האם קרה לכם פעם...

[מוק יון]

האם קרה לכם פעם...

שזיהיתם מצוקה מתמשכת של אמא בעניין ההתמודדות עם ילדיה, שנמצאים בגן שלכם, והצעתם אוזן קשבת? מיוזמתכם? איך התקבלה ההצעה? במידה וההצעה התקבלה בברכה, איך עשיתם זאת? נפגשתם במקום כלשהו? הלכתם אל האם הביתה? איך הרגשתם אחרי הפגישה עם האם?

 

[פרפרי אהבה]

אני מטבעי מאוד ידידותית עם ההורים

כמובן במידה ועם גבולות שאני מציבה, אבל מאוד ידידותית ולכן "מרשה" לעצמי לעודד הורים לשוחח איתי- אם על נושאים שאני מעלה ואם על נושאים שהם רוצים להעלות.
&nbsp
לא חושבת שהייתי מגיעה אליהם הבייתה כי נראה לי שזה יהיה ממש לא נעים גם לך וגם להם, אולי הייתי יוזמת פגישה 1 על 1 או שני ההורים איתך בכיתת הגן.
&nbsp
אפשר גם לשלוח הודעה במסר "רק רציתי שתדעי שאני כאן בשבילך, אם את זקוקה לאוזן קשבת".
&nbsp
אני מסייגת את התגובה שלי שלא לכל אחד זה מתאים להיות בקשר חברי עם ההורים, אבל זה לא שאני אלך ואיפגש איתם אחה"צ סתם לקפה או משהו כזה. אני פשוט מראה להם שאני שם בשבילם בהתנהלות שלי, בשעות שאפשר ליצור איתי קשר, בכך שאני מתייחסת באופן אישי לאנשים (לכן חשוב לי תמיד ללמוד מהר גם את שמות הילדים וגם את שמות ההורים).

 

[alphadelta]

רעיון שאולי יעזור

מנסיון, תמיד יש בצוות מישהו או מישהי שיותר קרוב להורה. אפשר להתחיל משם. אני לא יודעת על איזה מצב את מדברת. אבל משפט ״ את נראת מותשת, אם את צריכה לדבר אני פה״ יכול לפתוח פתח. אחרי זה לראות לאן זה זורם. הייתה לי בוסית מדהימה שאם אי אפשר היה לדבר עם ההורה כשעלתה אלינו בצוות דאגה היא הוציאה דף בנושא לכל ההורים. למשל עצות איך לדבר עם ילדים באופן חיובי או 20 דרכים לבוקר מוצלח. ובסוף היה כתוב שאפשר לדבר איתנו. זה המון פעמים עזר. אני רק רוצה לציין שאם את דואגת על משהו ספציפי והילד או ההורה בסכנה אז יש צורך להיות יותר אסרטיבי ים ולערב עוד אנשי מקצוע.

 

[שבלולכחול]

בוודאי שיצא אך חשוב מאוד לזכור

אנחנו גננות לילדים
לא חברות ולא פסיכולוגיות של ההורים
כשקרה, הקשבתי מעט, הבעתי אמפתיה המון אמפתיה,
אפילו היתה סטואציה שמישהי פרצה בבכי איך שנכנסה לגן אז לקחתי אותה לממד וחיבקתי והרגעתי
זה חשוב, ואנחנו בני אדם, וגם הם..
לצד זאת- בכל הפעמים שקרו דברים כאלה- המלצתי שאולי כדאי לדבר עם איש מקצוע..
חשוב מאוד להעביר להורים את הגבול הזה... בעיקר כדי לשמור עליך.

 

[alphadelta]

מסכימה, אבל...

אנחנו לא אנשי מקצוע. אבל בטירוף היומיומי, בין עבודה וילדים והכל, לפעמים , אנחנו הגננות , בעלות הידע המקצועי היחידות שההורים רואים כזמין. אז כן לתת אוזן קשבת זה נראה לי חשוב, ולתת עצה אם יש והמלצה למי אפשר לפנות - אז זה מבורך.

 

[שבלולכחול]

תקראי שוב את תשובתי

כתוב באיזשהו מקום לא ללתת אוזן קשבת?
&nbsp
להיפך- כתבתי:
הקשבתי מעט, הבעתי אמפתיה המון אמפתיה,
אפילו היתה סטואציה שמישהי פרצה בבכי איך שנכנסה לגן אז לקחתי אותה לממד וחיבקתי והרגעתי
זה חשוב, ואנחנו בני אדם, וגם הם..
לצד זאת- בכל הפעמים שקרו דברים כאלה- המלצתי שאולי כדאי לדבר עם איש מקצוע
&nbsp
אז למה כתבת "אבל" כאילו אנחנו מנוגדות?

 

[alphadelta]

צודקת

בחירה לא נכונה של מילים. מנסה להדגיש את העובדה שמבחינת ההורים אנחנו אנשי מקצוע. מתנצלת בזאת.

 

[שבלולכחול]

מסכימה ודווקא בגלל זה צריך לדעת

מה שייך לתחום שלנו ואנחנו לוקחות על עצמנו,
ומה שייך לתחום אחר (יעוץ משפחתי? בריאות הנפש?) ואז להפנות למישהו שמתאים יותר
בעייני זה חלק מלהיות מאוד מקצועי בתחום שלך. לדעת מתי הדברים לא שייכים אליך ולא יכולים לקבל מענה אצלך.

 

[באה באהבה10]

ממש מסכימה

אחת הממדריכות הפדגוגיות שלי פעם דיברה איתנו על הסכנה ביביתרפיה (טיפול באמצעות ספרים, אני עייפה ודי בטוחה בכתבתי שגיאת כתיב

) בגן.
היא אמרה שאם כל הכבוד לרצון הטוב שלנו , יש גבול למה שאנחנו יכולות לעשות בגבול אותה מקצועיות.
היא השוואתה את זה לפצע מודלק, אני יכולה לפתוח אותו אבל האם אני באמת יודעת איך לטפל בפצע אחרי שהוא מתפוצץ? עם המוגלה והזיהום והדם שפורץ מהפצע? האם יש לי מספיק כלים מקצועיים לטפל בבעיה ולא להחריף אותה?
נכון שאנחנו נשות מקצוע אבל במקרה הזה האחריות שלנו היא לזהות את הבעיה/הפצע בזמן ולהפנות את ההורים לגורמים שיכולים ויודעים לטפל בפצע על כל המשתמע מכך.
אני גננת - לא מאבחנת , לא פסיכולוגית , לא קלינאית תקשורת , מטפלת באומנות או עובדת סוציאלית.
כשיש לילד בעיה אני בודקת האם זה משהו בתחום המקצועיות שלי או האם להעביר לטיפול ממוקד יותר עם איש מקצוע במתמחה בזה.
זה כמו השאלה מתי להפנות הורים להתפתחות הילד ומתי אני בגן יכולה להתמודד ולעזור לילד עם הקושי במסגרת הגן.