האם אבל זו מחלה?

mykal

New member
האם אבל זו מחלה?

הרבה התעסקתי עם השאלה הזו,
מאז העלתה כאן --
למה לא נשאל אם האבל הוא בריאה?
למה לא נשאל אם האבל הוא תסמונת?
כי נוח לנו לחפש לו 'אח' או דמוי משהו שנוכל
לטפל בו ע"פ שיטה.

אבל כשמישהו חולה במחלה כלשהיא--הוא מקבל תרופות
'להדביר' את המחלה עצמה. נכון שבאמצעות האדם.
אבל המחלה מטופלת.
באבל לא מטפלים באבל עצמו--אולי במה שהוא יצר לאדם הספציפי.
לכן לא נכון בעיני לקרא לאבל מחלה.
אני הייתי קוראת לו --מצב.
אולי יותר כמו מלחמה--מצב נתון. חיצוני לאדם, שאין לו שליטה על מציאות זו.

לכן, לאבל--יש שבעה, וחודש ושנה. וימי זכרון.
ומענין שכל אלה הם התיחסות של הסביבה לאדם האבל.
הוא בעצמו רק מרגיש,חווה--הוא לא עסוק 'בריפוי'
כי לא ניתן לשנות את המציאות שנכפתה על האדם.

מרגישה שלא התגבשתי מספיק, מעולם לא חשבתי על כך.
מענין מה דעתכן. אולי אחשוב עוד על הענין.
יום טוב.
 
על שליטת המציאות

הי mykal
זה נכון שאין לאדם שליטה על המציאות הקשה והכואבת שנכפתה עליו, אבל יש לו שליטה ואקטיביות בדרכי ההתמודדות שלו.
יש אנשים שמסתגרים, יש אנשים שמתמכרים, יש אנשים שנעזרים וכדומה.
האדם הוא לא פסיבי בתהליך הזה, ולדעתי זו נקודה חשובה (ראי הערתי לגלגלון בנושא השליטה). כשאנחנו מבינים שיש לנו שליטה ודברים לא "נעשים לנו", אלא "אנחנו עושים" זו נקודת התבוננות אחרת.
כמובן שזה לא תמיד תהליך פשוט ולכל אדם יש את המטענים, דפוסים והכלים שהוא מביא.
ענבר
 

mykal

New member
אהבתי מאוד את המשפט

ואני מצטטת:"זה נכון שאין לאדם שליטה על המציאות הקשה והכואבת שנכפתה עליו, אבל יש לו שליטה ואקטיביות בדרכי ההתמודדות שלו."

זו האמת בחיים.
מציאות לא ניתנת לשינוי--היא לא בידינו. (אופס, איפה עדיה--קצת תיאולוגי אולי)
אכן יש לי (לנו) צורך להבין שרק על ההתמודדויות יש לנו כח ושליטה.

למרות שארצה לומר על כך:
1)שצריך הרבה כח כדי לשלוט על הצפת רגשות, זו התמודדות לא פשוטה בכלל.
2)לפעמים בתוך המציאות יש זרימה של תפקוד סביבה שאין לנו יכולת לשלוט.
אני מקוה שאני ברורה. אם לא אוכל להביא דוגמאות.

מהמקום של ההתיחסות לשתי האמירות שלי-
אני מוכנה גם להשלים עם העובדה, שלפעמים קל יותר 'לקבל' עלי אתת הדין ולא להאבק בו.
 

YגלגלוןY

New member
“Life is 10% what happens to you

and 90% how you react to it”

אכן אין לנו באמת שליטה על גורלינו ואולי גם אין לנו שליטה על רגשותינו ומחשבותינו במקרים קיצוניים כמו אבדן, אבל יש לנו כמו שענבר כתבה שליטה בבחירה ובאופן ההתמודדות למצבים בחיינו. וכמו שנאמר, זוהי ההסתגלות שלנו למצבים. השאלה היא כיצד משפרים את כושר ההסתגלות?

אני חושבת, ובטח אני כבר חוזרת על עצמי, אבל בשל היותינו יצורים חברתיים, ההסתגלות שלנו תהיה טובה יותר ככל שיהיו לנו קשרים, כלומר תמיכה או רשת ביטחון חברתית (משפחה, חברים). למעשה, אורח חיים שבטי יכול היה לדעתי לחסוך מאיתנו סבל רגשי (ההיפך מערכי התרבות המערבית שבה אנו חיים, ששמה את הפרט/אינדיבידואל במרכז).
הרי מהו אבל? זוהי חוויית נטישה ובדידות ואז תגובה רגשית לכך. אולי אם היינו חיים כשבט ותומכים זה בזה בכל רגע ובכל תחום, החווייה הייתה הרבה פחות קשה, כי אנחנו לא לבד ויש איתנו עוד כמונו שנושאים בנטל/בגורל, ושחוו ושהתמודדו כמונו, יש מקום וקבלה של הרגשות שלנו ולא ניסיון לדכאם או להעמיד פנים כלפי חוץ שהכל כשורה וכו' כו' ואז גם פרץ הרגשות (הסבל) יהיה פחות עז...

מכיוון שאנחנו לא יכולים עכשיו לחזור אחורה ולחיות כשבט, אני חושבת שהטיפול הנכון במקרה של אובדן הוא קבוצת תמיכה. וזה אגב, הצורך שמיד עלה בי כשאימי נפטרה, אבל לא מצאתי קבוצה כזו באזור מגוריי. (דווקא לאבי הצלחתי למצוא במקרה באינטרנט קבוצה לאלמנים/ות מטעם רשות מקומית קטנה).ופה, אני חושבת, הדבר מעיד על בעיה חברתית בישראל. עם מוכה טרור, מלחמות, שואה ושמתמודד עם טראומות ושכול, איפה החינוך לקהילה תומכת? איך אין בארץ מודעות לנושא? תמיכה גם צריכה להיות לאורך זמן.
אולי בעזרת הקבוצה הזו נעלה את המודעות ורשויות מקומיות יתחילו להפעיל סדנאות?
 

YגלגלוןY

New member
אגב, החינוך צריך להתחיל כבר בבית-ספר

בזמני דיברו חינכו אותנו למין בטוח, וזה מצויין. אבל למה לא דיברו על התמודדויות בחיים? אני מקווה שהיום זה השתנה.
ואם לא, אז הגיע הזמן לדבר על הכל.
וכך אולי בעתיד תהיה פה חברה יותר רגישה, שלא מעבירה מסר שצריך להתגבר על אבל מהר...
 

אשבל1

New member
אני מסכימה איתך...

אבל אנחנו חיים בחברה שהמסורת בה מאוד תוחמת את ימי האבל, אני הייתי מעודדת למשל את קופות החולים לתת שיחות עם איש מקצוע כפסיכולוג, תמיכה רגשית אחרי אבדן וגם שנים אחריו ללא תשלום, או בתשלום סימלי, כי לרוב זה יכול מאוד לעזור לאנשים לצאת ממצבים קשים, אך זה כל כך יקר כך שרוב האנשים לא מרשים לעצמם.
 

mykal

New member
קצת מתנגדת לרעיון,

ראשית שזו קצת אשליה שניתן ל'געת' בכל ההתמודדויות בחיים בביה"ס.
לא ניתן להכין את כל האפשרויות.
זו בכלל לא עבודה למורים--אולי לפסיכולוגים.
שנית--מתי? באיזה גיל?בכל שנה?
שלישית,
ראיתי את אמא שוכבת כמעט חודשים, 7 שבועות,
וניסינו כ"כ הרבה דברים, וקיוינו שנצליח ושהיא תתאושש.
עד שזה לא קרה--לא האמנו.
כולנו היינו מבוגרים (לא ילדים ולא תלמידים) ולא 'הקשבנו' ולא 'התכוננו'
ונראה לי--שאיננו חריגים בענין,
למה נראה לך שתלמידים ירצו וישתתפו ויפנימו ויבינו איך להתמודד.
איך ילמדו אותם?
 

mykal

New member
ליווי בעת הצורך?

כאשר היו לי תלמידים שהוריהם היו חולים,
או כאשר הוריהם נפטרו,
או כאשר, אחד האחים נהרג ,
או קבוצת תלמידים נהרגו אצלינו בתיכון בשתי תאונות דרכים שונות.
הייתי (היינו , אתיחס לעצמי, אבל בהחלט כולנו) ליוינו והיינו עם התלמידים ובני משפחותיהם.
אח"כ טיפחנו קשרים אישיים, כדי לעזור להם להחלץ מבעיות,
מורכבות יותר.
ונעשה טיפול כיתתי ע"י היועצת. נראה לי שביה"ס נתן מענה נרחב ביותר.
עד שלא העלית את הענין--וארגנתי את חשיבתי,
אפילו לא תיארתי לעצמי עד כמה.
 

אשבל1

New member
מניסיוני האישי

הייתי תלמידה כאשר התייתמתי, ואני לא זוכרת ליווי תומך מביה"ס, כנראה כל מקרה לגופו, או שאולי השכילו מאז והתארגנות למקרה בזה שונתה.
 

mykal

New member
אני מניחה שהיית

בכיתה י"א.
אין לי מושג מה היה במקרה הפרטי שלך,
אני רק יכולה לומר לך, שאני בקשר הדוק גם היום עם 3 תלמידות,
שהתיתמו בתיכון, אחת שהתיתמה מאם.
שבתוך תקופת מחלתה של האם היתה קשורה ונעזרה רבות דוקא במורה לאנגלית.
אני הייתי יותר על תקן מיודעת, אחרי שאמא שלה נפטרה התקרבנו והיום אני בקשר איתה.
בינתיים גם אבא שלה שחי בנפרד מאמה, נפטר.

עם תלמידה נוספת, שאבא שלה נפטר, באופן פתאומי, וטלפון הגיע באמצע השעור לנייד.
ואני עזרתי לחתן אותה, ונולד לה ילד והייתי איתה, ועוזרת לה ללמוד.

ועוד אחת שאח שלה נהרג בחצית רכבת,
זה קרה בחופשה הגדולה, ואני הייתי ראשונה שם.
והיא גם כבר אמא.ואני כבר פרשתי לפני 4 שנים.

אנילא יודעת לענות לך על ביה"ס שלך.
אצלינו היתה התיחסות אישית חמה ומחבקת.
האמת רק ע"פ אינטואיציות--את זה לא מלמדים כדי לקבל תעודת הוראה.
 

אשבל1

New member
אני שמחה בשביל תלמידייך ותלמידותייך שזכו

במורה רגישה ומעורבת כמוך, אני מניחה שגם המורים כמו כל בני האדם, לא כולם ניחנו ביכולת להתמודד עם הסיטואציות האלו בדרך הטובה ביותר.

בעקבות השיחה שלנו כאן, חשבתי היום על השנה הזאת בתיכון, ונזכרתי שהייתה יועצת נחמדה בביה"ס, אבל היא נפטרה בפיתאומיות זמן לא רב אחר כך, אני אפילו לא מצליחה להזכר מי הייתה המחנכת, כנראה שהיא הייתה כל כך לא משמעותית עבורי בתקופה ההיא.

ושוב, שמחה שאצלכם בביה"ס זה היה שונה.
 

YגלגלוןY

New member
וסיפור

נראה שהדברים השתנו מאז שהייתי בבי"ס. מקווה שימשיך וישתפר.
והנה סיפור שרץ בעבר במייל
 

mykal

New member
בשבילי זה סיפור חשוב.

אני מקוה מאוד, שהייתי מספיק משמעותית עבור תלמידי.
האמת השתדלתי מאוד.
עד כמה הם יודעים או זוכרים או מרגישים כך--אין לי מושג.
מקוה שתרמתי להרגשתם הטובה.
 

עדיהר1

New member
אשבל תודה על ההפנייה לפוסט

מעניין מאוד. אבל גם מעורר את השאלה האם שני המושגים האלה, שליטה
לעומת ניהול, שכביכול יש בהם הבטחה לארגון הבלגן שהוא בני האדם -
האם באמת אפשר להחיל את המושגים האלה בנוחות ובקלות על
מצבים אנושיים אמיתיים?
האם מי שמנוהל הוא לא נשלט? האם מי שמנהל איננו שולט?
האם מי ששולט - לפי התיאור שבפוסט - הוא בכלל "שולט"?
עד כמה יש לו אשלייה של שליטה, עד כמה הוא בעצם במצב של נזק לעצמו?
אם כן - שולט זה רק האשלייה של שליטה?
ועוד ועוד...
 

אשבל1

New member
נכון

אני חושבת שהעיקר הוא לנסות לא לפעול ב'אוטומט' , לעצור לפעמים ולחשוב אולי יש מקום לשינוי, להעיז לשנות ולא לפחד מהפחד, מרגשות האשמה וכו'...
 

mykal

New member
אשבל , מאמר מרתק,

אני אבל לא כ"כ יודעת לאן הוא שייך מבחינת 'תקופת האבל'
נראה לי שבשלבים הראשונים, אדם הוא 'שבר'
אני יודעת שכשאמא נפטרה, לא התאפרתי, לא יצאתי חוץ מלעבודה,
שום דבר לא ענין אותי, ישבתי כמו 'זומבי' לילות שלימים,
אכלתי ודברתי אליה.
הייתי נשלטת ע"י הענן הגדול של האין,
לא ניהלתי לא שלטתי, לא רציתי. כלום.
לאט לאט בעבודה עצמית של 'אכישת תובנות' והפנמה
שיש לי אחריות על המצב שנוצר, הבית שלי, הבית של אמא.
האחים שלי. ובניתי שלב אחר שלב.
לא ניהלתי אלא סימנתי
על המטלות חובה שראיתי מול עיני.

אני לא יודעת לכנות בשם את התהליך.
אני יודעת לספר עליו. ולתאר אותו, הוא מוחש לי מאוד.
 
למעלה