אני הייתי מתחרפנת בבית. למעשה
אני בסיטואציה די דומה שלא מבחירה. סיימתי את הלימודים בתחילת אוגוסט, ומאז אני מחפשת עבודה רלוונטית (עבודות לא רלוונטיות אני מוצאת למכביר, אבל אני רוצה עבודה לאקדמאים). למרות שסך עבודות הבית שאני עושה מסתכמות לכלל אפס (יש מנקה פעם בשבוע, הכלים הם חד פעמיים, האוכל מוכן, ולשים כביסה לוקח שתי דקות בדיוק, וגם לטפל בחתולים מתוך חובה ולא מתוך זכות זה גג עשר דקות ביום), ויש לי טלויזיה, ומחשב, וספרים לקרוא, זה מתחיל להמאס מאוד מהר. וזה אחרי פחות מחודשיים. אז שנה? שנים? הייתי מגיעה לאברבאנל. לעומת זאת כשיש ילדים כל התמונה משתנה. יש לי חברה שנשארה עכשיו כמה חודשים בבית עם ילדים קטנים (שנתיים וחמש), ואני במקומה הייתי מתחרפנת. כל רגע צריך משהו, ויש משהו אחר לעשות, ואי אפשר לעשות שיחה רציפה נורמלית כי פה הילד רוצה תשומי, וכאן בדיוק צריך להכין משהו, ורגע צריך לשמור עליו שלא ידחוף את היד לחשמל, ושניה הוא בוכה וצריך לראות למה, וכו´ וכו´, זה ממש פול טיים ג´וב, זה כמו לעשות ג´גלינג כל הזמן. גם מזה הייתי מגיעה לאברבאנל. מזל שבאוקטובר מתחילים הלימודים שוב (מתחילה תואר שני במנהל עסקים).
