האם אבל זו מחלה?

[עדיהר1]

ל-MYKAL אולי אפשר לקשר את הפוסט שליטה/ניהול

לאבל באמצעות השאלה הרחבה של תגובה לארועי חיים קשים.
מדובר, נדמה לי, בתגובה שאחרי התקופה הראשונה הבלתי נסבלת ה"הישרדותית" של האבל. ככל שחולף הזמן, הארוע הקשה מוכנס אל קרבנו, "מתעכל" לתוך המערכת שלנו, הופך לחלק מאיתנו. השאלה שהפוסט שואל היא: למה הפכנו אחרי הארוע הקשה. איזה מין אדם נהיינו.
הפוסט על שליטה/ניהול מתאר שני גלגולים אפשריים של האישיות לאחר ארוע
קשה.
אני בהחלט מזהה את עצמי בטיפוס שהחליט ש"לעולם לא יעשו לו את הדבר
הזה" "עוד פעם זה לא יקרה לו" - זאת בקשר לטיפול של הרופאים באמא שלי.
לא לגמרי ברור מה התוכן האמיתי של ההחלטה הזאת, כי מה זאת אומרת, בפועל, ש"לא יעשו לי את זה עוד פעם" - הרי אין עוד פעם, כי אמא שלי מתה רק פעם אחת.
אבל בבירור יש לי תגובה שיגעונית לעניין של טיפול רפואי בי ובסובביי.
מהבחינה הזאת, של מציאת עצמי בתוך התיאור - הפוסט שאשבל הפנתה אליו הוא באמת מועיל. הוא באמת אומר משהו מאוד יסודי וחשוב.

 

[אשבל1]

המחשבה שלי הייתה בדיוק כפי שכתבת בפיסקה

הראשונה.

 

[mykal]

תגובתי גם לעדיה

אני מניחה שכל מקרה לעצמו--
אני לעצמי מבדילה בין האבל--השבר--הארוע
של פטירת אימי, לפטירת אבא.

בראשון --של פטירת אימי--לא יכולה בכלל לחשוב
שהיה מקום לאני שלי הייתי אדם מחוק,
לא ניהלתי לא שלטתי,
להפך ככל שחלף זמן, הרגשתי שניהלו אותנו--שאין אפשרות, למנע
קטסטרופה, ושלא אדע יותר לפעם הבאה.

כשאבא נפטר, הוא ניהל את עצמו ואותנו,
ולא היה צורך 'לדעת' להנהיג או לשלוט.

ואספר משהו, לקראת פסח הקודם, אבא יצא מבי"ח,
ואחותי היתה איתו אצל הרופאה כדי להביא סכום מחלה,
אבא ביקש ממנה לצאת--והיא אמרה, אבא עכשיו הכל על השולחן,
אני איתך בכל. והוא שאל את הרופאה--כמה זמן נותר לו לחיות?

הוא ידע, הוא ניהל, הוא ארגן, אנחנו רק ליוינו.
הוא אהב אותנו, ואנחנו אותו--ורק זה מחזיק אותנו--שכך היה צריך/יכול לקרות--
מחוץ למעגל העשיה שלנו.

 

[עדיהר1]

MYKAL היקרה - חיבוק שנשלח אל העבר

אני שולחת חיבוק לאדם שהיית כשאמך חלתה, כשטיפלתם באמך, לאדם ההלום כשהסתלקה מכם, לאדם היושב בתוך החורבות שהתמוטטו עליו זה עתה.

את יודעת, לפי אותו פוסט על "שליטה כנגד ניהול" - דווקא זה שאת אומרת שככל שחלף הזמן כך יותר הבנת שאין אפשרות למנוע את הקטסטרופה ושלא תדעי יותר לפעם הבאה - דווקא זה מתאר אותך כמי שאינה נצמדת לשליטה. זאת אומרת, את לא חתרת לתקן - תיקון אשלייתי - לאחור את מה שקרה לאמך ולכם על ידי איזשהו תסריט "נכון" יותר. את לא יצרת בראשך תסריטים מדוייקים - אך כמובן חסרי ערך - של מה שהיה צריך לעשות, אלא - אם הבנתי נכון - את הרפית מהמשאלה לשלוט במה שקרה/קורה/יקרה.
אני מערבבת את הזמנים, כותבת: קרה/קורה/יקרה, כי אני מרגישה שכאשר אני מתקרבת לאיזשהו שיחזור של הטיפול באמא שלי, אני מתייחסת לעבר כאילו הוא כאן, ואני בתוכו, ואני נקראת בקדחתנות לפתור את השאלות והבעיות, נקראת להתמודד, כאילו אמי חיה וכאילו הכל הוא הווה בלתי נגמר.

 

[mykal]

תגובתי תהיה בשני חלקים,

לגבי החלק של איך קיבלתי את פטירת אימי,
לא רק שידעתי שאין מה לתקן, אוסיף 'סיפור'
(אולי אפילו כבר כתבתי עליו) אבא שלי בשבעה אמר,
לא הייתי צריך לשמע בקולכם, הייתי צריך להבריח את אמא,
שיטפלו בה. אפילו היתה נשארת נכה, אני הייתי מטפל בה.
ולא יודעת מנין היה לי הכח והאומץ (ואולי החוצפה) לומר לו--
מה אתה חושב, שבאמת היו מצליחים? ואם היו מצליחים להשאיר אותה נכה,
אז איזה מזל שזה לא קרה, אמא לא היתה רוצה שמישהו יטפל בה.
ואבא קיבל את תגובתי--ולא חזר לזה עד פטירתו.

כן, הכל הסתמן, כסוף, ככה התנהל בלי שיכולנו לשנות.
אבל אנחנו 7 שבועות שהיתה מאושפזת לא עזבנו אותה רגע לבד.
ולא על ידה, אלא בפרוזדור (פעם אתאר את הסיוט ההוא)
אבל היינו שם--זה המירב שיכולנו.

הקטסטרופה שלי היתה האין , החור, הבור,ההעלמות,
הבדידות, הלבד, המעורטלת מכל החום שעטף אותי, אחריות הלבדית,
לחיי, לחיי אבא ואחותי (סיפור לעצמו) (אחי היה נשוי) .

אני לא ידעתי איך אתפור ואקנה בגדים לבד,
עם מי אתחלק בחויות החיים שלי. היא היתה החברה הטוב ביותר שלי ושל חברותי.

לכן, לא יכולתי לתקן ביחס אליה,
אבל גם לא ביחס אלי.

ולחלק השני--במה שאת חווה.
ומה שאת מרגישה--שהיה אפשר אחרת,
וכאילו היית מונעת את פטירתה, זה עצוב מאוד לשמוע.
נראה לי ששוה לך לבדוק אמיתית אולי עם רופאים, אם זה באמת נכון?
אולי זה 'הסיפור' שמחזיק את האובדן.
כי להיות אשמה--זה קשה מאוד.
ובהרגשה שלי--זה גם לא נכון במקרה שלך.
כי נניח שהית מצליחהלמנע את 'התאריך' שקרה,
האם היתה רפואה שלימה שהיו ניתנים לה עוד כמה שנים?
אם לא--אז עוד קצת--אפילו מנעת ממנה לסבול.

שולחת לך

חם, מנחם ואוהב. כדי שתשלימי ותירגעי.
דואגת לך.

 

[עדיהר1]

MYKAL

תודה שאת דואגת לי, MYKAL, באמת יש מה לדאוג...

באמת כבר סיפרת איך אביך אמר שהייתם צריכים להגניב את אמך מבית החולים. ואת, באינטואיציה בריאה כל כך, קטעת באיבו את "תסריט ההצלה" הדמיוני. זאת דוגמא מובהקת לטיפוס שלא נאחז באסון.

הדרמה עם אמא שלי זה שמותה הגיע אחרי ימים של סבל - אמנם לא כמו הסבל של האמהות שחלו בסרטן, וממלאות את דפי הפורום הזה בכאבים שלהן. לדעתי אני אשמה בסבל כי לא טיפלתי נכון כי הייתי טיפשה. כמובן אני לא מבטאת את הרעיון הזה באוזני אף אחד, מלבד בפורום הזה...

ושלא כמוכם, כמוך וכמו אחיך, וכנראה אביך שעדיין חי אז, כמובן, אני כן עזבתי את אמי בערב של המוות שלה. היא היתה בחוסר הכרה, עם מורפיום, ואני הייתי רצוצה והנפש שלי לא יכלה לסבול כלום, לא יכולתי לסבול את הטכניות של בית החולים יחד עם הגורליות של מה שקורה. את המיטה, את אור הניאון, את שאר החולים, את האחיות, את כל המהומה, את כל המנגנון הזה. הייתי מותשת. הלכתי הביתה בערך בתשע בערב, ואחר כך בלילה התקשרו מבית החולים.

בכלל, המסירות במשפחה שלנו מעולם לא היתה מופתית. ההורים בעצמם לא ידעו מה היא מסירות. אני חושבת שהם היו אבודים למדי.

הדברים שלך נדיבים ואפילו עוזרים. זאת אומרת, פועל הפרדוכס של הנפש, שמצד אחד אני יודעת שטיפלתי בצורה טיפשית, ועשיתי עוד המון דברים טפשיים. ומצד שני אני מאמינה למה שאת כותבת, במקום הכל כך וירטואלי הזה.

 

[mykal]

מותר לי לומר לך,

שאת טועה בהסתכלות שלך?

מה פירוש היית טפשה? את רופאה?
הרופאים אמרו לך לעשות משהו--ואת עשית אחרת? או לא עשית בכלל?
את היית צריכה ללכת ללמוד מה נכון יותר לעשות?
אם לא נסמוך על הרופאים--בעלי המקצוע, אז על מי כן?

ולענין שהלכת הביתה--אמא שלך היתה עם מורפיום, במילים אחרות מורדמת.
ממילא לא ידעה, מה קורה. היה לילה כולם ישנו--מה היית מועילה אילו נשארת?
האם היית מעירה אותה? מטפלת בה מעבר לרוטינת שינה לילה?

נראה לי --שאת מחמירה עם עצמך,
זה מיותר--ההתמודדות עם האובדן, היא גם בלי יסורי הנפש--של רגשות אשם,
מספיק קשים.
חבל! מיותר!
זה היה הגורל. ה הה תאריך ה'פג תוקף'. כך נגזר, ולאדם אין שליטה.

אנחנו כאן. וכתבי עוד על ההתלבטויות.
ואולי תצליחי למצוא עצמך, שלימה עם מה שעשית.
שוב אומרת דואגת לך, ורוצה לשמוע שאת בסדר.

יום טוב.

 

[עדיהר1]

MYKAL אני די בסדר!

MYKAL היקרה, המשפט "אני דואגת לך" ממש פועל עליי כקסם, דרך כל גלי הוירטואליות... תודה רבה לך... בסופו של דבר אני די בסדר. כלל לא להשוות את מצבי עכשיו למצבי בשנה הראשונה לאחר מות אמי, עם הפנימיות שלי דאז (אמנם הפנימיות הרגשית הפכה למחלות גופניות, אבל החלופה הזאת כדאית יחסית לסבל הרוחני של אותה תקופה וגם הסכנה הרוחנית שהייתי נתונה לה).
אז אני די בסדר!
שבת שלום לך, עם העוצמתיות שלך והאחריות שלך!
מעדיה

 

[mykal]