נחבא מהעולם
New member
האור שלה...
האיר כשהיא נכנסה אל החדר. גם כשהיא יצאה ממנו, עוד היה אפשר להריח את נגיעות הבושם שלה באוויר. לא היה אחד שלא הביט בה בתדהמה, כשהיא ריחפה באווירה, מעל האדמה שבד"כ כל השאר דרכו עליה. היא הייתה אלה. "היופי הוא בעיני המתבונן...", אבל לא במקרה הזה. היופי שלה הוא עובדה פיזיקלית. אפילו נשים הרבו להחמיא לה כשאזרו מספיק אומץ להתקרב ולגשת אליה. גובה ממוצע, שיער ריחני ומתולתל, ספק בלונד, ספק ג'ינג'י. חטובה, עיניים עמוקות, ובעלת קול שקט ומלטף. הוא קם כמו בכל בוקר, והתיישב במיטה. הביט לחצי השני, שלא היה שם. הוא קם וניגש לאמבטיה בחושבו "היום יהיה היום. היום יהיה היום שבו אני אפגוש אותה". את מי - לא ידע. הביט בראי בהשתקפותו ונאנח מכאב. בחור נאה. שיער בהיר וחלק, מסודר בבלורית טבעית. זיפים מהיום של אתמול, וגוף אתלטי שהושג במאמצים. זה היה בוקר מוזר. השמש הייתה בחוץ, והייתה צינה. עברה בה צמרמורת כשהיא הוציאה את המפתחות מהמנעול וניגשה לעבר המכונית. היא עצרה לרגע, הביטה לצדי הכביש, ונכנסה לאוטו. כשהגיעה אל המשרד, היא וידאה שאין אף אחד בחניון, וסידרה מעט את האיפור. לא היה דרוש הרבה, מאחר וגם בלי איפור כל בן 14-84 היה מסובב לעברה את הראש... הוא פתח את דלת המשרד שלו וראה את חבילת המסמכים מונחת על השולחן. הוא פלט אנחה קלה, והתיישב על כיסא המנהלים המפואר שלו. הקור הפריע לו ולכן קם וסגר את דלת המשרד, ושב אל כיסאו. היא נרתעה לרגע. מישהו במשרד שחלפה לידו באותו רגע, טרק את הדלת בחזקה. צעד אחרי צעד היא פיזרה את הניחוח המשכר שלה במסדרון השגרתי של חיי העובדים. משעה 9 בבוקר ועד 5 אחר הצהריים, היא הייתה הסיבה שהם הגיעו לעבוד. הוא הדליק את הרדיו, ברקע התנגן לו שיר אהבה שקט. הוא קם והביט מהחלון. כל העיר הייתה בכף ידו, ועדיין הוא לא יכל למנות שמות של יותר מששה עובדים בחברה שלו. שלא לדבר על בת זוג. אלו באו והלכו, אך אף אחת לא התחרתה במשרתו התובענית. היא ניגשה אל מתקן המים המינרלים. כולם מסביבו נדמו. לא מפחד. לא מקנאה. הם פשוט לא ידעו מה להגיד. היא שלפה ספל מהמתקן. הושיטה אצבע דקה ומטופחת לעבר הלחצן של המים הקרים. מלמולים נשמעו מהעובדים בצד. הם נראו לפתע יותר מתוחים. "אני מבין שכולם סיימו עם המצגת ליום רביעי הבא. אני אצפה לראות אותה על שולחני בעוד עשר דקות." כולם נעלמו לפתע, חוץ ממנה. היא הישירה אליו מבט. הוא הרכין את ראשו, והביט אז בעיניה. בו במקום הוא טבע. החדר נמוג לאט לאט, והכל הסתובב במקום. היא התהפנטה. מעולם איש לא הישיר אליה מבט בזמן שהיא מביטה בו. כולם תמיד חששו. תמיד היו נבוכים. "אני חושב של..." היא תפסה את ידו בעדינות והשתיקה אותו. "שששש. בלי מילים. אל תהרוס את הרגע" לחשה באזנו. היא כרכה את ידיה סביב מותניו וחיבקה אותו. הוא לא הבין, אך השיב בחיבוק מנחם. היא לקחה אותו בידו והובילה אותו אל המשרד שלה.... המשך יבוא...(
)
האיר כשהיא נכנסה אל החדר. גם כשהיא יצאה ממנו, עוד היה אפשר להריח את נגיעות הבושם שלה באוויר. לא היה אחד שלא הביט בה בתדהמה, כשהיא ריחפה באווירה, מעל האדמה שבד"כ כל השאר דרכו עליה. היא הייתה אלה. "היופי הוא בעיני המתבונן...", אבל לא במקרה הזה. היופי שלה הוא עובדה פיזיקלית. אפילו נשים הרבו להחמיא לה כשאזרו מספיק אומץ להתקרב ולגשת אליה. גובה ממוצע, שיער ריחני ומתולתל, ספק בלונד, ספק ג'ינג'י. חטובה, עיניים עמוקות, ובעלת קול שקט ומלטף. הוא קם כמו בכל בוקר, והתיישב במיטה. הביט לחצי השני, שלא היה שם. הוא קם וניגש לאמבטיה בחושבו "היום יהיה היום. היום יהיה היום שבו אני אפגוש אותה". את מי - לא ידע. הביט בראי בהשתקפותו ונאנח מכאב. בחור נאה. שיער בהיר וחלק, מסודר בבלורית טבעית. זיפים מהיום של אתמול, וגוף אתלטי שהושג במאמצים. זה היה בוקר מוזר. השמש הייתה בחוץ, והייתה צינה. עברה בה צמרמורת כשהיא הוציאה את המפתחות מהמנעול וניגשה לעבר המכונית. היא עצרה לרגע, הביטה לצדי הכביש, ונכנסה לאוטו. כשהגיעה אל המשרד, היא וידאה שאין אף אחד בחניון, וסידרה מעט את האיפור. לא היה דרוש הרבה, מאחר וגם בלי איפור כל בן 14-84 היה מסובב לעברה את הראש... הוא פתח את דלת המשרד שלו וראה את חבילת המסמכים מונחת על השולחן. הוא פלט אנחה קלה, והתיישב על כיסא המנהלים המפואר שלו. הקור הפריע לו ולכן קם וסגר את דלת המשרד, ושב אל כיסאו. היא נרתעה לרגע. מישהו במשרד שחלפה לידו באותו רגע, טרק את הדלת בחזקה. צעד אחרי צעד היא פיזרה את הניחוח המשכר שלה במסדרון השגרתי של חיי העובדים. משעה 9 בבוקר ועד 5 אחר הצהריים, היא הייתה הסיבה שהם הגיעו לעבוד. הוא הדליק את הרדיו, ברקע התנגן לו שיר אהבה שקט. הוא קם והביט מהחלון. כל העיר הייתה בכף ידו, ועדיין הוא לא יכל למנות שמות של יותר מששה עובדים בחברה שלו. שלא לדבר על בת זוג. אלו באו והלכו, אך אף אחת לא התחרתה במשרתו התובענית. היא ניגשה אל מתקן המים המינרלים. כולם מסביבו נדמו. לא מפחד. לא מקנאה. הם פשוט לא ידעו מה להגיד. היא שלפה ספל מהמתקן. הושיטה אצבע דקה ומטופחת לעבר הלחצן של המים הקרים. מלמולים נשמעו מהעובדים בצד. הם נראו לפתע יותר מתוחים. "אני מבין שכולם סיימו עם המצגת ליום רביעי הבא. אני אצפה לראות אותה על שולחני בעוד עשר דקות." כולם נעלמו לפתע, חוץ ממנה. היא הישירה אליו מבט. הוא הרכין את ראשו, והביט אז בעיניה. בו במקום הוא טבע. החדר נמוג לאט לאט, והכל הסתובב במקום. היא התהפנטה. מעולם איש לא הישיר אליה מבט בזמן שהיא מביטה בו. כולם תמיד חששו. תמיד היו נבוכים. "אני חושב של..." היא תפסה את ידו בעדינות והשתיקה אותו. "שששש. בלי מילים. אל תהרוס את הרגע" לחשה באזנו. היא כרכה את ידיה סביב מותניו וחיבקה אותו. הוא לא הבין, אך השיב בחיבוק מנחם. היא לקחה אותו בידו והובילה אותו אל המשרד שלה.... המשך יבוא...(