teen-spirit
New member
האם מותר.....
להאשים את ההורים בזה שנדפקתי בלימודים? כל השנים הם היו אומרים לי: "תשקיעי יותר, את סתם עצלנית ואם את רוצה את יכולה" אבל בתיכון שאת מרבית החומר שלומדים בחטיבה (לשון למשל) אני לא יודעת! פתאום ליפני שצריך לרשום אותי לתיכון ואני עם תעודה ששואפת למטה שמים לב שאולי לילדה שלנו יש ליקוי למידה? (משהו שניסו להתכחש לו במשך 9 שנים) אז הולכים לעשות איבחון! באבחון מגלים שיש לי בעיות קשב וריכוז ועוד כל מיני דברים שמקשים עלי לשבת עם עוד 38 תלמידים בכיתה (מערכת חינוך דפוקה, מדינה דפוקה)אבא שהיה מורה הרבה שנים אומר שהוא לא מסכים לריטלין, למה? כי הילדים שלוקחים רטלין הם "מעופפים" ואחר כך יהיה לי קשה להסתדר בלי זה בחיים. הגיע היום הגדול ה1-בספטמבר, בית ספר חדש, ילדים חדשים. הנסיעה חזרה הביתה הרגה אותי, טוב אולי זה בגלל היום הראשון? הילדים בכיתה? לא נראים לי, טוב אולי זה רושם ראשון? עברו החגים, הנסיעות עדין קשות. עבר חודש ,חודש וחצי החברה-אין כימיה, זה לא הולך. אולי להעביר אותי בית-ספר. אבל כולם אומרים ששם יהיה לי קשה, לא מאמינים בי! אז מה עושים? נשארים בבית ספר, מנסים לא למות מהנסיעות (יום אחד אני עוד הפול בטעות לפסי רכבת מרוב עייפות). החברה- אני מקווה שאני ימשיך לשלוט בעצמי ואני לא יצטרך להשתמש באלימות (לא אני לא ילדה אלימה, אני ילדה טובה פשוט לפעמיים...) אני מקווה לשרוד, מקסימום לא תיהיה לי תעודת בגרות, מקסימום אני לא ילמד מקצוע באונברסיטה. אבא אמר שבלי 12 שנות לימוד אפילו בעבודת ניקיון לא יקבלו אותי. תראו, אני כותבת את זה אני כמעט בוכה, כי אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי! אני שמחה שיש פה הורים שכן אכפת להם ולילדים שלהם יהיה חיים ועתיד זהו.
להאשים את ההורים בזה שנדפקתי בלימודים? כל השנים הם היו אומרים לי: "תשקיעי יותר, את סתם עצלנית ואם את רוצה את יכולה" אבל בתיכון שאת מרבית החומר שלומדים בחטיבה (לשון למשל) אני לא יודעת! פתאום ליפני שצריך לרשום אותי לתיכון ואני עם תעודה ששואפת למטה שמים לב שאולי לילדה שלנו יש ליקוי למידה? (משהו שניסו להתכחש לו במשך 9 שנים) אז הולכים לעשות איבחון! באבחון מגלים שיש לי בעיות קשב וריכוז ועוד כל מיני דברים שמקשים עלי לשבת עם עוד 38 תלמידים בכיתה (מערכת חינוך דפוקה, מדינה דפוקה)אבא שהיה מורה הרבה שנים אומר שהוא לא מסכים לריטלין, למה? כי הילדים שלוקחים רטלין הם "מעופפים" ואחר כך יהיה לי קשה להסתדר בלי זה בחיים. הגיע היום הגדול ה1-בספטמבר, בית ספר חדש, ילדים חדשים. הנסיעה חזרה הביתה הרגה אותי, טוב אולי זה בגלל היום הראשון? הילדים בכיתה? לא נראים לי, טוב אולי זה רושם ראשון? עברו החגים, הנסיעות עדין קשות. עבר חודש ,חודש וחצי החברה-אין כימיה, זה לא הולך. אולי להעביר אותי בית-ספר. אבל כולם אומרים ששם יהיה לי קשה, לא מאמינים בי! אז מה עושים? נשארים בבית ספר, מנסים לא למות מהנסיעות (יום אחד אני עוד הפול בטעות לפסי רכבת מרוב עייפות). החברה- אני מקווה שאני ימשיך לשלוט בעצמי ואני לא יצטרך להשתמש באלימות (לא אני לא ילדה אלימה, אני ילדה טובה פשוט לפעמיים...) אני מקווה לשרוד, מקסימום לא תיהיה לי תעודת בגרות, מקסימום אני לא ילמד מקצוע באונברסיטה. אבא אמר שבלי 12 שנות לימוד אפילו בעבודת ניקיון לא יקבלו אותי. תראו, אני כותבת את זה אני כמעט בוכה, כי אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי! אני שמחה שיש פה הורים שכן אכפת להם ולילדים שלהם יהיה חיים ועתיד זהו.