האם זה בסדר אם אדם ירשה לעצמו לבטא פגיעות כבכי

[הקוסמת הורודה2]

אתה יכול לפרט איך הבעת את כל הרגשות בסביבה? אל מול

הסביבה ודוגמא ליד כל רגש? גם הרגשות שגורמים לצווח עלה לי מד העניין ממינוס אחד ל1 מתוך חמש אז אשמח לשמוע

 

[בן טל-שחר]

אין צורך להביע רגשות - הם מביעים את עצמם. אפשר לא לבלמם.

אפשר לא להסתירם. ראשית יש להיות מודעים אותם בעצמנו, באופן ישיר. אז ניתן לבחור שלא להסתירם או שלא להיבלע בתוכם. היבלעות בתוך רגש או כל תופעה ביולוגית חולפת אחרת, מכסה מיד את כל יתר העניינים, קודם כל מפנינו. לדוגמה, אֵת כל יתר הרגשות הפועמים בנו באותו רגע. אנחנו נעשים בלתי-מודעים למציאות החיצונית והפנימית גם יחד. זוהי איננה הבעה - זהו חוסר אונים.

 

[הקוסמת הורודה]

יש בזה משהו

 

[ינוקא1]

 

[ינוקא1]

הכינו את הממחטות

לדעתי זו לא דרך טובה לכל מקרה , במקרים מסוימים כן.
אולי אצל נשים זה נתפס כיותר חיובי.

אני מסכים עם קסטנדה ודון חואן ש"רחמים עצמיים" , זה בדרך כלל מה שלוכד את האדם בתוך הבועה של האגו.
וככל שהאדם מרחם על עצמו יותר וחושב כמה שהוא מסכן (וגם מרחם על אחרים , וחושב כמה שהם מסכנים) , הוא נהיה יותר תקוע.

אני בעד לבכות במקרים מסוימים , אבל בגדול אני חושב שאדם צריך לפתח סוג של "ריחוק" מעצמו.
ללמוד להתבונן על עצמו "מבחוץ".
ללמוד להבין , מבלי להזדהות.
וזה בדיוק גם מה שעושים במדיטציה.
ואז כל ה"רכבות הרים" של האגו , פעם רחמים עצמיים , פעם זעם קדוש , פעם קינאה וכו' וכו' פחות משפיעות.
תרגול ה"שחזור" מוביל למקום הזה.

ואני ממליץ כרגיל על הספר "מעבר המכשפים" .....
ספר שעזר לי לרחם פחות על עצמי , ואני חייב לו המון.

 

[הקוסמת הורודה2]

צריך לנכוח ברגע אבל כן מידה מסויימת של ריחוק

זה הכרחי. כי אם אין ריחוק מינימאלי נסחפים אל תוך מערבולת הרגש.
והמטרה היא להרגיש אבל לא לשקוע שם. אז צריך ריחוק אבל לא ניתוק כלומר
משהו באמצע .
כיום המצב הוא שהמון אנשים מנותקים מהרגש שלהם או שהם מתנתקים ישר כשהם מרגישים ואז זה הדחקה ולא להיות ברגע

 

[ינוקא1]

מי אמר שהמטרה היא להרגיש ?

אולי המטרה היא "להבין" ?

אם יושב מולי מטופל , אני לא חייב להרגיש את מה שהוא מרגיש.
אחרת אני לא אוכל לעזור לו - כי שנינו נהיה בדיכאון.
אך אני כן צריך להבין אותו , ולדבר איתו ממקום אמיתי.

אני מאמין שכך גם לגבי עצמינו.
אנחנו צריכים בעיקר להבין.