אילוצי מיפוי
וגם, מה לעשות, שרירותיות. פעלים נוטים באופן שמסווג אותם לקטגוריות בתחומים שונים: זמן, מגדר, מספר ועוד. קטגוריה נוספת שנוטים לשכוח בהקשר זה נקראת voice (מעמד בעברית, אבל עוד לא שמעתי מישהו משתמש במונח הזה). כמו שנטיית הזמן בעברית החדשה ממפה כל פועל לאחת מקטגוריות הזמן: עבר, הווה או עתיד, ולאחת מקטגוריות המגדר: זכר או נקבה, כך היא ממפה כל פועל גם לאחת מקטגוריות ה-voice: פעיל או סביל. בעיקרון, במעמד הפעיל נושא הפועל הוא מבצע הפעולה ופעולתו מכוונת. במעמד הסביל נושא הפועל הוא מקבל הפעולה, מה שאינו דורש שום כוונה מצדו, אלא הוא "חוֹוֶה" את הפעולה על כורחו. המיפוי הדיכוטומי של כל הפעלים לפעיל ולסביל איננו מובן מאליו. כלומר, ישנן פעולות שבבירור דורשות פעילות מכוונת מצד המבצע, כגון 'קם' או 'סגר'. פעלים אלה מתאים שתהיה להם נטייה בפעיל. הפעלים היוצאים מביניהם, שיש להם מושא ישיר, כגון 'סגר', מתאים שתהיה להם גם נטייה בסביל - 'נסגר'. ישנם פעלים, שבהתאם למשמעותם, נוטים בסביל בלבד, כגון 'נרדם' או 'הזדקק'. אולם הרבה פעולות מצויות על הרצף שבין פעילות מכוונת לחוויה כפויה. למשל, הפעלים 'גדל', 'נפל', 'נמס' ועוד, אמנם פעילים בנטייתם, אך הרבה יותר קרובים לסביל ברוחם. בשפות מסויימות מוצאים קטגוריות voice נוספות: בינוני (middle) ובייחוד ארגטיב (ergative). הארגטיב, בשפות שבהן הוא קיים, משמש בדיוק לציון פעלים מהסוג ה"חוויתי", שבהם הנושא חווה את הפעולה, לא גורם אותה. במקרים אלה, נושא הפעולה יסומן ביחסת המושא, ולא ביחסת הנושא. בשפה כמו עברית, שבה כל פועל חייב ליטות או בפעיל או בסביל, אותם פעלים שמבחינת ההיגיון אולי נמצאים איפשהו באמצע, ייאלצו להשתייך לאחת הקטגוריות הקיימות. משום כך, לעתים אף מוצאים מקבילות של פעיל-סביל בעלות משמעות מאוד דומה, כגון 'סובר'-'סבור' או 'שוכב'-'שכוב'. וגם, עצם שספג הרבה (נוזלים) נאמר עליו שהוא 'ספוג', ומי ששורה במצב מסויים נאמר עליו שהוא 'שרוי', ועוד ועוד. למעשה, כמו שקטגוריות הזכר והנקבה נוצרו בעקבות חלוקה טבעית, אך מהר מאוד קיבלו חיים משלהן בתוך השפה ולא תמיד הן תואמות למציאות כלשהי, כך גם קטגוריות הפעיל והסביל: במקור הן אמנם נועדו לציין את ההבדל שבין גרימה לחוויה, אולם הרבה פעלים נוטים באחת הקטגוריות (כי הם חייבים ליטות בקטגוריה כלשהי), אף על פי שקטגוריה זאת לא לגמרי תואמת את המשמעות שלהם. כעת את יכולה לשאול: האם לקוות היא פעולה מכוונת או חוויתית? ומה בדבר להתייאש? שתיהן, כנראה, נמצאות באיזו נקודת ביניים, אלא שאחת התמפתה בנטייתה לקטגוריית הפעיל והשנייה לקטגוריית הסביל. עניין די מקרי.
