האם לפעמים

[tlingit]

האם לפעמים

קורה לכם שאתם מתאכזבים? מהמתאמן / מהפגישה / מעצמכם / מהאימון מה יש שם? מה קרה / גרם ? מה עושים? איך זה נראה בדיעבד?

 

[bridges]

אכזבה

אכזבה היא חלק מהחיים שלי. בדרך כלל אני מאוכזב מעצמי. אבל אם נחשוב על זה: מה זאת אכזבה? דבר ראשון אכזבה היא רגש וזה ברור. אכזבה עולה כאשר מה שקורה במציאות שונה ממה שציפינו, רצינו, קיווינו שיקרה. ואז אנחנו חושבים שמשהו לא בסדר: בנו או באחרים. אבל מי אחראי לציפיות? אני, ומי יכול לשנות אותם? אני, ומי קבע מה בסדר ומה לא בסדר? אני! לכן שאני מתאכזב אז אני בודק: מה היו הציפיות שלי? מה קרה בעולם? האם זה לא בסדר? מה אני יכול ללמוד מזה? כשאני עושה את הניתוח האכזבה פשוט נעלמת ומגיעה הזדמנות ללמידה.

 

[tlingit]

../images/Emo13.gif

 

[ליפט]

היום קרה לי ש"התאכזבתי מעצמי"

קראתי את השרשור שלך כבר לפני יומיים ובחרתי להתייחס היום, כי היום התמודדתי עם הרגש הזה לאחר פגישה עם לקוחה. מה שמדהים וכיף לדעת זה שההתמודדות עם הרגש הזה הפכה להיות יעילה, אוטומטית וזריזה. פעם הייתי יכולה לשקוע לתוכה ולפתח אותה לכיוונים פחות אפקטיביים ובקלות רבה. אני חושבת שפעם הייתי אומרת לעצמי "אני מאוכזבת מעצמי" לאחר פגישה שבה חשתי כי תרומתי לאימון לא היתה לשביעות רצוני. היום המחשבה שמיידית עלתה היא "לא הייתי במיטבי". וההבדל בין התפישות והפרשנות לאותה סיטואציה הוא הבדל בין להעצים את עצמך לבין לדכא את עצמך. "היום לא הייתי במיטבי"...כי לא התארגנתי מספיק למפגש...כי לא ישנתי טוב בלילה...כי טעיתי בהערכה הראשונית שלי (....אבל עכשיו הבנתי)....כי אני לא מרגישה טוב...וכ"ו. אני חושבת שבבחירת הגדרה מדויקת יותר של מה אנו מרגישים, על פני תיוג רחב קל יותר להיות אוביקטיביים ופרואקטיביים ומכאן שקל יותר להתמנף מהחוויה. "היום לא הייתי במיטבי" טומן בחובו את הנחות היסוד הבאות: 1. אין זה אומר דבר לגבי מחר 2. אני יודעת להיות במיטבי 3. מסגרת האפשרויות שהובילה לסיטואציה ולהרגשה מוגבלת למקרה הספציפי, מוגבלת לפרק זמן מסוים. כוונתי היא שאני יכולה להבין באופן מיידי כמעט מדוע לא הייתי במיטבי ולפעול בהתאם. 4. לא חייבים להיות כל הזמן במיטבנו, אפשר ורצוי להשתדל מאוד אך העולם לא חרב רק בגלל שהיינו "בסדר". ואין זה אומר שהמאומן לא נתרם ולא לקח...יש עוד פגישה בשבוע הבא. "אני מאוכזבת מעצמי" זה כ"כ כללי, מתייג, בקלות יכול להקשר עם אי הצלחות אחרות מעבר ומההווה. וממה אני מאוכזבת? מזה שאני לא מצליחה להיות מדוייקת בכל רגע נתון? ציפיה בלתי ריאלית לחלוטין. אז אני מציעה לשנות את הפרשנות, לשנות את הסמנטיקה - רק אז ישתנו הפרופורציות והיכולת. שבת שלום

 

[tlingit]

../images/Emo140.gif

ריאליסטיות

 

[ענתוצאות]

אכזבה קשורה ל....

ציפיות. מעצמי, מאחרים, מהיקום. כן... אני מכירה את האמירה "ציפיות טובות ל....כריות" אבל לא מצליחה לעמוד מאחוריה. יש לנו ציפיות. אם לא ציפיות - אזי תקוות, משאלות. ככל שהן תהיינה נמוכות יותר - תהיינה פחות אכזבות. גם ההנחה הזו אני מכירה. לא תמיד מסכימה איתה. מבחינתי - פירושה לחיות ברף נמוך ממה שבאמת מתחשק לי. ובכל זאת.... מאמינה שצריך להיות balance גם פה. איזון בין גובה הציפיות, רוחב הבקשות ועומק התקוות - לבין הפוטנציאל שביישום שלהם. אני חותרת לכך שכשאני פוגשת אכזבות, מעצמי, מאחרים או מהסיטואציה, באימון וגם בכלל... אני בודקת מה היו הציפיות שלי. לא פעם מסתבר שהרף היה גבוה מידי. שדרשתי מעצמי עשיה מלאה ושלמה בלי פשרות, כל הזמן ולכל אחד שציפיתי מהמתאמן להבנה ושיתוף פעולה ואפילו לקבלה מוחלטת ומהאימון - ביקשתי שילך חלק, בלי קשיים בדרך... אני אז סולחת לעצמי בקלות יותר. מבינה שהרף היה גבוה ושבמקום למתוח חוליות ושרירים בלי גבול כדי להגיע אליו אפשר להרגע.. לקבל... לסלוח ולהמשיך הלאה.. לעתים, יש מה ללמוד מהאכזבה מעצמנו או מהאחרים ואז - חשוב לבצע את הלמידה הזו כדי לא להתאכזב שוב. שיפור התארגנות שלי, שיפור מיומנויות מסויימות, בחירה נבונה יותר של המתאמנים והליכה לכיוון אחר בתוך האימון. בעיקר tlingit, אני סולחת לעצמי. מתחילה הכל מסליחה.

ענת

 

[tlingit]

ולפעמים

יחד עם הסליחה זה גם הרחבת הסבלנות לפעמים אנחנו מסתכלים על אופק קרוב מדי, והזמן מלמד אותנו דברים אחרים ולפעמים, פשוט צריך לקבל שלא הלך ולהמשיך הלאה איפה כתוב שהכל עובד מושלם?

 

[ליפט]

וגם קבלה

יחד עם הריאליסטיות בנוגע לציפיותנו, הסליחה והסבלנות. קבלה שלנו את עצמנו כבני אדם מושלמים, בני אדם שעושים טעויות כדי ללמוד מהן, בני אדם שיש בהם חולשות ואיתה היכולת לחזק ולהתחזק, בני אדם מושלמים כאלה שנועדו לעשות דרך מרתקת בחייהם ובדרך לפגוש את עצמם באמצעות מראות שונות, ללמוד על עצמם דרך אתגרים כאלה ואחרים. קבלה להבדיל משיפוטיות פותחת מקום ללמידה ולהתפתחות. כל אלה נכונים גם למתאמנים שלנו. אני משתדלת להזכיר לעצמי את הסיפור המוכר של תומס אדיסון, שהצליח להדליק את הנורה המפורסמת לאחר כ- 14000 נסיונות. בתגובה לאמירה "נכשלת 14000 פעם" אמר "גיליתי 14000 דרכים בהם נורה לא תידלק" הכל ענין של פרספקטיבה. וכן, לעיתים זה אכן ענין של זמן, גם הוא פקטור בתהליך האימון למאמנים ולמתאמנים כאחד וכן, לפעמים פשוט צריך להמשיך ללכת הלאה, ובעיקר שמדובר במשהו שהוא לא שלנו.