שלפי השלפוחית
New member
האם גם אתם...
שנים שאני קורא פה. אני בן 17, כל העולם לפניי... השנה עברתי שינוי... יותר נפתחתי לעולם, התחברתי להמון אנשים, ובכלל אני מנסה לתרום כמה שיותר אם זה במסגרת תנועת נוער או בבצפר... עד שזה מגיע... לגמגום שלי ): אמא אומרת שהתחלתי לגמגם מגיל 0. אני עצמי זוכר שעד כיתה ג' בערך דיברתי נורא חלק אך בפעמים מועטות הרגשתי את הגמגום, תמיד ידעתי שהוא שם, רק היה ביטחון, הייתי מחזק את עצמי, מתאמן בבית מול המראה על משפטים שאגיד למורה, ואכן תמיד זה עבד... הבטחון ירד, היו מספיק דברים בחיים שלי שהצליחו בקלות להוריד אותו, מי כמוכם יודע... אין יום שאני לא חושב על הגמגום שלי. אני לא הולך לשום מקום לבד, אני מתחמק מכל דבר, אני לא עושה שום דבר בשביל לדבר, אך עם זאת עם האנשים שלי אני מדבר הרבה. קצת מסובך, אני אסביר: אני בנאדם, שברגע שהוא "פורץ חומות", פשוט הכרתי בנאדם חדש, 1 על 1, אני לא אגמגם, הוא לא ישים לב, עם כל החברים שלי, והמעגל רחב, אני מדבר המון המון המון, ורק מדי פעם מתפלחת לי איזו מילה ככה, עם אבא שלי אני תמיד מגמגם, עם אמא קצת פחות, עם משפחה בעיקר תמיד, מה זה בעצם אומר עליי? עם אנשים סמכותיים מאוד. עם אנשים בגילי פחות. האם גם אתם נמנעים להרים טלפון לאנשים מסויימים (כמו מורה) או לקביעת תורים, האם אתם לא הולכים לבד לשום מקום גם? החשש העיקרי שלי הוא להגיד את השם שלי, שהוא בעצם 4 אותיות, 2 הברות בלבד. אני כל יום חושש מהמשך החיים שלי. לכל דבר אני שולח את אמא או חבר/ידידה לעשות בשבילי. מרגיש מסכן ולא שימושי. תנו לי עצות בבקשה...
שנים שאני קורא פה. אני בן 17, כל העולם לפניי... השנה עברתי שינוי... יותר נפתחתי לעולם, התחברתי להמון אנשים, ובכלל אני מנסה לתרום כמה שיותר אם זה במסגרת תנועת נוער או בבצפר... עד שזה מגיע... לגמגום שלי ): אמא אומרת שהתחלתי לגמגם מגיל 0. אני עצמי זוכר שעד כיתה ג' בערך דיברתי נורא חלק אך בפעמים מועטות הרגשתי את הגמגום, תמיד ידעתי שהוא שם, רק היה ביטחון, הייתי מחזק את עצמי, מתאמן בבית מול המראה על משפטים שאגיד למורה, ואכן תמיד זה עבד... הבטחון ירד, היו מספיק דברים בחיים שלי שהצליחו בקלות להוריד אותו, מי כמוכם יודע... אין יום שאני לא חושב על הגמגום שלי. אני לא הולך לשום מקום לבד, אני מתחמק מכל דבר, אני לא עושה שום דבר בשביל לדבר, אך עם זאת עם האנשים שלי אני מדבר הרבה. קצת מסובך, אני אסביר: אני בנאדם, שברגע שהוא "פורץ חומות", פשוט הכרתי בנאדם חדש, 1 על 1, אני לא אגמגם, הוא לא ישים לב, עם כל החברים שלי, והמעגל רחב, אני מדבר המון המון המון, ורק מדי פעם מתפלחת לי איזו מילה ככה, עם אבא שלי אני תמיד מגמגם, עם אמא קצת פחות, עם משפחה בעיקר תמיד, מה זה בעצם אומר עליי? עם אנשים סמכותיים מאוד. עם אנשים בגילי פחות. האם גם אתם נמנעים להרים טלפון לאנשים מסויימים (כמו מורה) או לקביעת תורים, האם אתם לא הולכים לבד לשום מקום גם? החשש העיקרי שלי הוא להגיד את השם שלי, שהוא בעצם 4 אותיות, 2 הברות בלבד. אני כל יום חושש מהמשך החיים שלי. לכל דבר אני שולח את אמא או חבר/ידידה לעשות בשבילי. מרגיש מסכן ולא שימושי. תנו לי עצות בבקשה...
בעלת 2 ההברות 