האכזבה שלי בשנת 2011
בין כל הפגנות המחאה שהתקיימו בשנת 2011 ברחבי העולם, היו גם הפגנות המוניות במדיסון, ויסקונסין. המפגינים מחו נגד חוקים חדשים שנועדו לפגוע בזכויות העובדים. בהפגנות הופיעו גם כמה אמנים, ביניהם טום מורלו, הגיטריסט של Rage Against The Machine, שנשא נאום ארוך, ובין השאר הוא אמר: "אני מאמין שהעתיד של האנשים שעובדים במדינה הזאת לא ייקבע בקונגרס, ולא בבתי המשפט, ולא יוחלט בתוכניות אירוח ברדיו וגם לא בפוקס ניוז! זכויות העובדים ייקבעו רק ברחובות של מדיסון ויסקונסין! אתם עושים כאן היסטוריה, וכל העולם צופה בכם! אז קדימה, בואו נניף אגרופים באוויר לאות סולידריות! כולנו ביחד בעסק הזה, אחים ואחיות שלי! והשיר הבא הוא שיר על חופש, ועל מאבק..." ...וכאן בא שיר פוליטי של מורלו, ואחריו הוא שר עוד שירים פוליטיים שלו ושל אחרים, כמו "אוהיו" של ניל יאנג, "Get Up, Stand Up" של בוב מארלי, וגירסה פוליטית של שיר העם האמריקאי "This Land is Your Land". ומי לא הופיעו בויסקונסין? Rise Against, למשל, שהיו יכולים להשתלב שם בצורה מושלמת. או NOFX שכולם אוהבים. או כל להקת פאנק אחרת, כי סטריט פאנק מגיע, נו, מהרחוב. וגם לכל להקות האוי! וההארדקור פאנק יש שירים בנושאים פוליטיים וחברתיים, כולם נגד המשטר והסיאוב. גם כל להקת פופ פאנק ששרה על בירות ומסיבות טורחת להכניס לכל אלבום כמה שירים חברתיים. כי מה לעשות, המחאה החברתית הייתה מאז ומתמיד חלק אינטגרלי ממוזיקת הפאנק, ושום דבר לא השתנה בנושא הזה מאז 1977. אני ציפיתי שפאנקיסטים יהיו חלק בולט בנוף של המפגינים בניו יורק, בקנדה, ברוסיה ובכל מקום שבו התקיימו הפגנות בנושאים חברתיים בשנת 2011. לפאנקיסטים במדינות מוסלמיות אני מוכן לוותר - קומץ של פאנקיסטים שהגיחו באינדונזיה נשלחו ל"סדרת חינוך" והוכנסו בכוח לכלא קונפורמיסטי. אבל בארצות הברית, באירופה וגם בישראל המחאות היו על נושאים שורשיים ועקרוניים, נגד הסדר החברתי הקיים, נגד עריצות המשטר - כל הדברים שהם נשמת אפו של הפאנק. בגלל זה אכזב אותי לראות שבזמן שהמפגינים קופאים באוהלים שלהם, להקות הפאנק המקומיות שותות בירה בפאב המחומם, ומפספסות הזדמנות להזדהות עם הערכים שעומדים בבסיסו של הפאנק. כל השירים היפים, כל הגרפיטי, החולצות והקליפים התגלו כפוזה עלובה. אידיאלים לחוד ומעשים לחוד. בכל מקום שבו התקיימה מחאה חברתית, אמנים כמו פול מורלו טרחו להתייצב, אבל להקות פאנק לא. הן זנחו את מרכז הבמה כל מיני אמני מיינסטרים. בישובים עם מצוקה חברתית אמיתית (כמו כאן, בחולון ובית שמש) המפגינים לא זכו לראות אמני פאנק שמזדהים איתם. אז זהו, הדגלים של הפאנק נשארו מקופלים ב-2011. הדגל השחור נשאר מגולגל מתחת למיטה, דגל האנרכיה במחסן ואת דגל המחאה החברתית שרפו בהופעה כלשהי בשנות השמונים ומאז אבדו עקבותיו.
בין כל הפגנות המחאה שהתקיימו בשנת 2011 ברחבי העולם, היו גם הפגנות המוניות במדיסון, ויסקונסין. המפגינים מחו נגד חוקים חדשים שנועדו לפגוע בזכויות העובדים. בהפגנות הופיעו גם כמה אמנים, ביניהם טום מורלו, הגיטריסט של Rage Against The Machine, שנשא נאום ארוך, ובין השאר הוא אמר: "אני מאמין שהעתיד של האנשים שעובדים במדינה הזאת לא ייקבע בקונגרס, ולא בבתי המשפט, ולא יוחלט בתוכניות אירוח ברדיו וגם לא בפוקס ניוז! זכויות העובדים ייקבעו רק ברחובות של מדיסון ויסקונסין! אתם עושים כאן היסטוריה, וכל העולם צופה בכם! אז קדימה, בואו נניף אגרופים באוויר לאות סולידריות! כולנו ביחד בעסק הזה, אחים ואחיות שלי! והשיר הבא הוא שיר על חופש, ועל מאבק..." ...וכאן בא שיר פוליטי של מורלו, ואחריו הוא שר עוד שירים פוליטיים שלו ושל אחרים, כמו "אוהיו" של ניל יאנג, "Get Up, Stand Up" של בוב מארלי, וגירסה פוליטית של שיר העם האמריקאי "This Land is Your Land". ומי לא הופיעו בויסקונסין? Rise Against, למשל, שהיו יכולים להשתלב שם בצורה מושלמת. או NOFX שכולם אוהבים. או כל להקת פאנק אחרת, כי סטריט פאנק מגיע, נו, מהרחוב. וגם לכל להקות האוי! וההארדקור פאנק יש שירים בנושאים פוליטיים וחברתיים, כולם נגד המשטר והסיאוב. גם כל להקת פופ פאנק ששרה על בירות ומסיבות טורחת להכניס לכל אלבום כמה שירים חברתיים. כי מה לעשות, המחאה החברתית הייתה מאז ומתמיד חלק אינטגרלי ממוזיקת הפאנק, ושום דבר לא השתנה בנושא הזה מאז 1977. אני ציפיתי שפאנקיסטים יהיו חלק בולט בנוף של המפגינים בניו יורק, בקנדה, ברוסיה ובכל מקום שבו התקיימו הפגנות בנושאים חברתיים בשנת 2011. לפאנקיסטים במדינות מוסלמיות אני מוכן לוותר - קומץ של פאנקיסטים שהגיחו באינדונזיה נשלחו ל"סדרת חינוך" והוכנסו בכוח לכלא קונפורמיסטי. אבל בארצות הברית, באירופה וגם בישראל המחאות היו על נושאים שורשיים ועקרוניים, נגד הסדר החברתי הקיים, נגד עריצות המשטר - כל הדברים שהם נשמת אפו של הפאנק. בגלל זה אכזב אותי לראות שבזמן שהמפגינים קופאים באוהלים שלהם, להקות הפאנק המקומיות שותות בירה בפאב המחומם, ומפספסות הזדמנות להזדהות עם הערכים שעומדים בבסיסו של הפאנק. כל השירים היפים, כל הגרפיטי, החולצות והקליפים התגלו כפוזה עלובה. אידיאלים לחוד ומעשים לחוד. בכל מקום שבו התקיימה מחאה חברתית, אמנים כמו פול מורלו טרחו להתייצב, אבל להקות פאנק לא. הן זנחו את מרכז הבמה כל מיני אמני מיינסטרים. בישובים עם מצוקה חברתית אמיתית (כמו כאן, בחולון ובית שמש) המפגינים לא זכו לראות אמני פאנק שמזדהים איתם. אז זהו, הדגלים של הפאנק נשארו מקופלים ב-2011. הדגל השחור נשאר מגולגל מתחת למיטה, דגל האנרכיה במחסן ואת דגל המחאה החברתית שרפו בהופעה כלשהי בשנות השמונים ומאז אבדו עקבותיו.
