האם אבל הוא מחלה?

[אשבל1]

 

[mykal]

אבל הוא לא מחלה, הוא מצב.

בסיכום שלך, כתבת, שזה תהליך של הסתגלות
בחויה שלי--אני מבקשת להגדיר זאת,
האבל זו בריאה של מציאות אחרת שונה--
שום דבר שהיה קודם לא ישאר בהמשך. כאשר מלוה אותנו צל.
(הצל בעיני זה מצד אחד ה'חור' השחור ומצד שני האור שאומר בלחש--כך תעשה, כך תעשה

אני בכל רגע של התלבטות של קושי,
'נופלת לחור השחור הזה, שהוא קשה--והוא מדגיש את האין,
אבל פתאום איזה קול שאני כ"כ אוהבת ומכירה-לוחש ומאיר לי --אל תתלבטי תהיי החלטית כך תעשי.
ובאמת זה תמיד מצליח וזה תמיד נכון.

אז כנראה שזה סוג של מסוגלות. ולא הסתגלות.
האבל אם רוצים לומר עליה מחלה--אזי רק הגדרה של מחלה כרונית.--לא מתרפאים.

אולי לא רק לא יכולים, גם לא רוצים,
כי אם ארפא סימן שויתרתי על היקרים לי.

 

[ענבר לבקוביץ]

בריאת המציאות השונה

היא חלק מתהליך ההסתגלות. זה תהליך שבו מבינים שמה שהיה לא יהיה ( לפני ואחרי האובדן), מפנימים חלקים של הנפטר אל תוכנו, ובונים סיפור רציף וקוהרנטי (על הקשר, המחלה, המוות..) עם זהות חדשה שיש בה עבר-הווה- ועתיד.
אני יודעת שזה נשמע אולי קצת מעורפל, אבל זו באמת דרך שעוברים, בעיקר אם נמצאים במגע עם עצמנו.

לגבי המסוגלות-הסתגלות, הם חושבת שהם קשורים זה בזה, זו המסוגלות שלך להסתגל, אימוץ תפקידים (אסרטיביות), וכמובן הקול הפנימי, שהוא הפנמה של הדמות האהובה שאיבדנו. שמחה שאת עושה זאת באופן טבעי, משתפת, מתייעצת ויכולה לשמוע גם את אמא שם בפנים

.

 

[עדיהר1]

ל-MYKAL - בריאת מציאות -

MYKAL אני מודה לך על הניסוח הזה, שממש מארגן בקלילות את מה שחשבתי אל מול המושג "הסתגלות" במאמר של ענבר.
במושג שלך "בריאה של מציאות אחרת שונה" - היחיד פועל, יש פעולה בתוך הנפשיות, וזה מאוד מוצא חן בעיניי ונראה לי נכון.
היחיד בורא לא רק את המציאות שסביבו, אלא גם, "או בעיקר", את עצמו, את הפנימיות שלו.
יפה מאוד!

"אם ארפא סימן שויתרתי על היקרים לי" - כן כן, בטוח שיש התגוששות בין דבקות גמורה בזיכרון ואיתו בצער, לבין החיים של מי שנותר בחיים. התגוששות בין אין ומוות לבין יש וחיים.
מצד שני, ישנם מינים של צער וכאב שהם כל כך עצומים עד כי אם ניתן להם להיפרש במלואם בתוך נפשנו, הם ימיתו אותנו. נדמה לי שלכן יש לפעמים תגובות של קטיעת הצער, קטיעת הזיכרון, סוג של ניתוק מהזיכרון.

 

[mykal]

אני מנסה לתת לכאב שלי

הגדרות, וצורות, וביטויים.
כך אני מרגישה--שאני יכולה לו.
אחרת אפול לתהום שלא אוכל לצאת.
אני שמחה שזה מסדר גם לך--בקלילות את המציאות.
את מאפשרת לי--לגיטימציה של ההכרה ב'אין' הבלתי מובן הזה.

 

[YגלגלוןY]

הדימוי שלי של האבדן והאבל

הוא כמו של מהלומה חזקה בפרצוף. (אולי בגלל שבאותו עיתוי נאלצתי להתמודד עם בעיות נוספות אחרות שחלקן היו קיימות עוד קודם וחלקן חדשות שנוספו).
במצב כזה ההלם והבהלה גדולים. קשה מאוד להסתכל על עצמנו וקורותינו מהצד, בפרספקטיבה ובפרופורציה.
קשר רגשי עז בין בת לאם ניתק ונכרת לעד, הזהות אבדה, התקווה אבדה ואין עתיד. חיינו אינם עוד עטופים ומוגנים במעין רחם או חסויים תחת כנפיים יציבות ובטוחות.
מכיוון שהמהלומה היא רגשית ונפשית, התגובה היא בהתאם. פרץ רגשות שליליים לאור הנסיבות. לכן לדעתי זהו אכן תהליך, כי מצבי בהדרגה הלך והשתפר. כפי שהיה משתפר אם היה מדובר במכה פיזית.
לאחר האובדן חסר לי המקום הבטוח הזה בתוכי. הרגשת שליטה בחיי. היום אני "מזדעזעת" מכל קושי קטן בחיי. וברגעים קשים, כמובן שהטראומה חוזרת כמו צל מאיים ומפחיד, ורק זיכרון חוויית האבל מפחיד ומפיל אותי שוב. אבל אולי גם זה ישתפר? משך התהומות הללו ועוצמתן? אני מאמינה שכן. אני מקווה שאם דמות חיצונית עוררה בי רגשות בטחון, חוזק וחוסן, אזי הרגשות הללו קיימים בתוכי, ואני רק צריכה למצוא אותם ולעורר אותם שוב. אפשר אולי גם בעזרת מערכת יחסים משמעותית אחרת?
בינתיים עוד לא חזרה לי היכולת הזו להרגע ממש-ממש כבעבר...

 

[ענבר לבקוביץ]

הי גלגלון

נעים לראות אותך כאן

זה באמת הלם וזעזוע משמעותי שמוביל להצפה רגשית.
עם הזמן האינטנסיביות פוחתת ומתחילים לגבש חזרה את ה"אני".
החזרת תחושת השליטה מאד משמעותית, כי אחד הדברים שאנחנו חשים באובדן הוא אובדן שליטה. להחזיר את המושכות לידים זה אתגר חשוב.
אני מסכימה איתך שדרך דמויות משמעותיות אחרות ודרך דמותה המופנמת של אמא ניתן לעורר שוב ביטחון.וגם בדרכים נוספות. מהן הדרכים המתאימות לך? מהם השבילים לשם? אלו שאלות להתבוננות ולחשיבה.
איתך,
ענבר

 

[YגלגלוןY]

תודה, ענבר

בשלב זה בחיי, אני מנסה להתמקד בפעילויות מהנות

 

[mykal]

המשפט האחרון שלך

הוא מהות המקום של יתמות מהורים,
ובטח מאמא,
העבר 'המושלם' לעולם כבר לא יחזור.
ההעדר, האין, העובדה שאני 'לבד' זו מציאות שאין לה יכולת להשתנות.
וכל תחליף--הוא סוג של אשליה.
כי למשל, אני נהנית היום מנכדים. והם פיצוי עצום.
הם לא דמויות שאני יכולה 'להשען' עליהם, ויותר מזה כשאבא היה כאן,
ההנאה שהיחס שלו לנכדים שלי מילאו את נפשי,
והנה גם בזה נפגמה היום התחושה.

אני באמת מרגישה--שאני לומדת לחיות עם האין,
להבין שזו מציאות אחרת. אולי גם מאתגרת, כי עכשיו אני המבוגר האחראי,
ומהמקום הזה מנסה לשאוב כח.

 

[אשבל1]

קראתי אותך וזה הדגיש לי את הקושי שלי

"אני המבוגר האחראי" , ואני המבוגר האחראי מגיל 17 על עצמי ועל כל מי שאיתי וקשה לי עם זה.

 

[mykal]

אוהו כמה מובן ונכון

 

[אור העצובה]

על האבל

עייפתי מהגדרות ותיאוריות כל כך חכמות , מנוסחות היטב ובעיקר מטלטלות ומתעתעות. זה שנה שאני חיה במעין בועה, NUMB זו מילה שתיטיב להגדיר את הואקום הרגשי הזה. לא דיכאון, לא אבל, יותר קהות חושים מפחידה כל כך. הדחקה עמוקה עמוקה. זה כל כך כואב שהכנסתי את זה למגירה וירטואלית נסגרת סגרתי על בריח והמפתח נזרק זמנית. לא מסוגלת. פשוט לא מסוגלת. נסחפת להבלים היומיומיים- ימי הולדת לילדים, שופינג, הכל, אבל בפנים זה לא מרפה לשבריר שנייה, אני ממשילה את זה לנקר שעומד לי על הראש ועם כל נקירה אני מרגישהאת המילים "אמא מתה" אמא מתה". יום ולילה- חג וחול. והכל מעורבב- אבא הסיעודי, רגשות אשם אם לרגע בטעות טוב לי (נדיר מאוד) ולא יודעת לאן לפנות. לא נראה לי שיש תשובה אחידה. קראתי את כל התיאוריות, נגעתי בחוויות סף מוות והלכות העולם הבא. שום דבר לא מהווה נקודת אחיזה. אמא איננה. הזוי. מבחינים בין מציאות ודמיון, בין טוב ורע , אבל התחושה הזאת ששום דבר לא יהיה יותר כשהיה היא שריפה פנימית מתמדת. תודה לכל תורמות המאמרים המעניינים והרלבנטיים , תודה בכלל לפורום הזה על היותו כי רק אחוות גורל תהיה מפלט ברגעי שבירה. חושבת על הפנים שמאחורי השורות, על ההשרדות היומיומית של כל אחת ואחת. מאחלת לכולנו רק טוב. אמן.

 

[ענבר לבקוביץ]

אור היקרה

אולי גם אנחנו ברחנו לרגע אל התאוריות וההגדרות, כי באמת כואב כל כך לגעת.
אבל מתחת כל זה, כולנו יחד בכאב, בצער, בגעגועים.
קוראת את דבריך ורוצה להעניק לך שותפות חמה.

 

[mykal]

אור, התיאוריות

וההגדרות, הן מטלטלות ומתעתעות.
והן לא נמצאות שם כדי לשנות את הצער.
אלא כדי לתת לו מקום, כדי לקבל לגיטימציה לכאב.
אני בטוחה שחוית שמיעת משפטים כמו, נו, כבר חלף די זמן,
הגיע הזמן לעבור הלאה, ודומיהם.
לי כל משפט כזה פוער תהום של סבל בנשמה.
ואני מניחה שגם לך.

ואני רוצה את הלגיטימציה, שמותר לי לבכות, שמותר לי לכאוב,
אני מבקשת שותפות לחסר. והתיאוריות הן לטעמי לאפשר את 'המקום' הבלתי אפשרי הזה.
אכן , השותפות שנעשית כאן בפורום. ומסתבר שאנחנו שותפים למציאות זהה--
היא הכח להמשיך הלאה.

שתפי ואשתף ונוכל להתקדם.