האם הומ' "דתי" היה או לא היה ?
השלום והברכה ! בהמשך לדברים שהובאו בהודעה הקודמת, מצ"ב דברים בשאלה שנשאלת: האם הומוסקסואל "דתי" היה או לא היה ? התורה שבכתב כמו גם התורה שבעל-פה, עסקו, אפוא, בפרוטרוט בדינו של השוכב עם בן מינו, אולם עדיין היה מקום לטעון שחכמי הדורות לא נזקקו לתרגם דינים אלה לשפת המעשה. ניתן היה לקוות שכשם שבן סורר ומורה, עיר הנידחת ובית המנוגע לא היו מעולם- לדעת חלק מחכמינו (סנהדרין עא ע"א) = כך גם לא היה בקהילה היהודית הנאמנה מימי חז"ל ועד הזמן החדש, יהודי שניתן לחשדו באיסור משכב זכר. רושם שכזה אכן קיים בקרב רבים, מן הסתם מחמת הטאבו החמור שמאפיין את יחסה של החברה הדתית להומוסקסואליות, ובשל האופי הליברלי המודרני שלובשת התופעה. ברם, ניסיון לבחון את השאלה מתוך המקורות, מעלה שגם בעבר, כאשר החברה היהודית הייתה בלא ספק קהילה שומרת מצוות, שאלת ההומוסקסואליות לא הייתה בבחינת "דרוש וקבל שכר" בלבד. הגמרא במסכת סוכה (כט ע"א) מונה את עוון משכב זכר, יחד עם שלושה חטאים אחרים שבגינם החמה לוקה, ומדובר בחטאים הלקוחים מעולם המציאות. (רש"י מפרש לגבי מאמר חז"ל זה: "לא ידעתי טעם בדבר" ואילו המהרש"א כותב שמדובר בדברים הדומים לחמה, כגון: אב בי"ד, צעקת נערה המאורסה ושפיכות דמים, ולפי"ז יש להמשיך ולפרש שבמשכב זכר העוון הינו ברור כשמש). בגמרא במסכת ברכות (מג ע"ב) אנו לומדים שעל תלמיד חכם להיזהר שלא לצאת מבושם לשוק במקום שחשודים על משכב זכור. ייתכן, אומנם, שהעוסקים בכך היו בעיקר נוכרים, אך על כל פנים רואים אנו שלא היה זה מן הנמנע שגם יהודים יקיימו מ"ז, והיה אף מקום לחשוש שידבק חשד שכזה בתלמידי חכמים. השאלה העיקרית שבה עסקו חכמים בהקשר זה הייתה: באיזו מידה אכן יש לחשוש לקיום משכב זכר בקרב יהודים ? האם מדובר בחשש סביר המצריך נקיטת אמצעים מונעים, או שזהו חשש רחוק ביותר ? בשאלה זו אנו מוצאים מחלוקת בין התנאים. רבי יהודה אוסר על שני רווקים לישון כשהם מכוסים בטלית אחת, שלא יבואו לידי משכב זכור, ואילו חכמים מתירים, לפי שלדעתם לא נחשדו ישראל על כך (קידושין פב ע"ב). בהלכה נקטו הפוסקים כמקובל כדעת חכמים. בזמנינו היה בין הפוסקים מי שטען כי אין מקום כלל להיזהר מייחוד של שני גברים, ולא זו אף זו: לדבריו, הואילו ולא נחשדו ישראל על משכב זכר, הרי שהחמרה בדבר זה היא בגדר מחזי כיוהרה (שו"ת יוסף אומץ, כו). חשש אחר שנידון בתלמוד הוא לגבי אפשרות של משכב זכר בתוך המשפחה. מובא בגמרא (פסחים נא ע"א) לגבי רחיצתם של שני אחים יחדיו בבית המרחץ שהיה מקובל לנהוג היתר בעניין זה. עם זאת היו מקומות שבהם החמירו על עצמם, ואף דיברו סרה במי שהקלו בכך, "ומעשה ביהודה והלל, בניו של רבן גמליאל, שרחצו שניהם כאחד בכבול, ולעזה עליהם כל המדינה" (שם, שם). מאוחר יותר אימצו חכמים את האיסור, וגזרו על רחיצת אחים בצוותא משום בעל אחותו, וכך נפסק להלכה (שו"ע אבהע"ז כג, ורמ"א). חרף הדברים האמורים לעיל, סברו חז"ל שעבירה על משכב זכר מאפיינת בעיקר גויים, ובהתאם לכך נקבעו הלכות הבאות למנוע מצבי קירבה בין יהודי וגוי, שהגוי עלול לנצל לשם משכב זכר. כך קובעת המשנה במסכת הוריות (יג,א) שבמקרה שיש לפדות מהשבי איש ואשה, האשה קודמת, אולם "בזמן ששניהם עומדים בקלקלה" (פי' רש"י: "האיש למשכב זכור") חובה לפדות את האיש תחילה. במצבי שיגרה של יום יום, עיקר החשש לאפשרות של כפיית משכב זכר ע"י גוי התמקד בילדים קטנים. משום כך קבעו חכמים ש"אין מוסרים להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות", וזאת הן מן החשש שהעכו"ם ימשוך את הילד למינות והן מחשש למשכב זכר (עבודה זרה טו ע"ב). (מעניין שלדברי רש"י שם, אין חז"ל חוששים לקיום משכב זכר של התינוק, אלא הם דואגים לעכו"מ, שכן אף בני נח מוזהרים על עבירה זו, שנאמר "ודבק באשתו" (בראשית ב') ולא בזכור"). דאגתם של חז"ל בעניין זה לא הייתה רק מפני נוכרים מבוגרים אלא היא מצאה את ביטויה ההלכתי גם לגבי קשר קרוב בין ילדים יהודים ושאינם יהודים, כגון משחקים משותפים וכיוצ"ב. חכמינו "גזרו על תינוק נכרי שמטמא בזיבה (ובפירוש רש"י: "ואפילו אינו זב"), שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור" (שבת יז ע"ב). המהרש"א בפירושו למסכת שבת כא ע"ב (על תוס' ד"ה: "שהיה מונח") כותב שכבר בתקופה קדומה גזרו על נכרים בוגרים שמטמאים בזיבה, ורק מאוחר יותר באו תלמידי שמאי והלל והוסיפו וגזרו גם על קטנים. ברם, יש להעיר שאין המדובר בתינוקות ממש כלשון הגמרא, אלא בילד בן ט' שנים ומעלה שהינו ראוי לביאה. (וראה עוד בשו"ת תורה לשמה סי' תמ"א בדין משכב זכור של קטן שגילו פחות מ-ט' שנים). חכמים חששו מפני משכב זכר אף כאשר לא היה מדובר בנוכרי סתם, אלא בעבד החי בביתם של יהודים והחייב במצוות כאישה, ולא עוד אלא שחששו שיתפתה ויפתה למשכב זכר אף בשעה של עיסוק במצווה. וכך פוסקת המשנה (פסחים צא ע"ב) שאין קטנים ועבדים יכולים להיעשות חבורה אחת לצורך שחיטת הפסח, כדברי הגמרא: "משום פריצותא", דהיינו פריצות במשכב זכר (פ' רש"י שם). עיון בספרי שו"ת שדנו בשאלות העוסקות במשכב זכר מעלה גם כן את המסקנה שהבעיה הנידונה רווחת יותר בקשר לילדים. כבר בראשונים אנו מוצאים שכאשר הגיע מלמד תינוקות חדש למקום מסוים שאל אותו המרא דאתרא: האם מותר ללמד תורה ילד העובר על משכב זכר (שו"ת לקט יושר ב', יו"ד סי' לט). ברם, בדרך כלל אין השאלות דנות בילדים העוברים עבירה זו מיוזמתם, אלא בכאלה שהמלמד או אדם מבוגר אחר נהג לקיים איתם יחסים הומוסקסואליים, כשהשאלה היא ברוב המקרים כיצד יש להתייחס מבחינה הלכתית כלפי אותו אדם בוגר. (ראה שו"ת מים עמוקים ב, מב- בעניין מלמד תינוקות שנחשד על משכב זכר, ובשו"ת שואל ומשיב, מהדורה קמא א, קפה- לגבי ילדים שהעידו על המלמד שבקטנותם, בהיותם בני ט' שנים, קיים איתם משכב זכר, ועיין עוד בשו"ת תורה לשמה, שלוש תשובות בכהאי גוונא, באחת מהן (סי' שעח) הוא דן בשאלה האם מי שבא על זכר קטן נפסל לעדות, באחרת (סי' שעט) דן לגבי תיקון לעוון משכב זכר לאדם שבהיותו בן יד' שנים רבעו איש אחר, ובתשובה שלישית בנושא זה (סי' תמא) עוסק בעניין משכב זכר עם ילד שגילו פחות מ-ט' שנים). אכן, יש מספר תשובות הלכתיות בעניין זה שאינן קשורות כלל בילדים, כי אם בבעיות העוסקות בענייני אישות או עניינים אחרים. כך, לדוגמא, דן בעל "הנודע ביהודה" (מהדורת תניינא, אבהע"ז פט) בדינו של אדם אשר אשתו הוציאה עליו קול שהוא מקיים יחסים עם בני מינו, והוא רוצה להפסידה כתובתה. ב"אגרות משה" (אבהע"ז ד, קיג) דן המחבר באשה שגילתה מיד לאחר נישואיה שבעלה חוטא במשכב זכר, וקובע, שאם פרשה ממנו עקב כך בלא דיחוי, יש מקום לראות בנישואין מקח טעות. שאלות מסוג זה הינן מועטות למדי בספרי השו"ת. נראה שהטאבו רב העוצמה שהוטל בחברה הדתית מכוח התורה על עוון משכב זכר צמצם מאוד את מציאותם של יחסי מין בין גברים, ובעלי נטייה להומוסקסואליות יכלו להרשות לעצמם פורקן ליצרם בעיקר באמצעות פיתוי קטינים. ייתכן עוד כי קיים קשר פסיכולוגי כלשהו בין הומוסקסואליות ופדופיליה, אולם קשר כזה טרם הוכח, למיטב ידיעתי. לסיכום הדיון בדבר מציאותם של יחסים הומוסקסואליים בקרב עם ישראל לדורותיו, ניתן לומר, שגם אם לא הייתה זו תופעה שכיחה ביותר, על כל פנים היא בהחלט הייתה קיימת במידה מסויימת, ובמידה כזו שהצדיקה נקיטת צעדי מנע בעזרת גזרות הלכתיות מתאימות. הומוסקסואל יהודי היה ונברא, וחכמים התייחסו אליו. בברכת חונן הדעת.
השלום והברכה ! בהמשך לדברים שהובאו בהודעה הקודמת, מצ"ב דברים בשאלה שנשאלת: האם הומוסקסואל "דתי" היה או לא היה ? התורה שבכתב כמו גם התורה שבעל-פה, עסקו, אפוא, בפרוטרוט בדינו של השוכב עם בן מינו, אולם עדיין היה מקום לטעון שחכמי הדורות לא נזקקו לתרגם דינים אלה לשפת המעשה. ניתן היה לקוות שכשם שבן סורר ומורה, עיר הנידחת ובית המנוגע לא היו מעולם- לדעת חלק מחכמינו (סנהדרין עא ע"א) = כך גם לא היה בקהילה היהודית הנאמנה מימי חז"ל ועד הזמן החדש, יהודי שניתן לחשדו באיסור משכב זכר. רושם שכזה אכן קיים בקרב רבים, מן הסתם מחמת הטאבו החמור שמאפיין את יחסה של החברה הדתית להומוסקסואליות, ובשל האופי הליברלי המודרני שלובשת התופעה. ברם, ניסיון לבחון את השאלה מתוך המקורות, מעלה שגם בעבר, כאשר החברה היהודית הייתה בלא ספק קהילה שומרת מצוות, שאלת ההומוסקסואליות לא הייתה בבחינת "דרוש וקבל שכר" בלבד. הגמרא במסכת סוכה (כט ע"א) מונה את עוון משכב זכר, יחד עם שלושה חטאים אחרים שבגינם החמה לוקה, ומדובר בחטאים הלקוחים מעולם המציאות. (רש"י מפרש לגבי מאמר חז"ל זה: "לא ידעתי טעם בדבר" ואילו המהרש"א כותב שמדובר בדברים הדומים לחמה, כגון: אב בי"ד, צעקת נערה המאורסה ושפיכות דמים, ולפי"ז יש להמשיך ולפרש שבמשכב זכר העוון הינו ברור כשמש). בגמרא במסכת ברכות (מג ע"ב) אנו לומדים שעל תלמיד חכם להיזהר שלא לצאת מבושם לשוק במקום שחשודים על משכב זכור. ייתכן, אומנם, שהעוסקים בכך היו בעיקר נוכרים, אך על כל פנים רואים אנו שלא היה זה מן הנמנע שגם יהודים יקיימו מ"ז, והיה אף מקום לחשוש שידבק חשד שכזה בתלמידי חכמים. השאלה העיקרית שבה עסקו חכמים בהקשר זה הייתה: באיזו מידה אכן יש לחשוש לקיום משכב זכר בקרב יהודים ? האם מדובר בחשש סביר המצריך נקיטת אמצעים מונעים, או שזהו חשש רחוק ביותר ? בשאלה זו אנו מוצאים מחלוקת בין התנאים. רבי יהודה אוסר על שני רווקים לישון כשהם מכוסים בטלית אחת, שלא יבואו לידי משכב זכור, ואילו חכמים מתירים, לפי שלדעתם לא נחשדו ישראל על כך (קידושין פב ע"ב). בהלכה נקטו הפוסקים כמקובל כדעת חכמים. בזמנינו היה בין הפוסקים מי שטען כי אין מקום כלל להיזהר מייחוד של שני גברים, ולא זו אף זו: לדבריו, הואילו ולא נחשדו ישראל על משכב זכר, הרי שהחמרה בדבר זה היא בגדר מחזי כיוהרה (שו"ת יוסף אומץ, כו). חשש אחר שנידון בתלמוד הוא לגבי אפשרות של משכב זכר בתוך המשפחה. מובא בגמרא (פסחים נא ע"א) לגבי רחיצתם של שני אחים יחדיו בבית המרחץ שהיה מקובל לנהוג היתר בעניין זה. עם זאת היו מקומות שבהם החמירו על עצמם, ואף דיברו סרה במי שהקלו בכך, "ומעשה ביהודה והלל, בניו של רבן גמליאל, שרחצו שניהם כאחד בכבול, ולעזה עליהם כל המדינה" (שם, שם). מאוחר יותר אימצו חכמים את האיסור, וגזרו על רחיצת אחים בצוותא משום בעל אחותו, וכך נפסק להלכה (שו"ע אבהע"ז כג, ורמ"א). חרף הדברים האמורים לעיל, סברו חז"ל שעבירה על משכב זכר מאפיינת בעיקר גויים, ובהתאם לכך נקבעו הלכות הבאות למנוע מצבי קירבה בין יהודי וגוי, שהגוי עלול לנצל לשם משכב זכר. כך קובעת המשנה במסכת הוריות (יג,א) שבמקרה שיש לפדות מהשבי איש ואשה, האשה קודמת, אולם "בזמן ששניהם עומדים בקלקלה" (פי' רש"י: "האיש למשכב זכור") חובה לפדות את האיש תחילה. במצבי שיגרה של יום יום, עיקר החשש לאפשרות של כפיית משכב זכר ע"י גוי התמקד בילדים קטנים. משום כך קבעו חכמים ש"אין מוסרים להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות", וזאת הן מן החשש שהעכו"ם ימשוך את הילד למינות והן מחשש למשכב זכר (עבודה זרה טו ע"ב). (מעניין שלדברי רש"י שם, אין חז"ל חוששים לקיום משכב זכר של התינוק, אלא הם דואגים לעכו"מ, שכן אף בני נח מוזהרים על עבירה זו, שנאמר "ודבק באשתו" (בראשית ב') ולא בזכור"). דאגתם של חז"ל בעניין זה לא הייתה רק מפני נוכרים מבוגרים אלא היא מצאה את ביטויה ההלכתי גם לגבי קשר קרוב בין ילדים יהודים ושאינם יהודים, כגון משחקים משותפים וכיוצ"ב. חכמינו "גזרו על תינוק נכרי שמטמא בזיבה (ובפירוש רש"י: "ואפילו אינו זב"), שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור" (שבת יז ע"ב). המהרש"א בפירושו למסכת שבת כא ע"ב (על תוס' ד"ה: "שהיה מונח") כותב שכבר בתקופה קדומה גזרו על נכרים בוגרים שמטמאים בזיבה, ורק מאוחר יותר באו תלמידי שמאי והלל והוסיפו וגזרו גם על קטנים. ברם, יש להעיר שאין המדובר בתינוקות ממש כלשון הגמרא, אלא בילד בן ט' שנים ומעלה שהינו ראוי לביאה. (וראה עוד בשו"ת תורה לשמה סי' תמ"א בדין משכב זכור של קטן שגילו פחות מ-ט' שנים). חכמים חששו מפני משכב זכר אף כאשר לא היה מדובר בנוכרי סתם, אלא בעבד החי בביתם של יהודים והחייב במצוות כאישה, ולא עוד אלא שחששו שיתפתה ויפתה למשכב זכר אף בשעה של עיסוק במצווה. וכך פוסקת המשנה (פסחים צא ע"ב) שאין קטנים ועבדים יכולים להיעשות חבורה אחת לצורך שחיטת הפסח, כדברי הגמרא: "משום פריצותא", דהיינו פריצות במשכב זכר (פ' רש"י שם). עיון בספרי שו"ת שדנו בשאלות העוסקות במשכב זכר מעלה גם כן את המסקנה שהבעיה הנידונה רווחת יותר בקשר לילדים. כבר בראשונים אנו מוצאים שכאשר הגיע מלמד תינוקות חדש למקום מסוים שאל אותו המרא דאתרא: האם מותר ללמד תורה ילד העובר על משכב זכר (שו"ת לקט יושר ב', יו"ד סי' לט). ברם, בדרך כלל אין השאלות דנות בילדים העוברים עבירה זו מיוזמתם, אלא בכאלה שהמלמד או אדם מבוגר אחר נהג לקיים איתם יחסים הומוסקסואליים, כשהשאלה היא ברוב המקרים כיצד יש להתייחס מבחינה הלכתית כלפי אותו אדם בוגר. (ראה שו"ת מים עמוקים ב, מב- בעניין מלמד תינוקות שנחשד על משכב זכר, ובשו"ת שואל ומשיב, מהדורה קמא א, קפה- לגבי ילדים שהעידו על המלמד שבקטנותם, בהיותם בני ט' שנים, קיים איתם משכב זכר, ועיין עוד בשו"ת תורה לשמה, שלוש תשובות בכהאי גוונא, באחת מהן (סי' שעח) הוא דן בשאלה האם מי שבא על זכר קטן נפסל לעדות, באחרת (סי' שעט) דן לגבי תיקון לעוון משכב זכר לאדם שבהיותו בן יד' שנים רבעו איש אחר, ובתשובה שלישית בנושא זה (סי' תמא) עוסק בעניין משכב זכר עם ילד שגילו פחות מ-ט' שנים). אכן, יש מספר תשובות הלכתיות בעניין זה שאינן קשורות כלל בילדים, כי אם בבעיות העוסקות בענייני אישות או עניינים אחרים. כך, לדוגמא, דן בעל "הנודע ביהודה" (מהדורת תניינא, אבהע"ז פט) בדינו של אדם אשר אשתו הוציאה עליו קול שהוא מקיים יחסים עם בני מינו, והוא רוצה להפסידה כתובתה. ב"אגרות משה" (אבהע"ז ד, קיג) דן המחבר באשה שגילתה מיד לאחר נישואיה שבעלה חוטא במשכב זכר, וקובע, שאם פרשה ממנו עקב כך בלא דיחוי, יש מקום לראות בנישואין מקח טעות. שאלות מסוג זה הינן מועטות למדי בספרי השו"ת. נראה שהטאבו רב העוצמה שהוטל בחברה הדתית מכוח התורה על עוון משכב זכר צמצם מאוד את מציאותם של יחסי מין בין גברים, ובעלי נטייה להומוסקסואליות יכלו להרשות לעצמם פורקן ליצרם בעיקר באמצעות פיתוי קטינים. ייתכן עוד כי קיים קשר פסיכולוגי כלשהו בין הומוסקסואליות ופדופיליה, אולם קשר כזה טרם הוכח, למיטב ידיעתי. לסיכום הדיון בדבר מציאותם של יחסים הומוסקסואליים בקרב עם ישראל לדורותיו, ניתן לומר, שגם אם לא הייתה זו תופעה שכיחה ביותר, על כל פנים היא בהחלט הייתה קיימת במידה מסויימת, ובמידה כזו שהצדיקה נקיטת צעדי מנע בעזרת גזרות הלכתיות מתאימות. הומוסקסואל יהודי היה ונברא, וחכמים התייחסו אליו. בברכת חונן הדעת.