחתה בדיוק כמוהה? במצב האבטלה שנמצאתי בו, חרדה לעתידי המקצועי, הכלכלי והאישי, הוא נעץ את הפגיון בבטני. נעץ, וסובב לכל הכיוונים. הוא דרך על גאוותי, הוא השפיל את רוחי, את נשיותי, את מיניותי. הוא בגד בי. באהבתי אליו, בנאמנותי, במסירותי אליו ללא גבול וללא קץ. הוא שחט את נשמתי. באותו לילה, מביטה בו מתוך מסך הדמעות היבשות שמיאנו לזלוג על פניי, ידעתי שמשהו בי נשבר. ידעתי שזוהי תחילתו של הקץ, וכי אני לעולם לא אוכל לסלוח לו על התנכרותו אליי, על שבירתו את הברית המקודשת שכרתנו בינינו. באותו הלילה, אני ידעתי שאני אקום ואעזוב, אך לא, לא עכשיו, לא מתוך חולשה. כשיהיה לי כוח. כשאני אהיה חזקה. אספתי את תיקי ובנעליי בית ופיג´מה טרקתי את הדלת, מרעידה את אמות נפשי. הוא לא יצא אחריי, הוא לא התקשר לברר לאן הלכתי. לילה ראשון מחוץ לבית בלעדיו, לילה ראשון לשבר שיבוא. בהיכנסי לבית הוריי נפרץ סכר הדמעות, ושם, לראשונה בחיי, שיתפתי את אימי בבעיות בינינו. סיפרתי לה את כל האמת על גבו המסובב אליי בלילות ועל מבטו המוסב ממני בימים. באותו הלילה, ישנה בחדר הפנוי ביית הוריי, חלמתי שוב ושוב כי גונבים את מכוניתי. הרכב הקטן, הפשוט הזה, שנתן לי עצמאות, שהיווה לי רגליים, היה כ"כ חשוב בעיניי. במשך מספר פעמים התעוררתי וקמתי אל החלון, בודקת האם הרכב עדיין שם, כי החלום היה נראה לי כ"כ מציאותי. חודש אח"כ מצאתי את מקום העבודה שאני עובדת בו עד היום, בהצלחה מרובה. בספטמבר 2001 הבעתי בפניו את רצוני להיפרד. בנובמבר הוא עזב את הבית. 31/3/2002 הימים האחרונים היו קשים. החג, ההחלטה הסופית על הגירושין שהולכים וקרבים, העומס הכלכלי והמתיחות סביב הרכוש הדל שצברנו במהלך חיינו יחד. היום, כשהתעוררתי בבוקר, אחותי ניגשה אל מיטתי, התיישבה לצידי ואמרה: "תהילה, אני מצטערת שאני צריכה להגיד לך את זה, אבל המשפחה של בעלך גנבה לך בלילה את האוטו." היא החזיקה בידי ואמרה: "אני מצטערת שאת צריכה לעבור את זה". לך תבין אהבה.
פברואר 2001, השעה 11:30 בלילה, הוא חזר מהעבודה. ברגליים מוצקות, חזקות מטינה, הוא עבר את מפתן הדלת. זוכרת את פניו הכעוסות, את מבטו מלא השנאה. הבטתי בו, לא יודעת מה לומר. זו כבר תקופה ארוכה שהוא מדיר את רגליו מביתנו ברוב שעות היממה. יוצא לעבודה מוקדם בבוקר וחוזר בשעות הלילה המאוחרות. בקשות, תחינות, ריבים והסברים, כלום לא עוזר. שוב ושוב הוא מסובב את גבו אליי בלילות, ובימים לא עונה לטלפונים שלי, מתעלם מקיומי, מהיותי. מהדלת הוא נכנס והתישב על ספת היחיד הכחולה שקנינו יחד בבידיה, אני ישבתי מולו, בקצהו השני של הסאלון. "תקשיבי" הוא אמר. "יש לי כמה דברים להגיד לך". הבטתי בו, אלומה, והנחתי לו לדבר. הוא הרים את קולו וירה לעברי מילים כמו חיצים מורעלים בסנכרין: "אני לא מוכן שאת תתקשרי אליי לעבודה יותר ותצעקי עליי שאני לא חוזר הביתה. אני לא שואל אותך מה לעשות, מתי לחזור או איפה להיות. מהיום אני אעשה מה שאני ארצה. את מבינה?" ראייתי החלה מיטשטשת, חשתי איך ליבי הולך ונאטם, רוקם מסביבו רשת עשויה חוטי ברזל דקים. "עכשיו תקשיבי טוב טוב למה שאני אומר לך" שמעתי את הקול מהדהד ברחבי הסאלון הקר, הכחול, שהיה פעם חם. " רק בזכותי יש לך אוכל על השולחן, מים חמים להתקלח וכסף להדליק את התנור הזה. אני נותן לך את קורת הגג הזאת, שאת ישנה תחתה בלילה. אני! אז את לא תגידי לי מה לעשות ואם זה לא מוצא חן בעיניך את יכולה לקום וללכת ולהשאיר גם את המפתחות של האוטו כי גם הוא שלי!" הבטתי בו, לא בטוחה מיהו האדם שיושב שם מולי, על הספה הכחולה ליד הדלת. האם זהו החבר שלי? האם זה האיש שאיתו התחתנתי? האם זוהי האמת העירומה, לאחר שהושלו השקרים? צפיתי בו הולך ונעשה דומה למשפחתו אל מול עיניי כמו סרט טבע המתאר נבילתו של פרח בהילוך מהיר. ומה היה פשעי? שזה אתה סיימתי ללמוד, ובמשך 3 חודשים לא הכנסתי כסף לקופה המשותפת. 3 חודשים. מאז ומתמיד עבדתי, וגם בתקופת לימודיי היה לי מקור הכנסה. אז נכון, לא הרווחתי הרבה כמוהו, אך השתדלתי ככל שיכולתי. ועכשיו, שסיימתי את לימודיי וביקשתי למצוא עבודה במקצוע שכ"כ אהבתי, הדבר לקח לי מעט זמן. האם גבר לא אמור לתמוך באשה איתה הוא ביקש לשזור את חייו? האם התקדמותה בחיים, במעגל הקריירה והמקצוע היא לא אינטרס משותף של בני הזוג? האם הוא לא יהנה מפירות הצלחתה בדיוק כמוהה? במצב האבטלה שנמצאתי בו, חרדה לעתידי המקצועי, הכלכלי והאישי, הוא נעץ את הפגיון בבטני. נעץ, וסובב לכל הכיוונים. הוא דרך על גאוותי, הוא השפיל את רוחי, את נשיותי, את מיניותי. הוא בגד בי. באהבתי אליו, בנאמנותי, במסירותי אליו ללא גבול וללא קץ. הוא שחט את נשמתי. באותו לילה, מביטה בו מתוך מסך הדמעות היבשות שמיאנו לזלוג על פניי, ידעתי שמשהו בי נשבר. ידעתי שזוהי תחילתו של הקץ, וכי אני לעולם לא אוכל לסלוח לו על התנכרותו אליי, על שבירתו את הברית המקודשת שכרתנו בינינו. באותו הלילה, אני ידעתי שאני אקום ואעזוב, אך לא, לא עכשיו, לא מתוך חולשה. כשיהיה לי כוח. כשאני אהיה חזקה. אספתי את תיקי ובנעליי בית ופיג´מה טרקתי את הדלת, מרעידה את אמות נפשי. הוא לא יצא אחריי, הוא לא התקשר לברר לאן הלכתי. לילה ראשון מחוץ לבית בלעדיו, לילה ראשון לשבר שיבוא. בהיכנסי לבית הוריי נפרץ סכר הדמעות, ושם, לראשונה בחיי, שיתפתי את אימי בבעיות בינינו. סיפרתי לה את כל האמת על גבו המסובב אליי בלילות ועל מבטו המוסב ממני בימים. באותו הלילה, ישנה בחדר הפנוי ביית הוריי, חלמתי שוב ושוב כי גונבים את מכוניתי. הרכב הקטן, הפשוט הזה, שנתן לי עצמאות, שהיווה לי רגליים, היה כ"כ חשוב בעיניי. במשך מספר פעמים התעוררתי וקמתי אל החלון, בודקת האם הרכב עדיין שם, כי החלום היה נראה לי כ"כ מציאותי. חודש אח"כ מצאתי את מקום העבודה שאני עובדת בו עד היום, בהצלחה מרובה. בספטמבר 2001 הבעתי בפניו את רצוני להיפרד. בנובמבר הוא עזב את הבית. 31/3/2002 הימים האחרונים היו קשים. החג, ההחלטה הסופית על הגירושין שהולכים וקרבים, העומס הכלכלי והמתיחות סביב הרכוש הדל שצברנו במהלך חיינו יחד. היום, כשהתעוררתי בבוקר, אחותי ניגשה אל מיטתי, התיישבה לצידי ואמרה: "תהילה, אני מצטערת שאני צריכה להגיד לך את זה, אבל המשפחה של בעלך גנבה לך בלילה את האוטו." היא החזיקה בידי ואמרה: "אני מצטערת שאת צריכה לעבור את זה". לך תבין אהבה.
