האושר שלי
פעם הייתי כותבת קבועה פה, עכשיו רק באתי לבקר.
נראה לי שהאושר שלי לובש צורה של טייס אוטומטי. מבלי יותר מדי קיצונויות, מבלי יותר מדי עליות וירידות, בטח שבלי יותר מדי מחשבות (אולי בגלל זה כתיבה הופכת להיות פחות שכיחה). כשהכל מתקדם, כרגיל, כשורה, כשהמסלול שלי הולך כמו שאני מקווה שהוא יילך. כשאני מרגישה שככה הדברים אמורים להיות. האמת שאני לא יודעת איך הדברים אמורים להיות לפני שהם קורים, אבל אחרי שהם קורים אני יודעת אם הם קרו כמו שהם היו אמורים לקרות. נראה לי שבימים האלה אני מאושרת רב הזמן. יש לי את החבר, בצבא אני מתחילה לפתח תקוות ומרגישה שקצת תופסים ממני. האגו שלי נפוח אבל לא מספיק כדי שייראו את זה עליי ובסך הכל אני מרגישה שהאנשים סביבי קולטים אותי נכון. ואני כבר לא אובססיבית ללזכור. לא אובססיבית ללהיאחז ברגעים ולרצות לדעת מתי בדיוק לשלוף כל חוויה או זיכרון כדי שיצילו אותי ברגעים שאני אצטרך אותם הכי הרבה. לא אדע מתי להזכיר את היום המדהים ההוא שההספק היה אדיר והרגשתי בעננים, ולא אדע מתי לנצח עם הריב ההוא שבו אני כל כך נפגעתי. אני לא אדע, וגם עכשיו, בלי הזכרונות שאני סוחבת כל הזמן, בלי שחזור יומיומי של תאריכים, שעות, רגשות תחושות ואפילו ריחות, אני עדיין מוגנת. כי אני יודעת שאני, כמו שאני, בהווה, יכולה לעמוד לבד. ושהעבר יישאר איפה שהיה. בעבר. וכשאני אנסה לחפש משהו לא בסדר, אני אמצא, כי תמיד מוצאים. אבל זה לא יפריע למסלול שלי, כי לטייס אוטומטי כלום לא מפריע. והאושר שלי, ככה הוא נראה. איך נראה האושר שלכן?
פעם הייתי כותבת קבועה פה, עכשיו רק באתי לבקר.