האימון כטרנד....
- פותח הנושא ינון עמית
- פורסם בתאריך
הגבירה מן האגם
New member
אחת ההרצאות שמצאה חן בעיני
בכנס, הייתה של ד"ר קרלו שטרנגר שהציג רעיון פשוט ונוקב - לא כל אחד יכול ומתאים להיות כל דבר. לא את כל אחד ניתן לאמן להיות מה שהוא חולם עליו ולא כל מי שרוצה להיות מאמן באמת יהיה. בארוחת הצהריים שמעתי יותר משיחה אחת בין נוכחים שהוא הצליח "לבלבל".
בכנס, הייתה של ד"ר קרלו שטרנגר שהציג רעיון פשוט ונוקב - לא כל אחד יכול ומתאים להיות כל דבר. לא את כל אחד ניתן לאמן להיות מה שהוא חולם עליו ולא כל מי שרוצה להיות מאמן באמת יהיה. בארוחת הצהריים שמעתי יותר משיחה אחת בין נוכחים שהוא הצליח "לבלבל".
הכנס נתן לי הרבה אישור להגיד
בקול רם דברים שחשבתי אבל חשתי שלא יתקבלו היטב בקהילת המאמנים, ובעיקר בהתבסס על המודלים הנוכחיים הנלמדים. אחד הדברים האלה, הוא שהאימון כפי שהוא מוצג ונלמד כיום, יפספס הרבה עוצמה ויכולת להשפיע את כל הטוב שהוא יכול, כל זמן שיבחין וירחיק עצמו מכל מה שכבר התפתח בתחום הפסיכולוגיה. יש שם כבר ידע, ומאגר בלתי נדלה של עוצמה ויכולת לסייע ללקוחות שלנו. לדעתי כדי שהאימון יהפוך לפרופסיה ויצליח לאורך זמן, הוא יהיה חייב להוסיף כמה נושאים פילוסופיים, סוציולוגיים ופסיכולוגיים קלאסיים לתכנית הלימוד. אחרת הוא ישאר בתחום הטרנדים, הניו-אייג' וחוסר המקצועיות, וייתפש כלא רציני (ובצדק). גישה כזו כמובן תאריך את משך הלימוד מחודשים לשנים, תעלה את דרישות הסף, ותעורר התנגדות אצל כל מי שמחפש את הדרך הקלה והמהירה, ופחות מחויב לאינטגריטי מקצועי. אני משערת שגם כאן יהיו כאלה שלא יאהבו את מה שאני אומרת, וזה בסדר. אני מקווה שהם גם יקחו אחריות וילמדו את מה שחסר להם, במקביל. לכן ההרצאות של אורניה יפה-ינאי ופרופ' קרלו שטרנגר היו כ"כ חשובים בעיני. זה חלק ממה שחסר כיום, כדי להעצים את האימון כפילוסופיה, כיעוד, כמקצוע, וככלי עוצמתי ומעצים לסייע לאנשים להיות כל מה הם אמורים להיות. שלכם באהבה, שרון.
בקול רם דברים שחשבתי אבל חשתי שלא יתקבלו היטב בקהילת המאמנים, ובעיקר בהתבסס על המודלים הנוכחיים הנלמדים. אחד הדברים האלה, הוא שהאימון כפי שהוא מוצג ונלמד כיום, יפספס הרבה עוצמה ויכולת להשפיע את כל הטוב שהוא יכול, כל זמן שיבחין וירחיק עצמו מכל מה שכבר התפתח בתחום הפסיכולוגיה. יש שם כבר ידע, ומאגר בלתי נדלה של עוצמה ויכולת לסייע ללקוחות שלנו. לדעתי כדי שהאימון יהפוך לפרופסיה ויצליח לאורך זמן, הוא יהיה חייב להוסיף כמה נושאים פילוסופיים, סוציולוגיים ופסיכולוגיים קלאסיים לתכנית הלימוד. אחרת הוא ישאר בתחום הטרנדים, הניו-אייג' וחוסר המקצועיות, וייתפש כלא רציני (ובצדק). גישה כזו כמובן תאריך את משך הלימוד מחודשים לשנים, תעלה את דרישות הסף, ותעורר התנגדות אצל כל מי שמחפש את הדרך הקלה והמהירה, ופחות מחויב לאינטגריטי מקצועי. אני משערת שגם כאן יהיו כאלה שלא יאהבו את מה שאני אומרת, וזה בסדר. אני מקווה שהם גם יקחו אחריות וילמדו את מה שחסר להם, במקביל. לכן ההרצאות של אורניה יפה-ינאי ופרופ' קרלו שטרנגר היו כ"כ חשובים בעיני. זה חלק ממה שחסר כיום, כדי להעצים את האימון כפילוסופיה, כיעוד, כמקצוע, וככלי עוצמתי ומעצים לסייע לאנשים להיות כל מה הם אמורים להיות. שלכם באהבה, שרון.
דילמות
אין ספק שצריך לעבות את התחום. אני לא דואגת מטרנדיות, גם לא שמה לב לכל אלה שמצקצקים בלשונם ואומרים "ניו-אייג'" "בטח יחלוף תיכף". בעיקר מפני שכשהטרנדיות של התחום תחלוף, יחלפו איתה גם כל מי שעשה לעצמו "עבודה קלה" בהכשרה ובהתמקצעות. השוק לא ירצה בהם. מסתובבים בשטח המון שלמדו ליד, למדו כאילו, עוד לא למדו בכלל או למדו קצת. מסתובבים גם כאלה שקורים לעצמם מאמנים כי הם "עוזרים לאנשים". כל אלה יחלפו. השוק ידבר את שלו. או- אז ישארו הרציניים, הטובים, העמוקים, הלומדים, המרחיבים, המקצועיים אלו שהנביטו שורשים באדמה ונותרו מושרשים בה כשהרוח חלפה... אבל בלי קשר - צריך לעבות את התחום. זו הדרך היחידה להפוך עיסוק לפרופסיה. להפוך אותו לעמוק יותר, רציני יותר, מושתת על מפגש רחב יותר עם מחקרים ומודלים נוגע, משיק ולומד מתחומי חיים אחרים (כלכלה, סוציולוגיה, פילוסופיה, קבלת החלטות, בריאות, מודעות, רוחניות וכו') להעלות את סף דרישות הקבלה ללימודי ההכשרה ואת רמת מוסדות ההכשרה. אורניה ינאי ופרופ' שטרנגר באו מתחום הפסיכולוגיה. שניהם אוחזים (בצדק מבחינתם) בדעה ששינוי בבני אדם יכול להתרחש באופן אפקטיבי רק אם יגובה במפגש עם התהליך הטיפולי. האימון אוחז בתפיסה אחרת, שיש דרכים נוספים לאפשר לאדם לצמצם פערים וליצור שינויים בחייו. אין ספק שצריך ללמוד מהשדה הפסיכולוגי, ליצור נקודות ממשק רחבות יותר בין האימון לבין הפסיכולוגיה והתחומים האחרים אבל בל נשכח שהקריאה להישען יותר על הפסיכולוגיה באה לא אחרת מאשר מ... הפסיכולוגים עצמם (גם אורניה ינאי וגם שטרנגר). לו אני במקומם - הייתי גורסת אותו דבר אבל כעוסקת בתחום האימון - אני מבקשת לעבות את הנושא לאו דווקא מחיזוק הקשר בינו לבין הפסיכולוגיה. אני מצטערת אבל אני רואה חיבורים חשובים לא פחות בין האימון לבין תחומים נוספים - שיתנו למקצוע את הנופך הרחב והרציני שאנחנו מבקשים לו ולנו. באהבה ענת
אין ספק שצריך לעבות את התחום. אני לא דואגת מטרנדיות, גם לא שמה לב לכל אלה שמצקצקים בלשונם ואומרים "ניו-אייג'" "בטח יחלוף תיכף". בעיקר מפני שכשהטרנדיות של התחום תחלוף, יחלפו איתה גם כל מי שעשה לעצמו "עבודה קלה" בהכשרה ובהתמקצעות. השוק לא ירצה בהם. מסתובבים בשטח המון שלמדו ליד, למדו כאילו, עוד לא למדו בכלל או למדו קצת. מסתובבים גם כאלה שקורים לעצמם מאמנים כי הם "עוזרים לאנשים". כל אלה יחלפו. השוק ידבר את שלו. או- אז ישארו הרציניים, הטובים, העמוקים, הלומדים, המרחיבים, המקצועיים אלו שהנביטו שורשים באדמה ונותרו מושרשים בה כשהרוח חלפה... אבל בלי קשר - צריך לעבות את התחום. זו הדרך היחידה להפוך עיסוק לפרופסיה. להפוך אותו לעמוק יותר, רציני יותר, מושתת על מפגש רחב יותר עם מחקרים ומודלים נוגע, משיק ולומד מתחומי חיים אחרים (כלכלה, סוציולוגיה, פילוסופיה, קבלת החלטות, בריאות, מודעות, רוחניות וכו') להעלות את סף דרישות הקבלה ללימודי ההכשרה ואת רמת מוסדות ההכשרה. אורניה ינאי ופרופ' שטרנגר באו מתחום הפסיכולוגיה. שניהם אוחזים (בצדק מבחינתם) בדעה ששינוי בבני אדם יכול להתרחש באופן אפקטיבי רק אם יגובה במפגש עם התהליך הטיפולי. האימון אוחז בתפיסה אחרת, שיש דרכים נוספים לאפשר לאדם לצמצם פערים וליצור שינויים בחייו. אין ספק שצריך ללמוד מהשדה הפסיכולוגי, ליצור נקודות ממשק רחבות יותר בין האימון לבין הפסיכולוגיה והתחומים האחרים אבל בל נשכח שהקריאה להישען יותר על הפסיכולוגיה באה לא אחרת מאשר מ... הפסיכולוגים עצמם (גם אורניה ינאי וגם שטרנגר). לו אני במקומם - הייתי גורסת אותו דבר אבל כעוסקת בתחום האימון - אני מבקשת לעבות את הנושא לאו דווקא מחיזוק הקשר בינו לבין הפסיכולוגיה. אני מצטערת אבל אני רואה חיבורים חשובים לא פחות בין האימון לבין תחומים נוספים - שיתנו למקצוע את הנופך הרחב והרציני שאנחנו מבקשים לו ולנו. באהבה ענת
מסכימה מאד
שחשוב וצריך לעבות את תחום האימון האישי, לא רק באמצעות תחומים שונים המוזכרים בדברייך. נכון שיש מקום להעלות את סף דרישות הקבלה ללימודי ההכשרה ואת רמת מוסדות ההכשרה, אך הייתי מוסיפה ואומרת שדרוש גם איזה שהוא ניסיון חיים כדי לעסוק באימון אישי. זה סוג של עיסוק שבו המאמן נותן מהאישיות שלו, מההתנסויות שלו, מתפיסות העולם שלו שנבנו במשך השנים - כל אלה הם פונקציה של לימודים, ניסיון חיים / תעסוקה / מקצוע.. (ואוליי הצורך הזה בניסיון החיים נובע דווקא מהעובדה שכיום לא נלמדים תחומים נוספים בדרך להכשרה.) רותי א. מאמנת אישית בכתיבה
שחשוב וצריך לעבות את תחום האימון האישי, לא רק באמצעות תחומים שונים המוזכרים בדברייך. נכון שיש מקום להעלות את סף דרישות הקבלה ללימודי ההכשרה ואת רמת מוסדות ההכשרה, אך הייתי מוסיפה ואומרת שדרוש גם איזה שהוא ניסיון חיים כדי לעסוק באימון אישי. זה סוג של עיסוק שבו המאמן נותן מהאישיות שלו, מההתנסויות שלו, מתפיסות העולם שלו שנבנו במשך השנים - כל אלה הם פונקציה של לימודים, ניסיון חיים / תעסוקה / מקצוע.. (ואוליי הצורך הזה בניסיון החיים נובע דווקא מהעובדה שכיום לא נלמדים תחומים נוספים בדרך להכשרה.) רותי א. מאמנת אישית בכתיבה
אימון מזוית התפתחותית סוציולוגית
אני מסכימה שישנם תחומים רבים מהם יכולה הכשרה של מאמן לשאוב ולהרחיב. יחד עם זאת, ההתנגדות שאני צופה שיש לאימון (ואני מתייחסת לאימון כאל ישות חברתית בפני עצמה כרגע) כלפי הפסיכולוגיה, מזכירה לי את הדרך שבה האח הקטן מגדיר את עצמו ביחס לאח הגדול, זה שאיתו יש לו הכי הרבה תחרות. באופן פשטני - האח הקטן יעשה הכל כדי להתבלט בזכות עצמו במטרה לזכות באהבת ההורים, ויפתח זהות מנוגדת לאחיו הבכור, המתחרה הגדול שלו. כאשר במשפחה יש שני אחים מאותו המין ועם פער גילאים קטן יחסית, הם יתחרו על אותם תחומים, וכל אחד מהם ישאף להיות יותר מצליח "ולנצח" את אחיו (אדלר). משום מה, האימון פחות מתנגד לבודהיזם, ומאמנים רבים "מתלבשים" על תפישות שנגזרות מפילוסופיות עתיקות של המזרח הרחוק. אולי כי שם האימון חש פחות איום ותחרות? הרי לקוח לא יתלבט אם לפנות לבודהיסט או מאמן, אלא אם לפנות למטפל או למאמן. במקביל, האימון דוחה ומרחיק ניסיון אמפירי ומחקרי רב ערך, בן מאה שנה! מדוע? לדעתי, א) כי האימון הוא התשובה למקומות בהם לטיפול הקלאסי אין תשובות. בעיני זו התפתחות נפלאה של הכלים העומדים לרשות המין האנושי לשם הרחבת החוויה האנושית לכיוון של אושר. ב) כי פסיכולוגיה היא המתחרה הגדולה ביותר של המקצוע החדש הזה, שרק מתחיל ללמוד ללכת. דווקא בגלל זה, כדאי לאימון ללמוד ולדעת כל מה שהצליח ולא הצליח אצל המתחרה, כי הפסיכולוגיה הצליחה ובגדול, ועדיין פורחת; ידע הוא כוח! יתכן שהאימון פוחד להיבלע לתוך הדבר העצום הזה שנקרא העולם הטיפולי הממוסד, ולאבד את הזהות האישית שלו? יתכן שמובילי האימון, שהם ברובם בעלי ראיה עסקית בנוסף לאימונית, יוצרים את הבידול בשל התחרות על נישות ועל הלקוח? במקום זה, האימון יכול לעשות מה שאנו המאמנים מעודדים את המתאמנים שלנו לעשות: לראות את גדולתו שלו, להפסיק לפחד, לחשוב בגדול במקום בקטן, להתבגר, לקחת הרבה אחריות, ללמוד כל מה שהוא יכול ללמוד כדי לפתח את עצמו באופן מקצועי ועם אינטגריטי, ולפעול בשיתוף ובהרחבה במקום בהסתגרות ובהצטמצמות. מצא חן בעיני הרעיון הזה: שהאימון צריך אימון....
כמאמנים, אחד הכלים שלנו הוא "מבט על". מכמה גבוה אנחנו מוכנים להתבונן בעצמנו בכנות?
אני מסכימה שישנם תחומים רבים מהם יכולה הכשרה של מאמן לשאוב ולהרחיב. יחד עם זאת, ההתנגדות שאני צופה שיש לאימון (ואני מתייחסת לאימון כאל ישות חברתית בפני עצמה כרגע) כלפי הפסיכולוגיה, מזכירה לי את הדרך שבה האח הקטן מגדיר את עצמו ביחס לאח הגדול, זה שאיתו יש לו הכי הרבה תחרות. באופן פשטני - האח הקטן יעשה הכל כדי להתבלט בזכות עצמו במטרה לזכות באהבת ההורים, ויפתח זהות מנוגדת לאחיו הבכור, המתחרה הגדול שלו. כאשר במשפחה יש שני אחים מאותו המין ועם פער גילאים קטן יחסית, הם יתחרו על אותם תחומים, וכל אחד מהם ישאף להיות יותר מצליח "ולנצח" את אחיו (אדלר). משום מה, האימון פחות מתנגד לבודהיזם, ומאמנים רבים "מתלבשים" על תפישות שנגזרות מפילוסופיות עתיקות של המזרח הרחוק. אולי כי שם האימון חש פחות איום ותחרות? הרי לקוח לא יתלבט אם לפנות לבודהיסט או מאמן, אלא אם לפנות למטפל או למאמן. במקביל, האימון דוחה ומרחיק ניסיון אמפירי ומחקרי רב ערך, בן מאה שנה! מדוע? לדעתי, א) כי האימון הוא התשובה למקומות בהם לטיפול הקלאסי אין תשובות. בעיני זו התפתחות נפלאה של הכלים העומדים לרשות המין האנושי לשם הרחבת החוויה האנושית לכיוון של אושר. ב) כי פסיכולוגיה היא המתחרה הגדולה ביותר של המקצוע החדש הזה, שרק מתחיל ללמוד ללכת. דווקא בגלל זה, כדאי לאימון ללמוד ולדעת כל מה שהצליח ולא הצליח אצל המתחרה, כי הפסיכולוגיה הצליחה ובגדול, ועדיין פורחת; ידע הוא כוח! יתכן שהאימון פוחד להיבלע לתוך הדבר העצום הזה שנקרא העולם הטיפולי הממוסד, ולאבד את הזהות האישית שלו? יתכן שמובילי האימון, שהם ברובם בעלי ראיה עסקית בנוסף לאימונית, יוצרים את הבידול בשל התחרות על נישות ועל הלקוח? במקום זה, האימון יכול לעשות מה שאנו המאמנים מעודדים את המתאמנים שלנו לעשות: לראות את גדולתו שלו, להפסיק לפחד, לחשוב בגדול במקום בקטן, להתבגר, לקחת הרבה אחריות, ללמוד כל מה שהוא יכול ללמוד כדי לפתח את עצמו באופן מקצועי ועם אינטגריטי, ולפעול בשיתוף ובהרחבה במקום בהסתגרות ובהצטמצמות. מצא חן בעיני הרעיון הזה: שהאימון צריך אימון....
יוסי וסרמן
New member
בשביל כבוד צריך לעבוד
עמית ינון הבאת קישור לכתבה שחשפה דעה של רבים.האימון בארץ נתפס במקומות רבים בתור שרלטנות. אני לא מופתע מכך,אני בהחלט מבין מדוע חושבים ומתייחסים בצורה כזו לאימון. שרון גור מדברת על הפסיכולוגיה שהצליחה ובגדול.לא אכנס לניתוח המקצועי,אסתפק בשתי נקודות עובדתיות,שידגישו וימחישו את ההבדל העצום ביננו לבינם. א.כדי ללמוד להיות מאמן ניתן ללמוד קורס שנמדד בשעות,בעוד שכדי לעבור הכשרה כפסיכולוג קליני צריך ללמוד לפחות 5 שנים! ב.כדי להתקבל ללימודי פסיכולוגיה,צריך לעמוד בדרישות קבלה גבוהות,יתרה מזו כדי להתקבל בתום התואר הראשון למגמה קלינית , צריך לעמוד בדרישות גבוהות ביותר,שרק קומץ המוכשרים ביותר עובר את הרף הזה. כדי להתקבל ללימודי אימון לא צריך כלום...רק כרטיס אשראי... וכל אחד מקבל תעודה של מאמן מוסמך... תוסיפו לזה את מה שאמרה בכתבה שרה ארבל על האינפלציה במספר "בתי ספר" לאימון בארץ,את התחרות הפרועה לעיתים,את החוסר פרגון ההדדי במקרה הטוב,את ההשמצות המכוערות ומאבק הכוחות בין ה"מוסדות המובילים" השורה התחתונה ברורה...
עמית ינון הבאת קישור לכתבה שחשפה דעה של רבים.האימון בארץ נתפס במקומות רבים בתור שרלטנות. אני לא מופתע מכך,אני בהחלט מבין מדוע חושבים ומתייחסים בצורה כזו לאימון. שרון גור מדברת על הפסיכולוגיה שהצליחה ובגדול.לא אכנס לניתוח המקצועי,אסתפק בשתי נקודות עובדתיות,שידגישו וימחישו את ההבדל העצום ביננו לבינם. א.כדי ללמוד להיות מאמן ניתן ללמוד קורס שנמדד בשעות,בעוד שכדי לעבור הכשרה כפסיכולוג קליני צריך ללמוד לפחות 5 שנים! ב.כדי להתקבל ללימודי פסיכולוגיה,צריך לעמוד בדרישות קבלה גבוהות,יתרה מזו כדי להתקבל בתום התואר הראשון למגמה קלינית , צריך לעמוד בדרישות גבוהות ביותר,שרק קומץ המוכשרים ביותר עובר את הרף הזה. כדי להתקבל ללימודי אימון לא צריך כלום...רק כרטיס אשראי... וכל אחד מקבל תעודה של מאמן מוסמך... תוסיפו לזה את מה שאמרה בכתבה שרה ארבל על האינפלציה במספר "בתי ספר" לאימון בארץ,את התחרות הפרועה לעיתים,את החוסר פרגון ההדדי במקרה הטוב,את ההשמצות המכוערות ומאבק הכוחות בין ה"מוסדות המובילים" השורה התחתונה ברורה...
בין פסיכולוגיה לאימון
אני חדשה מאד בתחום אבל.. פעם לפני יותר מעשרים שנה נרשמתי ללימודי פסיכולגיה בבאר שבע. האוניברסיטה ניסתה אז להציג גישה חדשה: להיות פסיכולוג טוב חשוב האופי יותר מהיופי...סתם. ניסו להציג את עיקר המשקל לקבלה על ראיון אישי - מי ומה אתה יותר חשוב מהציון ועוד להפך חריצות ודגרנות אולי = לאטימות. בסופו של עניין בגלל התחרות חזרו המיונים והעומס והדגרנות. בשלב הרבה יותר מאוחר בחיי התחלתי ללמוד ראיית חשבון במכללה שתנאי הקבלה היחידים היו בגרות - הזדמנות שווה והיכולת תכריע. עבד מצויין אחוז העוזבים היה אדיר אבל מאידך ההזדנות פתוחה לכולם. אימון - תחום אופרטיבי מעשי שפניו אל העתיד, נותן הזדמנות שווה לכל מי שחפץ - מי שישאר ויכלל במעטים שלהם הזכות להכלל כ"בנאים" - יהיו רק המעולים, הלומדים המשקיעים, המשתנים והמקשיבים. החופש האמיתי שקיים עדיין באימון הוא הכח שלו. כמו שענת אמרה בסופו של דבר הטובים, הם נותני הטון המשפיעים שישארו, היתר יעלמו. ופסיכולוגיה , כבודה במקומו נמצא אבל נראה שנכון להיום קצת אכזבה.לפסיכולוגיה מקום, לייעוץ מקום וכמובן גם לאימון מקום מכובד במרכז המעשה. בסופו של דבר השילוב ושיתוף הפעולה בין האג'נדות השונות הוא זה שיתרום באמת להצלחה של כולם רוני
אני חדשה מאד בתחום אבל.. פעם לפני יותר מעשרים שנה נרשמתי ללימודי פסיכולגיה בבאר שבע. האוניברסיטה ניסתה אז להציג גישה חדשה: להיות פסיכולוג טוב חשוב האופי יותר מהיופי...סתם. ניסו להציג את עיקר המשקל לקבלה על ראיון אישי - מי ומה אתה יותר חשוב מהציון ועוד להפך חריצות ודגרנות אולי = לאטימות. בסופו של עניין בגלל התחרות חזרו המיונים והעומס והדגרנות. בשלב הרבה יותר מאוחר בחיי התחלתי ללמוד ראיית חשבון במכללה שתנאי הקבלה היחידים היו בגרות - הזדמנות שווה והיכולת תכריע. עבד מצויין אחוז העוזבים היה אדיר אבל מאידך ההזדנות פתוחה לכולם. אימון - תחום אופרטיבי מעשי שפניו אל העתיד, נותן הזדמנות שווה לכל מי שחפץ - מי שישאר ויכלל במעטים שלהם הזכות להכלל כ"בנאים" - יהיו רק המעולים, הלומדים המשקיעים, המשתנים והמקשיבים. החופש האמיתי שקיים עדיין באימון הוא הכח שלו. כמו שענת אמרה בסופו של דבר הטובים, הם נותני הטון המשפיעים שישארו, היתר יעלמו. ופסיכולוגיה , כבודה במקומו נמצא אבל נראה שנכון להיום קצת אכזבה.לפסיכולוגיה מקום, לייעוץ מקום וכמובן גם לאימון מקום מכובד במרכז המעשה. בסופו של דבר השילוב ושיתוף הפעולה בין האג'נדות השונות הוא זה שיתרום באמת להצלחה של כולם רוני
הופעתי לא מזמן.....
... בכנס ארצי של פסיכולוגים חינוכיים. באתי בשם המפגש המדהים שיכול להיות בין התפיסה הטיפולית קלינית לבין התפיסה האימונית. דיברתי בזכות ובשבח נקודות המימשק, בזכות היתרון שבסמיכות בין התחומים. באתי בדיוק בשם האפשרות ליצור סמיכות, המשכיות, מימשקיות - כדי לקדם תהליך שכולו - לטובת ה welbeing של הלקוח. באתי מנקודת השקפה כזו וזכיתי להקשבה מלאה, פתוחה, סקרנית, שואלת ובעיקר מכילה את האפשרות של נקודות מימשק פורות ומפרות. לכך בדיוק הכוונה שלי. לבוא מתוך הכרת העוצמה שבכיוון הזה, בלי פחד או קטנות, גם בלי הערצה לשום תחום אחר (גם לא לעצמנו...) - להושיט ידיים לדיסציפלינות אחרות ולומר - בלי מלים וגם איתן: יש אפשרות לסינרגיה נפלאה. אבל הסינגריה הזו חייבת להיעשות בשתי פאזות : א. פיתוח זהות מקצועית מלאה (יצירת שפה מקצועית, כלים מקצועיים, פיתוח מודלים ותהליכים, תשתית אמפירית, מוסדות הכשרה ראויים) ב. יצירת מקסימום נקודות מימשק עם דיסציפלינות אחרות מי אמר שהאימון דוחה מחקרים בני מאות שנים ? להיפך. אם תקראי מאמרים העוסקים באימון תוכלי לראות כמה משולבים בו תפיסות ומודלים טיפוליים מי אמר שהאימון פוחד להיבלע? להיפך, הוא מפתח עכשו זהות (צעירה יחסית) מקצועית. קצת כמו נער מתבגר, שחייב לשים את הגבולות בינו לבין העולם, על מנת לשוב ולהתחבר אליו כאדם בוגר ומי אומר שהאימון חייב להשתית עצמו רק על פסיכולוגיה כדי להיתפס "רציני" ? גם על פסיכולוגיה. בודאי שגם. אבל לא רק. האומץ הגדול (כמו תהליך אימון עצמו) הוא לבחון גבולות, לפרוץ אותן ולהיות מסוגל לחשוב אחרת... שבת טובה ענת
... בכנס ארצי של פסיכולוגים חינוכיים. באתי בשם המפגש המדהים שיכול להיות בין התפיסה הטיפולית קלינית לבין התפיסה האימונית. דיברתי בזכות ובשבח נקודות המימשק, בזכות היתרון שבסמיכות בין התחומים. באתי בדיוק בשם האפשרות ליצור סמיכות, המשכיות, מימשקיות - כדי לקדם תהליך שכולו - לטובת ה welbeing של הלקוח. באתי מנקודת השקפה כזו וזכיתי להקשבה מלאה, פתוחה, סקרנית, שואלת ובעיקר מכילה את האפשרות של נקודות מימשק פורות ומפרות. לכך בדיוק הכוונה שלי. לבוא מתוך הכרת העוצמה שבכיוון הזה, בלי פחד או קטנות, גם בלי הערצה לשום תחום אחר (גם לא לעצמנו...) - להושיט ידיים לדיסציפלינות אחרות ולומר - בלי מלים וגם איתן: יש אפשרות לסינרגיה נפלאה. אבל הסינגריה הזו חייבת להיעשות בשתי פאזות : א. פיתוח זהות מקצועית מלאה (יצירת שפה מקצועית, כלים מקצועיים, פיתוח מודלים ותהליכים, תשתית אמפירית, מוסדות הכשרה ראויים) ב. יצירת מקסימום נקודות מימשק עם דיסציפלינות אחרות מי אמר שהאימון דוחה מחקרים בני מאות שנים ? להיפך. אם תקראי מאמרים העוסקים באימון תוכלי לראות כמה משולבים בו תפיסות ומודלים טיפוליים מי אמר שהאימון פוחד להיבלע? להיפך, הוא מפתח עכשו זהות (צעירה יחסית) מקצועית. קצת כמו נער מתבגר, שחייב לשים את הגבולות בינו לבין העולם, על מנת לשוב ולהתחבר אליו כאדם בוגר ומי אומר שהאימון חייב להשתית עצמו רק על פסיכולוגיה כדי להיתפס "רציני" ? גם על פסיכולוגיה. בודאי שגם. אבל לא רק. האומץ הגדול (כמו תהליך אימון עצמו) הוא לבחון גבולות, לפרוץ אותן ולהיות מסוגל לחשוב אחרת... שבת טובה ענת
גילי בסקין
New member
בהמשך לדיון אמון/פסיכולוגיה -
זכיתי גם אני להשתתף ביום מתוך השלושה של הכנס בעקבותיו ובעקבות הדיון החשוב המתפתח בנושא העמקה והתבססות מקצועית של האימון חשוב לי לחזק ולהוסיף- אכן חשובה התמקצעות של כל העוסקים באמון-חונכות-coaching כאנשים פרופסיונליים וחשוב לקדם במקביל את הסטנדרטים והדרישות בצורה פורמלית כפי שמתחיל להתנהל לגבי הקשר עם פסיכולוגיה- ישנם רבים בעולם המערבי הבאים מתחום הזה ומעשירים את מגוון השירות שהם נותנים גם בכלים אימוניים. לא מדובר במקרים שהפסיכולוגיה לא פותרת, אלא במקרים המתאימים דוקא לגישה של אימון .מטאפורה מבהירה לכך שמעתי מאביעד גוז- פניה למאמן/חונך לעומת פסיכולוג דומה לפניה למאמן כושר אישי לעומת פניה לרופא משפחה. קשר עם תאוריות למידה של מבוגרים נראה לי קשר משמעותי מאוד להעמקת ההתמקצעות. בכנס כוונה הסדנה של סוניו קריסטל לנושא זה שהוא כותב עליו דוקטוראט. אני מגיעה מעולם החינוך עוסקת באימון מנהלים ומובילים אחרים במערכת וגם כותבת על כך דוקטוראט. מנסיוני ומתוך קריאה ולמידה, נראה שדוקא תחום זה יכול לספק בסיס מוצק הן תאורטי והן מעשי לעבודת האימון .
זכיתי גם אני להשתתף ביום מתוך השלושה של הכנס בעקבותיו ובעקבות הדיון החשוב המתפתח בנושא העמקה והתבססות מקצועית של האימון חשוב לי לחזק ולהוסיף- אכן חשובה התמקצעות של כל העוסקים באמון-חונכות-coaching כאנשים פרופסיונליים וחשוב לקדם במקביל את הסטנדרטים והדרישות בצורה פורמלית כפי שמתחיל להתנהל לגבי הקשר עם פסיכולוגיה- ישנם רבים בעולם המערבי הבאים מתחום הזה ומעשירים את מגוון השירות שהם נותנים גם בכלים אימוניים. לא מדובר במקרים שהפסיכולוגיה לא פותרת, אלא במקרים המתאימים דוקא לגישה של אימון .מטאפורה מבהירה לכך שמעתי מאביעד גוז- פניה למאמן/חונך לעומת פסיכולוג דומה לפניה למאמן כושר אישי לעומת פניה לרופא משפחה. קשר עם תאוריות למידה של מבוגרים נראה לי קשר משמעותי מאוד להעמקת ההתמקצעות. בכנס כוונה הסדנה של סוניו קריסטל לנושא זה שהוא כותב עליו דוקטוראט. אני מגיעה מעולם החינוך עוסקת באימון מנהלים ומובילים אחרים במערכת וגם כותבת על כך דוקטוראט. מנסיוני ומתוך קריאה ולמידה, נראה שדוקא תחום זה יכול לספק בסיס מוצק הן תאורטי והן מעשי לעבודת האימון .
זו דוגמא נפלאה
לכך שהאימון יכול וצריך להנות מנקודות ממשק לדיסציפלינות נוספות מעבר לפסיכולוגיה. עולם החינוך - הוא אחד מהם. גם עולם הניהול והארגון גם הסוציולוגיה והפילוסופיה גם תחום הרוחניות וגם מתודולוגיות של קבלת החלטות גם כלכלה (חשיבה כלכלית) וכן.. גם הפסיכולוגיה. תודה גילי ובהצלחה בדרכך ענת
לכך שהאימון יכול וצריך להנות מנקודות ממשק לדיסציפלינות נוספות מעבר לפסיכולוגיה. עולם החינוך - הוא אחד מהם. גם עולם הניהול והארגון גם הסוציולוגיה והפילוסופיה גם תחום הרוחניות וגם מתודולוגיות של קבלת החלטות גם כלכלה (חשיבה כלכלית) וכן.. גם הפסיכולוגיה. תודה גילי ובהצלחה בדרכך ענת
גילי בסקין
New member
תודה גם לך ענת
אני מקוה לתרום לביסוס הדיון המקצועי באימון וקישורו גם למסגרת האקדמית ובכך לתרום להצלחת כולנו
אני מקוה לתרום לביסוס הדיון המקצועי באימון וקישורו גם למסגרת האקדמית ובכך לתרום להצלחת כולנו
יוסי וסרמן
New member
עולם החינוך
עולם החינוך הוא דוגמא מעולה לנושא הדיון כאן.עולם שנוגע לי אישית כי צמחתי מתוכו. לא יתכן שאדם יעבור "הכשרה" של חודשיים,בלי שלמד דקה חינוך , ויכריז על עצמו כמאמן בתחום החינוך.החינוך כדוגמת הפסיכולוגיה יכול לתרום למאמן,להעשיר את ארגז הכלים שלו-זה בסדר גמור מבחינתי. אבל כשבא אדם שאין לו מושג באסטרטגיות הוראה,בבניית תוכניות לימודים,בהדרכת מורים או בייעוץ חינוכי,ומכריז על עצמו בכל מיני פרסומים , שהוא מאמן בתחום החינוך יש בזה טעם לפגם. כשאדם רוצה לעסוק בייעוץ חינוכי,הוא צריך להיות בעל תואר שני בחינוך,כמאמן בתחום רשמית הוא לא צריך כלום.זו הבעיה. אין מה לעשות השכלה גבוהה זה תנאי בסיסי בעיניי.אז נכון יש אנשים בעלי ידע רב גם בלי השכלה פורמלית.אבל תראו לי מי יהיה מוכן ללכת לפסיכולוג בלי תעודה?לרופא ללא רשיון?או לעורך דין שלא למד משפטים.... גם הקטע של "הכרה אמריקאית" גם זה בעיניי לא תורם לתדמית בציבור.הרי לא מדובר בחסות מקצועית של הראווארד או ייל...
עולם החינוך הוא דוגמא מעולה לנושא הדיון כאן.עולם שנוגע לי אישית כי צמחתי מתוכו. לא יתכן שאדם יעבור "הכשרה" של חודשיים,בלי שלמד דקה חינוך , ויכריז על עצמו כמאמן בתחום החינוך.החינוך כדוגמת הפסיכולוגיה יכול לתרום למאמן,להעשיר את ארגז הכלים שלו-זה בסדר גמור מבחינתי. אבל כשבא אדם שאין לו מושג באסטרטגיות הוראה,בבניית תוכניות לימודים,בהדרכת מורים או בייעוץ חינוכי,ומכריז על עצמו בכל מיני פרסומים , שהוא מאמן בתחום החינוך יש בזה טעם לפגם. כשאדם רוצה לעסוק בייעוץ חינוכי,הוא צריך להיות בעל תואר שני בחינוך,כמאמן בתחום רשמית הוא לא צריך כלום.זו הבעיה. אין מה לעשות השכלה גבוהה זה תנאי בסיסי בעיניי.אז נכון יש אנשים בעלי ידע רב גם בלי השכלה פורמלית.אבל תראו לי מי יהיה מוכן ללכת לפסיכולוג בלי תעודה?לרופא ללא רשיון?או לעורך דין שלא למד משפטים.... גם הקטע של "הכרה אמריקאית" גם זה בעיניי לא תורם לתדמית בציבור.הרי לא מדובר בחסות מקצועית של הראווארד או ייל...
הגבירה מן האגם
New member
באימון יש לטעמי את אותו הקושי
שיש אצל מספרי הסיפורים - זו דיסציפלינה הישימה בכל תחום והיא גם נראית כמו משהו שכל אחד יכול לעשות. הרבה אנשים באים ללמוד לספר סיפורים כשאין להם שמץ של מןשג איזה מקצוע קשה ודורש השקעה הוא. לוקח בערך חמש שנים להעמיד מספר סיפורים מקצועי על הרגליים ובסביבות עשר שנים של לימוד והעמקה כדי להפוך למספר ממש טוב. לנסות ולהגדיר אותו אמפירית במונחים אקדמיים זה לא רק מסובך אלא גם חסר תועלת במידה רבה. יש בו כל כך הרבה משתנים הקשורים באינטראקציה אנושית רגעית שכדי לדעת הרבה ולהיות מספר מצויין אתה נדרש להתנסות עצומה לא רק ללימודים. בעיני האימון "סובל" מבעיות הגדרה דומות. כשהתבוננתי בדייב באק מאמן, היה לי ברור שהאיש הזה הוא בתהליך לימוד ממושך כבר הרבה שנים, יודע הרבה ומבחינתו מוכן לדעת עוד וכל הידע והנסיון עומדים לרשותו בכל פעם מחדש ועומדים לבחינה מוחלטת בלי קשר למעמדו בעולם האימון. מעבר לכך, גם בתחום הסיפור וגם באימון, כל הידע שאני יכולה לקנות לעצמי אינו שווה הרבה בלי נסיון והתנסות. כשהבנתי שרוב המאמנים בארץ לומדים קורס קצר ורואים עצמם מאמנים, זה די הפתיע אותי והרתיע אותי מללמוד במוסדות המקומיים. קטעי השיחה שהזדמן לי לשמוע בין אנשים בכנס, השאירו אותי המומה. הכלים העומדים לרשות הרוב מצומצמים למדי והרבה מן השאלות העולות כאן בפורום היו צריכות להפתר עבור המאמנים כבר בתקופת ההכשרה שלהם. לא רק בהקניית ידע אלא גם בהתנסות וביצירת השקפה עצמאית. הקטלוג של מאמנים ע"פ תחומי התמחות סותר לטעמי את מהות העיסוק הזה. עם זאת אני מבינה למי ולמה זה נחוץ. אני יכולה לומר כי לדעתי חשוב יותר מנין, מאיזה תחום בא המאמן, לא באיזה תחום הוא מאמן. מעניין אותי לדעת מה הנוף הפנימי של המאמן, מה המודל שלו. הדבר הנפלא לטעמי אצל רוב מרצי הכנס שיצא לי לראות את עבודתם הייתה ההתעסקות המרכזית בחומרי הבסיס האנושיים, בתהליכים וזמני תהליכים, בתובנות פנימיות, הרבה יותר מאשר בעיסוק בדיסציפלינה מסויימת או תחום תעסוקה. מאמן צריך להיות מומחה לאימון. כמו בגישור - שנבלע לבסוף אל תוך תחום עריכת הדין, עלול האימון להיבלע אל תוך הפסיכולוגיה. ואיך זה קרה לגישור? לדעתי - כי לא קמו מספיק מגשרים טובים העוסקים בגישור נטו. איך זה עלול לקרות לאימון? אם לא יקומו מספיק מאמנים טובים, נטו. גם באמנות הסיפור הייתה קיימת הסכנה של היבלעות לתוך עולם התיאטרון. לשמחתי הרבה יש יותר ויןתר אנשים בתחום אמנות הסיפור המוכנים לעשות את הדרך הארוכה של הבירור המלא לא דרך עולם התיאטרון והמספרים עלולים למצוא עצמם כדיסציפלינה נפרדת לחלוטין - לשמחתי. בברכה,
שיש אצל מספרי הסיפורים - זו דיסציפלינה הישימה בכל תחום והיא גם נראית כמו משהו שכל אחד יכול לעשות. הרבה אנשים באים ללמוד לספר סיפורים כשאין להם שמץ של מןשג איזה מקצוע קשה ודורש השקעה הוא. לוקח בערך חמש שנים להעמיד מספר סיפורים מקצועי על הרגליים ובסביבות עשר שנים של לימוד והעמקה כדי להפוך למספר ממש טוב. לנסות ולהגדיר אותו אמפירית במונחים אקדמיים זה לא רק מסובך אלא גם חסר תועלת במידה רבה. יש בו כל כך הרבה משתנים הקשורים באינטראקציה אנושית רגעית שכדי לדעת הרבה ולהיות מספר מצויין אתה נדרש להתנסות עצומה לא רק ללימודים. בעיני האימון "סובל" מבעיות הגדרה דומות. כשהתבוננתי בדייב באק מאמן, היה לי ברור שהאיש הזה הוא בתהליך לימוד ממושך כבר הרבה שנים, יודע הרבה ומבחינתו מוכן לדעת עוד וכל הידע והנסיון עומדים לרשותו בכל פעם מחדש ועומדים לבחינה מוחלטת בלי קשר למעמדו בעולם האימון. מעבר לכך, גם בתחום הסיפור וגם באימון, כל הידע שאני יכולה לקנות לעצמי אינו שווה הרבה בלי נסיון והתנסות. כשהבנתי שרוב המאמנים בארץ לומדים קורס קצר ורואים עצמם מאמנים, זה די הפתיע אותי והרתיע אותי מללמוד במוסדות המקומיים. קטעי השיחה שהזדמן לי לשמוע בין אנשים בכנס, השאירו אותי המומה. הכלים העומדים לרשות הרוב מצומצמים למדי והרבה מן השאלות העולות כאן בפורום היו צריכות להפתר עבור המאמנים כבר בתקופת ההכשרה שלהם. לא רק בהקניית ידע אלא גם בהתנסות וביצירת השקפה עצמאית. הקטלוג של מאמנים ע"פ תחומי התמחות סותר לטעמי את מהות העיסוק הזה. עם זאת אני מבינה למי ולמה זה נחוץ. אני יכולה לומר כי לדעתי חשוב יותר מנין, מאיזה תחום בא המאמן, לא באיזה תחום הוא מאמן. מעניין אותי לדעת מה הנוף הפנימי של המאמן, מה המודל שלו. הדבר הנפלא לטעמי אצל רוב מרצי הכנס שיצא לי לראות את עבודתם הייתה ההתעסקות המרכזית בחומרי הבסיס האנושיים, בתהליכים וזמני תהליכים, בתובנות פנימיות, הרבה יותר מאשר בעיסוק בדיסציפלינה מסויימת או תחום תעסוקה. מאמן צריך להיות מומחה לאימון. כמו בגישור - שנבלע לבסוף אל תוך תחום עריכת הדין, עלול האימון להיבלע אל תוך הפסיכולוגיה. ואיך זה קרה לגישור? לדעתי - כי לא קמו מספיק מגשרים טובים העוסקים בגישור נטו. איך זה עלול לקרות לאימון? אם לא יקומו מספיק מאמנים טובים, נטו. גם באמנות הסיפור הייתה קיימת הסכנה של היבלעות לתוך עולם התיאטרון. לשמחתי הרבה יש יותר ויןתר אנשים בתחום אמנות הסיפור המוכנים לעשות את הדרך הארוכה של הבירור המלא לא דרך עולם התיאטרון והמספרים עלולים למצוא עצמם כדיסציפלינה נפרדת לחלוטין - לשמחתי. בברכה,
מאמן ואימון
קראתי בעיון רב את הדיון על מי זה מאמן ומה זה אימון. אני מסכימה עם כל קודמי שאי אפשר לאמן אחרי כמה חודשים בודדים של קורס למרות שישנם הרבה אנשים (לצערי) שעושים זאת. כפי שכתבה ענת אותם אנשים לא ישארו לאורך זמן כי לא יפיקו תוצאות. ישנו כאן פראדוקס: מאמן, אם הוא טוב ומפיק תוצאות (על עצמו בלי קשר לרקע מקצועי שלו או מה הוא למד), הוא אחד שיש לו אינטגריטי ושיודע מה זה מחויבות ואחריות ולוקח אחריות על התוצאות של האימון שהוא עושה. ואימון זה תחום שמתבסס על תוצאות .(אם הוא לא יודע איך הוא יתחיל לאמן????) בהתבוננות שלי אדם אשר אימון הוא דרך חייו, שמצליח לשים את האגו שלו בצד, רואה את המתאמן בגדולתו, יש לו אינטגריטי על מה הוא מסוגל ומה לא, ממשיך ללמוד ולהתאמן בעצמו כל הזמן הוא מאמן. להיות מאמן בעיני זאת הוויה (being) והאימון "משתמש" בו להפיק את התוצאות אצל המתאמנים שלו ולא אחד שלמד "איך לעשות coaching?" לנו המאמנים יש צורך דחוף להפוך את תחום האימון למקצוע מוגדר עם הסמכה כמו כל מקצוע אחר המכבד את עצמו. בארץ זה עדיין איננו. כאחת שהשתתפה בצוות פיתוח של היסודות להסמכת המאמן באחד מאיגודים הגדולים בארה"ב (IAC) אני יכולה להעיד שזה יותר מחשוב ויפה שעה אחת קודם. האתגר הוא מי מרים את הכפפה? שבוע טוב לכולם ותודה ויקי
קראתי בעיון רב את הדיון על מי זה מאמן ומה זה אימון. אני מסכימה עם כל קודמי שאי אפשר לאמן אחרי כמה חודשים בודדים של קורס למרות שישנם הרבה אנשים (לצערי) שעושים זאת. כפי שכתבה ענת אותם אנשים לא ישארו לאורך זמן כי לא יפיקו תוצאות. ישנו כאן פראדוקס: מאמן, אם הוא טוב ומפיק תוצאות (על עצמו בלי קשר לרקע מקצועי שלו או מה הוא למד), הוא אחד שיש לו אינטגריטי ושיודע מה זה מחויבות ואחריות ולוקח אחריות על התוצאות של האימון שהוא עושה. ואימון זה תחום שמתבסס על תוצאות .(אם הוא לא יודע איך הוא יתחיל לאמן????) בהתבוננות שלי אדם אשר אימון הוא דרך חייו, שמצליח לשים את האגו שלו בצד, רואה את המתאמן בגדולתו, יש לו אינטגריטי על מה הוא מסוגל ומה לא, ממשיך ללמוד ולהתאמן בעצמו כל הזמן הוא מאמן. להיות מאמן בעיני זאת הוויה (being) והאימון "משתמש" בו להפיק את התוצאות אצל המתאמנים שלו ולא אחד שלמד "איך לעשות coaching?" לנו המאמנים יש צורך דחוף להפוך את תחום האימון למקצוע מוגדר עם הסמכה כמו כל מקצוע אחר המכבד את עצמו. בארץ זה עדיין איננו. כאחת שהשתתפה בצוות פיתוח של היסודות להסמכת המאמן באחד מאיגודים הגדולים בארה"ב (IAC) אני יכולה להעיד שזה יותר מחשוב ויפה שעה אחת קודם. האתגר הוא מי מרים את הכפפה? שבוע טוב לכולם ותודה ויקי
תודה על ההתייחסויות המעמיקות../images/Emo24.gif
קראתי בעיון את תגובותיכם - בהחלט נושא רגיש וטעון. נזכרתי בהתייעצות שקיימתי עם פרופ' ידוע בעת בה התלבטתי בבחירת מסלול ללימודי תואר שני; פסיכולוגיה, מדעי התנהגות, לימודי עבודה וכד'. גם אז, דרישות הקבלה היו מחמירות והציבו רף בלתי אפשרי כמעט. בנוסף, נשאלת השאלה האם ממוצע ציונים (של מבחנים אמריקאים להזכירכם) הוא הוא הקריטריון המבחין להכשרת מטפל איכותי? לא יודע! לא אשכח את דבריו של אותו יועץ שאמר לי כי אם הנושא הטיפולי בוער בי, אזי אמצא את הדרך להביאו לידי מימוש. עוד הוא אמר; כי אין זה משנה מה אתה לומד, אלא מה תעשה עם הידע! חברים האימון הוא מתודולוגיה, מאמץ אנושי לפלס דרך להצלחה בעידן ללא אידיאולוגיה. כן, קיימת זילות בתחום. לדעתי היא נובעת במידה רבה מהתהליכים הפולטיים המלווים את הסדרת התחום. אין לי ספק שהתחום יעבור תהליך אקדמיזציה. אין לי ספק שלאקדמיה ולשיטות המחקר הנהוגות בה יש הרבה מה לתת לאימון; תיאוריות ושיטות לבחינה ובקרה. האם נשכיל להתגבר על המאבקים הפולטיים ואולי ביחד לנסח קריטריון מבחין למאמן מצטיין- מה מהבאים הייתם כוללים בו? 1. ניסיון חיים רלוונטי 2. השכלה אקדמית בתחום קליני - מדעי ההתנהגות או אחר 3. נתונים דמוגרפים רלוונטים (מין - באימון לזוגיות, גיל - אימון לגיל ההתבגרות, מעמד - אימון בתחום כלכלי וכד') חומר למחשבה...
קראתי בעיון את תגובותיכם - בהחלט נושא רגיש וטעון. נזכרתי בהתייעצות שקיימתי עם פרופ' ידוע בעת בה התלבטתי בבחירת מסלול ללימודי תואר שני; פסיכולוגיה, מדעי התנהגות, לימודי עבודה וכד'. גם אז, דרישות הקבלה היו מחמירות והציבו רף בלתי אפשרי כמעט. בנוסף, נשאלת השאלה האם ממוצע ציונים (של מבחנים אמריקאים להזכירכם) הוא הוא הקריטריון המבחין להכשרת מטפל איכותי? לא יודע! לא אשכח את דבריו של אותו יועץ שאמר לי כי אם הנושא הטיפולי בוער בי, אזי אמצא את הדרך להביאו לידי מימוש. עוד הוא אמר; כי אין זה משנה מה אתה לומד, אלא מה תעשה עם הידע! חברים האימון הוא מתודולוגיה, מאמץ אנושי לפלס דרך להצלחה בעידן ללא אידיאולוגיה. כן, קיימת זילות בתחום. לדעתי היא נובעת במידה רבה מהתהליכים הפולטיים המלווים את הסדרת התחום. אין לי ספק שהתחום יעבור תהליך אקדמיזציה. אין לי ספק שלאקדמיה ולשיטות המחקר הנהוגות בה יש הרבה מה לתת לאימון; תיאוריות ושיטות לבחינה ובקרה. האם נשכיל להתגבר על המאבקים הפולטיים ואולי ביחד לנסח קריטריון מבחין למאמן מצטיין- מה מהבאים הייתם כוללים בו? 1. ניסיון חיים רלוונטי 2. השכלה אקדמית בתחום קליני - מדעי ההתנהגות או אחר 3. נתונים דמוגרפים רלוונטים (מין - באימון לזוגיות, גיל - אימון לגיל ההתבגרות, מעמד - אימון בתחום כלכלי וכד') חומר למחשבה...
הגבירה מן האגם
New member
קריטריונים למאמנים
קצת התייחסויות: 1. לא הבנתי מה זה נסיון חיים רלוונטי. כל נסיון חיים הוא רלוונטי. 2. השכלה אקדמית - לא ברור לי למה זה דרוש. אני הייתי רוצה לראות מאמנים שיש להם השכלה בתחום האימון ומעל הכל נסיון. 3. אני חושבת שהקריטריון העליון בשבילי למאמן טוב היא מוכנותו של המאמן להיות מאומן תמיד, ללמוד מכל אדם. 4. נתונים דמוגרפיים? רק אם דבקים בדיעה שהאימון צריך להתחלק לתחומים וקטגוריות. אם כבר נתונים - אני רוצה לראות מאמן שנמצא בתהליך אמיתי של עצמו ובאמת עושה את מה שהוא מציע לאחרים, עובר את הקשיים, את ההתמודדות ובאמת מגיע למטרות שהציב לעצמו. כמה פסיכולוגים אני מכירה שצריכים טיפול אבל לא לוקחים אותו? המון. בברכה,
קצת התייחסויות: 1. לא הבנתי מה זה נסיון חיים רלוונטי. כל נסיון חיים הוא רלוונטי. 2. השכלה אקדמית - לא ברור לי למה זה דרוש. אני הייתי רוצה לראות מאמנים שיש להם השכלה בתחום האימון ומעל הכל נסיון. 3. אני חושבת שהקריטריון העליון בשבילי למאמן טוב היא מוכנותו של המאמן להיות מאומן תמיד, ללמוד מכל אדם. 4. נתונים דמוגרפיים? רק אם דבקים בדיעה שהאימון צריך להתחלק לתחומים וקטגוריות. אם כבר נתונים - אני רוצה לראות מאמן שנמצא בתהליך אמיתי של עצמו ובאמת עושה את מה שהוא מציע לאחרים, עובר את הקשיים, את ההתמודדות ובאמת מגיע למטרות שהציב לעצמו. כמה פסיכולוגים אני מכירה שצריכים טיפול אבל לא לוקחים אותו? המון. בברכה,
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.