האכזבה שלי..

אממ

בעקרון גם הרגשתי את זה.. הוא היה מסובך עם עצמו ולא היה מצב שנהיה בקשר.. הוא לא הצליח להיקשר עד הסוף בגלל איזה משבר שהוא עבר לפני כמה חודשים.. והבנתי אותו.. אבל אני כן התאהבתי בו נורא.. והוא גם שידר לי כל מערכת יחסים שהוא רוצה אותי עד הסוף.. כמה שהוא היה אטום ברגעים מסויימים הוא ניהל איתי מערכת יחסים די אינטנסיבית ומחייבת, אז מצד שני הפרידה באה כן גם בסוג של בום. אבל כל הבלאגן התחיל אחרי זה.. היינו מדברים עדיין.. וזה היה נראה כאילו וואלה הוא עדיין רוצה והוא גם אמר שהוא רוצה הוא פשוט לא יכול וצריך זמן, והוא אפילו בא אליי הבייתה והיו שם דברים הרבה מעבר לדיבורים.. נראה לי שזה מה ששבר אותי, כי יום אחרי זה במשך שבועיים הוא פשוט ניתק את עצמו לחלוטין ממני.. ולפני כמה ימים עוד התעצבן עליי שאני יוצרת איתו קשר ואמר לי להתבגר.. וזה היה באינטרנט... ואז התחלנו באמת לריב. הטחתי בו האשמות דיי קשות, והוא החזיר לי ברמה די נמוכה, וכל כך נפגעתי. ולמרות שהוא פגע בי עד עמקי נשמתי, וגם בכוונה, בכל זאת שלחתי לו סמס והתנצלתי כי הרגשתי שזה כל כך לא לרמה שלי. וזהו זה נגמר חרא, ואני אוכלת את עצמי אם זה באשמתי או באשמתו, ואני כל כך פגועה, ולא מצליחה להוציא אותו ואת הרגעים היפים שלנו מהראש וזה מה שנראה לי הורס אותי כל דקה ודקה..
 
זהו

שאת צודקת.. בקטע הזה של וואלה בסוף הקשר לא הרגשתי שצריך להישאר במצב הזה, עם כל האהבה שלי, הוא חייב לעבוד על עצמו. העניין הוא כל מה שקרה אחר כך.. שהוא ניתק את עצמו ממני פתאום והרגשתי כל כך פגועה אחרי שהרגשתי שכן אכפת לו.. ובסוף סתם בגלל אולי הניג'וסים שלי הגענו למצב הזה של הריב, אז נכון לעכשיו אנחנו לא מדברים בכלל, ניתקנו קשר לגמרי, ואני כל כך שבורה מזה כי לא רציתי שזה יסתיים ככה. מה שמציק לי אבל הכי זה שאני מרגישה שאני פוגעת בבריאות שלי עם כל הלחץ הזה.. שאני לא מצליחה לישון.. שאני לא רוצה להתעורר כי למרות שאני אוהבת את החיים, כל רגע שאני ערה ולא ישנה אני מרגישה את הלחץ הזה ואת הכאב, ונמאס לי מזה. אמרו לי כבר כמה אנשים בסופו של דבר עם הזמן אנשים סולחים והכל מסתדר.. אבל אני כבר לא יודעת כמה אכפת לי.. יותר אכפת לי לצאת מזה ולחיות טוב עם עצמי ולא להתעסק בו .. ואני לא מצליחה:(
 
תודה :)

העניין הוא שהוא באמת ניסה לסיים דברים יפה, ואני באמת זו שניג'סתי לו, כי התעצבנתי מזה שפתאום הוא התנתק ממני ככה למרות שהוא צריך לזמן והכל, ראיתי שהוא רוצה אותי.. וכאילו אני מתוך הפגיעות הטחתי בו האשמות שהכל היה בעצם שקר, ושהכי קשה להתגבר על קשר כזה, כי אם הוא לא הצליח להיקשר אליי ולקחת את זה עד הסוף כי הוא מסובך עם עצמו, אז כל הרגעים היפים שלנו בעצם היו אשליה אחת גדולה, והסיבה שהוא כל כך נחמד ומקסים אליי אפילו אחרי הפרידה היא כי הוא באמת בנאדם טוב וכי הוא רוכש אליי שום דבר מעבר לכבוד והערכה, וממש הטחתי בו את זה שזה קשה כל כך להתגבר על משו שהיה סתם אשליה, למרות שהוא לא עשה את זה במודע. ומכל זה הוא התעצבן באמת.. ואז התחיל ממש לרדת עליי וסיים חרא את הקשר. אז מצד אחד, אני יכולה להבין באיזה מצב הייתי ולמה זה קרה לי, הגישה שלי הייתה: בנאדם שמסוגל לנתק את עצמו ממך כל כך מהר כנראה שהוא לא באמת מה שחשבת, למרות שהוא ניסה להתנהג אליי הכי יפה שאפשר, אבל הייתי פגועה מה אני אעשה. וזהו אז למרות שחלק באשמתי וחלק באשמתו זה הסתיים אתמול כל כךךך חרא, ברמות שהוא כתב לי מילים שלא האמנתי שיצאו ממנו, שאני בנאדם מסכן ושאני מגעילה אותו ושאיך לעזאזל יכולתי להגיד שהוא שקרן, ולא היה דבר אחד שהיה שקר במערכת היחסים שלנו, והוא סיים את זה בזה שאני צריכה להתבגר ושהוא לא רוצה לשמוע ממני יותר בחיים. ואז בכיתי את נשמתי, כי הרגשתי כזה הרס עצמי, וגם הרס שלו, והתחושה הנוראית הזאת ששום דבר עכשיו לא יהיה טוב בינינו, ואני פאקינג אוהבת אותו כל כך. אה והדבר הכי כואב שהוא אמר זה- כל הכבוד, הצלחת להרוס את הסיכוי שאולי היה יכול להיות משו בינינו אם רק היית נותנת לי קצת זמן עם עצמי. מכל זה נובע הלחץ, והתחושה הנוראית הזאת. ובכל זאת כמו שאמרתי, התנצלתי בפניו בסמס אפילו אחרי ההודעה הסופית והכואבת הזאת. ולא קיבלתי תגובה. וזהו.. אני מניחה שהיום מצבי קצת יותר טוב, אבל אני מרגישה שפשוט הכל הסתבך למשו כל כך לא נכון, וזה גם באשמתי אבל גם באשמתו, וזהו, אין דרך לתקן כלום יותר, ואני צריכה לחיות עם התחושה הזאת, וזה כל כך כואב.
 
תודה ענקית

באמת עזרת לי!! זה כל כך טוב לראות שאת לא לבד.. ואני חייבת להגיד עוד משהו על הפורום הזה, באמת פורום מקסים! יש כל כך הרבה פורומים בתפוז שכולם שם כל כך ציניים וקרים וכאן באמת שאין ציניות, שזה כל כך חשוב כי באמת ככה עוזרים לאנשים.. תודה:)
 
האכזבה שלי..

שמישהו זרק אותי, שמאוד אהבתי אותו.. והוא היה מקסים אליי ובכל זאת הטחתי בו האשמות כוזבות מרוב הכאב שלי.. ועכשיו הוא שונא אותי, והוא אמר לי דברים שהם האחרונים שאי פעם רציתי לשמוע ממנו.. אני מרגישה כל כך אבודה עם עצמי.. גם כל כך לבד.. בלי עזרה אמיתית.. כי אני רוב הזמן פשוט עושה הכל לבדי, גם בצבא. זה הגיע למצב שאני לא יכולה לישון.. שאני חושבת רק על זה, ועל כמה כואב לי ועל כמה אני כועסת עליו אבל יחד עם זה כמה אני אוהבת אותו, וכמה הוא פגע בי, וכמה אני דפוקה.. אני לא יודעת איך לצאת מזה.. חשבתי פעם שאני יכולה להתגבר על הכל.. אבל אני פשוט כבר שבועיים אבודה בתוך עצמי.. כל הזמן מנסה להיות אופטימית, עושה הליכות, שומעת מוזיקה, מנסה לעבוד על עצמי הכי חזק שאפשר, ואיפשהוא, כאילו אבדו לי הכוחות, כאילו משהו בתוך עצמי בוגד בי, המחשבות כל הזמן רצות לי בראש על כל מה שהיה בינינו ועל כמה פשוט הייתי רוצה למחוק הכל. למרות כל הדברים שהוא אמר, הרגשתי שאני צריכה להיות בוגרת ולהתנצל, והתנצלתי. לא קיבלתי על זה שום תגובה. אבל עשיתי את זה. נמאס לי, אני לא רוצה להיות בדיכאון, העבודה הבודדת הזאת בצבא גמרה אותי, אני כל הזמן רק עם עצמי, אוכלת את עצמי מבפנים, גם כשיש לי משהו לעשות אני לא מצליחה כי אני שוקעת רק בזה, ולא עוזרת לי כל דרך שאני רק מנסה לצאת מזה. מבחוץ אני נראית רגועה, ומנומסת, ונעימת הליכות ואדיבה לכל הסובבים אותי, אבל מבפנים אני נרקבת, יש בי סערת רגשות מטורפת ואני רק בוכה כל הזמן. אני יודעת שאני צריכה עזרה, ותמיד חשבתי גם שאין בזה בושה, שזה לא הופך אותי לבנאדם חולה, או חריג או לא בסדר, אבל פתאום אני כן מרגישה ככה, אני מרגישה נחותה. וזה לא מגיע לי.. אני בנאדם טוב ומוכשר ויש לי כל כך הרבה לתת בעולם, ואני סובלת, רק סובלת. עשיתי כבר כל דבר שאני יכולה עם עצמי.. להחדיר לעצמי מחשבות של וואלה בסדר החיים ממשיכים ואני בסה"כ בנאדם טוב וכולם עושים טעויות ותמיד יש כאב בחיים. אבל אני עדיין ממשיכה לסבול, כאילו שום דבר שאני אגיד לעצמי לא באמת יעזור, לא באמת יוציא אותי מהכאב. סוף סוף הצלחתי להירדם היום לפני שעתיים בערך, ואז התעוררתי, ולא הפסקתי לבכות, ולא הפסקתי לשאול את עצמי מה לעזאזל עשיתי כל כך רע בעולם שאני עוברת תסיוט הזה. הוא מופיע לי בכל מקום, אפילו בחלומות, ואני לא מצליחה לישון כמו שצריך, אני מתחילה להיות חולה מזה. ונמאס לי, אני לא יודעת מה לעשות יותר.. בשנה האחרונה אני רק נפגעת ונפגעת, ועד שהיה לי רגע אחד, חודש אחד של אושר איתו, גם נפגעתי, וזה מה ששבר אותי כנראה. זה לא שאני חושבת שאין עוד גברים.. אני יודעת שיש, אבל זה לא מה שיעזור לי עם המצב שלי.. אני פשוט אבודה. מה עושים? :(
 
ועוד משהו..

עם כל זאת, העבודה שלי בצבא גם כולה כרוכה בנתינה ועזרה לאנשים אחרים, לבני נוער. איך אפשר לעזור לאחרים ולהיות עם הכוחות האלה כשאני לא מצליחה לעזור לעצמי :(
 
למעלה