coach miriam
New member
האימון העצמי שלי
אני רוצה לשים פה את הרשומה האחרונה שלי שנוגעת לדרך שאני עושה עם עצמי. אין כאן תיאור מפורט של התהליך ושל פרוצדורת העבודה למרות שבהחלט יש כזה בחיי כמו שהם מתנהלים עכשיו. יש כאן יותר את המחשבות שלי לקראת השיא של האימון העצמי האחרון - מימוש המטרה. המטרה החיצונית קטנה בתור התחלה, אבל המטרה הפנימית עצומה כמו שתקראו. בשבת יתקיים בכפר סבא פרויקט בית היוצר שבו כ 60 אומנים תושבי העיר פותחים את ביתם לקהל לרחב. זו בעצם תערוכה מסיבית של אמני העיר והאנשים היוצרים בה בלי הצורך להשקיע במקום או ציוד ובלי הגבלה על כמות העבודות שיוצגו או איכותן . זו השנה השניה שבה מתקיים הפרוייקט והשנה הראשונה שאני משתתפת בו. מבחינתי זו התחלה של מסע. מסע אל המטרה שהייתה חלום ובשלב מסוים הפכה לאשליה וחזרה והפכה שוב לחלום והפעם בר מימוש. המסע הזה , למרות שזה נשמע בומבסטי, הוא מסע חיי. מסע של ילדה כשרונית שאהבה לצייר ועשתה זאת תמיד ובכל מקום. של בחורה שהלכה ללמוד אמנות יצירה במקום ללמוד פסיכולוגיה. שסיימה את הלימודים ויצאה לעולם הגדול במטרה לכבוש אותו וגילתה שהיא צריכה להקריב כדי לעשות את זה. אישה צעירה שהסכימה לשים את החלום שלה בצד כדי לגדל ילד ועכשיו סוף סוף אחרי המסע הארוך והלא קל אני עומדת שוב בנקודת הפתיחה. במשבצת מספר אחד. עד עכשיו ליצור היה מטרה בפני עצמה , לא ראיתי שום דבר מעבר לזה. כך לא יכולתי לצאת אל העולם, כל יציאה הייתה מועדת לכישלון כי בעצם נשארתי אצל עצמי. יש כל מיני אומנים, אני שייכת לסוג שקשה לו עם העולם , קשה לי להתחבר, להתחכך, להיחשף. אני מוכנה לשלוח את התמונות שלי אבל את עצמי להשאיר בצללים . להיות אנונימית. למי אכפת מי הציירת ...תסתכלו על הציורים ותיהנו... . זה לא כך בתחומי חיים אחרים . אין לי קושי בלהיות מורה, מרצה, בלהתחבר ולהתחכך בכל תחום אחר , אבל לא בתחום האמנות, כאן אני מרגישה כוהנת במקדש פרטי. אבל זה לא איפה שאני רוצה להיות. אני רוצה לצאת החוצה לפתוח את שערי המקדש לכולם. אני רוצה שהיצירות שלי יזכו להערכה ויעטרו קירות של מקדשים גדולים ומפורסמים יותר. אני יודעת שאני יכולה. אין לי ספק בעצמי או בכשרון שלי. אני יודעת שהדרך שלי לא תהיה קלה אבל אני עומדת מאחורי היצירה שלי בלי התנצלויות. אני מפחדת מהביקורת, גם בזה אין לי ספק , יש שיאהבו מה שאני עושה ויש שלא , יש שיראו בזה ערך ויש שלא. הפחד הזה הוא פחד שאני יכולה להתמודד אתו. החשיפה, היא הקטע הקשה האמיתי - לצאת אל העולם ולהגיד "עכשיו, אני" זה הקטע הקשה מכל. לשים אתר באינטרנט ולקרא לו בשמי המלא ולא בכינוי, להיכנס לפורום ולשים בחתימה את שמי המלא. להיות חשופה וגלויה לאנשים שנמצאים בצל. כמו לעמוד על הבמה תחת הספוט. אולי יש אנשים שזה קל להם , לי זה קשה. יחד עם זאת, אני יודעת שאין דרך אחרת למטרה שלי ולכן אני הולכת אותה. כל אדם שיכנס בדלתות ביתי יהיה בעיני שופט חסר רחמים של היצירה שלי ואני אצטרך לפגוש את המבטים הסקרנים שיביטו לא רק על היצירות אלא גם על ביתי ועלי. ומצד שני כמה אני מייחלת להמוני האנשים הללו שינהרו אל ביתי, כמה אני סקרנית לפגוש אותם ולשמוע מה בפיהם. חברים הם תמיד אנשים תומכים, כמה יהיה מרתק לשמוע מה אומרים אנשים זרים. איזו התמודדות זו תהיה עם הביקורת וגם עם המחמאות. השקעתי עבודה עצומה ביצירה של עבודות חדשות . לא הכל הספקתי לעשות אבל עבדתי יומם ולילה לסיים דברים שהיו מונחים אצלי הרבה זמן . מיקדתי את עצמי במטרה ולמרות שיש לי עוד המון ציורים אחרים שברצוני לצייר ידעתי שאני צריכה לעשות מיון מה עכשיו ומה אחר כך. התייחסתי לציור לא כמו תחביב אלא כמו עבודה , עבודה שאני אוהבת לעשות אבל גם עבודה שיש בה "צריך". צריך לצייר כל יום, צריך שיהיה הספק, צריך עבודות גמורות, עבודה בפוטנציה היא בלתי נראית עד שהיא שם על הבד. הפכתי להיות המנהלת של עצמי, בלי תירוצים. המסע הפנימי שלי ממשיך הלאה ועכשיו הוא יוצא החוצה. הוא יהיה מורכב מאין ספור אימונים כל אימון למטרה שלו. אפשר לומר שיצאתי מהאי ואני סוף סוף שמה את הדגל על הנקודה הבאה במפת החיים שלי.
אני רוצה לשים פה את הרשומה האחרונה שלי שנוגעת לדרך שאני עושה עם עצמי. אין כאן תיאור מפורט של התהליך ושל פרוצדורת העבודה למרות שבהחלט יש כזה בחיי כמו שהם מתנהלים עכשיו. יש כאן יותר את המחשבות שלי לקראת השיא של האימון העצמי האחרון - מימוש המטרה. המטרה החיצונית קטנה בתור התחלה, אבל המטרה הפנימית עצומה כמו שתקראו. בשבת יתקיים בכפר סבא פרויקט בית היוצר שבו כ 60 אומנים תושבי העיר פותחים את ביתם לקהל לרחב. זו בעצם תערוכה מסיבית של אמני העיר והאנשים היוצרים בה בלי הצורך להשקיע במקום או ציוד ובלי הגבלה על כמות העבודות שיוצגו או איכותן . זו השנה השניה שבה מתקיים הפרוייקט והשנה הראשונה שאני משתתפת בו. מבחינתי זו התחלה של מסע. מסע אל המטרה שהייתה חלום ובשלב מסוים הפכה לאשליה וחזרה והפכה שוב לחלום והפעם בר מימוש. המסע הזה , למרות שזה נשמע בומבסטי, הוא מסע חיי. מסע של ילדה כשרונית שאהבה לצייר ועשתה זאת תמיד ובכל מקום. של בחורה שהלכה ללמוד אמנות יצירה במקום ללמוד פסיכולוגיה. שסיימה את הלימודים ויצאה לעולם הגדול במטרה לכבוש אותו וגילתה שהיא צריכה להקריב כדי לעשות את זה. אישה צעירה שהסכימה לשים את החלום שלה בצד כדי לגדל ילד ועכשיו סוף סוף אחרי המסע הארוך והלא קל אני עומדת שוב בנקודת הפתיחה. במשבצת מספר אחד. עד עכשיו ליצור היה מטרה בפני עצמה , לא ראיתי שום דבר מעבר לזה. כך לא יכולתי לצאת אל העולם, כל יציאה הייתה מועדת לכישלון כי בעצם נשארתי אצל עצמי. יש כל מיני אומנים, אני שייכת לסוג שקשה לו עם העולם , קשה לי להתחבר, להתחכך, להיחשף. אני מוכנה לשלוח את התמונות שלי אבל את עצמי להשאיר בצללים . להיות אנונימית. למי אכפת מי הציירת ...תסתכלו על הציורים ותיהנו... . זה לא כך בתחומי חיים אחרים . אין לי קושי בלהיות מורה, מרצה, בלהתחבר ולהתחכך בכל תחום אחר , אבל לא בתחום האמנות, כאן אני מרגישה כוהנת במקדש פרטי. אבל זה לא איפה שאני רוצה להיות. אני רוצה לצאת החוצה לפתוח את שערי המקדש לכולם. אני רוצה שהיצירות שלי יזכו להערכה ויעטרו קירות של מקדשים גדולים ומפורסמים יותר. אני יודעת שאני יכולה. אין לי ספק בעצמי או בכשרון שלי. אני יודעת שהדרך שלי לא תהיה קלה אבל אני עומדת מאחורי היצירה שלי בלי התנצלויות. אני מפחדת מהביקורת, גם בזה אין לי ספק , יש שיאהבו מה שאני עושה ויש שלא , יש שיראו בזה ערך ויש שלא. הפחד הזה הוא פחד שאני יכולה להתמודד אתו. החשיפה, היא הקטע הקשה האמיתי - לצאת אל העולם ולהגיד "עכשיו, אני" זה הקטע הקשה מכל. לשים אתר באינטרנט ולקרא לו בשמי המלא ולא בכינוי, להיכנס לפורום ולשים בחתימה את שמי המלא. להיות חשופה וגלויה לאנשים שנמצאים בצל. כמו לעמוד על הבמה תחת הספוט. אולי יש אנשים שזה קל להם , לי זה קשה. יחד עם זאת, אני יודעת שאין דרך אחרת למטרה שלי ולכן אני הולכת אותה. כל אדם שיכנס בדלתות ביתי יהיה בעיני שופט חסר רחמים של היצירה שלי ואני אצטרך לפגוש את המבטים הסקרנים שיביטו לא רק על היצירות אלא גם על ביתי ועלי. ומצד שני כמה אני מייחלת להמוני האנשים הללו שינהרו אל ביתי, כמה אני סקרנית לפגוש אותם ולשמוע מה בפיהם. חברים הם תמיד אנשים תומכים, כמה יהיה מרתק לשמוע מה אומרים אנשים זרים. איזו התמודדות זו תהיה עם הביקורת וגם עם המחמאות. השקעתי עבודה עצומה ביצירה של עבודות חדשות . לא הכל הספקתי לעשות אבל עבדתי יומם ולילה לסיים דברים שהיו מונחים אצלי הרבה זמן . מיקדתי את עצמי במטרה ולמרות שיש לי עוד המון ציורים אחרים שברצוני לצייר ידעתי שאני צריכה לעשות מיון מה עכשיו ומה אחר כך. התייחסתי לציור לא כמו תחביב אלא כמו עבודה , עבודה שאני אוהבת לעשות אבל גם עבודה שיש בה "צריך". צריך לצייר כל יום, צריך שיהיה הספק, צריך עבודות גמורות, עבודה בפוטנציה היא בלתי נראית עד שהיא שם על הבד. הפכתי להיות המנהלת של עצמי, בלי תירוצים. המסע הפנימי שלי ממשיך הלאה ועכשיו הוא יוצא החוצה. הוא יהיה מורכב מאין ספור אימונים כל אימון למטרה שלו. אפשר לומר שיצאתי מהאי ואני סוף סוף שמה את הדגל על הנקודה הבאה במפת החיים שלי.
