האויב מס 1 שלי?
האם אין דרך אחרת לצמוח אלה מתוך הסבל ? כבר כמה ימים,שאני מרגיש שאין לי דרך לרוקן את עצמי אלה דרך הדיבור. אין לי אדם שביכולתי להיפתח אליו, אני מרגיש עצב סבל כאב וחולשה לא שאין לי עם מי לדבר, יש לי רק אינני רוצה להיפתח אליהם כדי שלא ישפטו אותי. הידיעה שהם יודעים קורעת אותי ולא פעם שלפו לי קלפים מול הפנים לשימוש נגדי כל כך רוצה לרוקן את המיכל ולתת לדברים חדשים להיכנס ומה יש לי אם לא את עצמי "אם אין אני לי..." התחלתי לקרוא ספר חדש ספר על חברים טובים חברים כל כך טובים שהם תמיד לצידי בכל רגע נתון הם איתי מגוננים עלי מרחיקים אותי מפגיעות ממש יצרו מסביבי חממה בדיוק כמו בבית, אמא תמיד שם תמיד אוהבת תמיד רוצה לתת ותמיד מוכנה להכל כלום לא יוכל לעבור את אמא ולהגיע אלי האומנם? "אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא" גם לאמא יש גבול, וכל מה שהיא לא יודעת עובר דרך החורים בהגנה שלה ישירות אלי כל כך רוצה לתת לכאב לצאת הוא יודע מה הוא מרגיש זה מלווה אותו כל היום בכל רגע נתון זה מולו ומופיע כמו במראה הידיעה. הוא עשה מאחורי גבה ממש בגידה. ביודעין מה מערכת האמונות שלה מה הם העקרונות שלה הרי לא פעם חזרה ואמרה מה היא חושבת על הנושא ושאמרה ראיתי היסוס כאילו ילדה חושבת מבלבלת בין דעה לעובדה, העיקרון שבנוי על תחושת דחייה שלה היא רגילה להרגיש דחוייה הרי נעזבה בילדותה על ידי אבא ומי אני אם לא הוא עכשיו? הידע הוא 0.10 מההשלמה או מהפיתרון אז אני יודע אז מה, מה אני יכול לעשות עם הידע? זה הוא לא אני,אני בסדר גמור זה הוא שלא בסדר זה הוא שרחוק ממני אותו ילד הוא אולי כבר בוגר שנמצא ממש בי וקשה לו להיות איתי או שהוא פשוט גאה מדי לחזור איתי למה עשיתי מה שעשיתי אז הוא היה בן 3 השארתי אותו שם במערה אמרתי לו אל תדאג אני חוזר עוד מעט לקחת אותך אני מרגיש עצב בזמן הכתיבה אבל מעורב בריחוק הרי מה אתם אלה שקוראים את המילים האלו תחשבו עלי אולי מתוסבך אולי הוא דפוק כזה שחושב שרק הוא מרגיש כך . לי ברור שכולנו באותה הסירה אבל אני יותר מזה לא מבין למה אני מתייחס אליכם הרי לא בכוונתי לשחרר את המילים האלו לאף אחד במיוחד אחרי שאני הולך לגלות את מה שאינני רוצה שאף אחד ידע הבושה כן זה הדרך לתאר את מה שאני מרגיש שאני חושב על זה בושה התמכרות ,התמכרות לרגש שיוצר תחושה של הרפתקאות אני 2 בלילה היא לא כאן הוא במקום אחר היא חושבת שהוא במקום אחר היא רגועה השגרה מהתלת בה היא לא מעלה בדמיון שלה שהוא במיטה אחרת הוא יודע שכך היא רואה את המצב הוא מנצל את הרגע ומכה מכה קשה אך בקלילות כאילו כלום לא קרה היא חוזרת מהעבודה ורואה אותו יושן לשנייה אחת היא לא חושדת שהיה משהו והוא יודע כבר יישן מחר יום חדש זה אף פעם לא קרה זה לא יקרה שוב . בוקר לפני שהיא בכלל חושבת להתעורר הוא לא שם כבר תכן עשרות קילומטרים על הכביש נותן שרותי דרך עוזר לאנשים מכה על החת "מה שתיתן זה מה שתקבל" מכפר על העוונות ממש צדיק כולם מסתכלים עליו כמושיע הנה הוא בא הוא מגיע להציל אותי "אני תקועה כבר שעה כאן איזה מזל שהגעת" רואה שטחיות רקה מתוכן מסביבו איך היום אני חוזר הביתה מסתכל לה בעיניים אומר שאני אוהב אותה שאל את עצמו אל תחשוב לך תראה מה יהיה תשכח מזה זה לא קרה לא קיים אין. העונש שלי הסבל שלי אני מוכן לוותר עליהם לאן הם מובילים אותי כבר חצי גוף כואב לי עד מתי אני ימשיך להעניש את עצמי לא יכול לספר מה קרה עוד,דמעות בעיני הפחד אני מרגיש אותו אם אני הספר מה יקרה היא תעזוב אותי או אולי היא תחליט שהיא לא מוותרת היא כבר מכירה את הסיפור היא מקווה לסלוח לי היא מנסה או יותר נכון היא בעשייה שלה. אני מלא ורוצה לרוקן ומה אם היא תגלה שיש עוד סיפורים כאלה מה אז היא תגיד? איך היא תסלח לי אז? היא הסתכלה לו בעיניים ושאלה האם היו עוד כאלו מקרים הסתכל עליה חזרה ואמר לא אבל יש עוד סודות אני לא יכול לדבר עליהם למה שאלה כי את לא מגרה אותם לדבר כמה אני יכול להמשיך לשקר לה ? עד לאן אני מוביל את עצמי ? איך אני משחרר את זה מבלי לספר לה? אני מתפוצץ עד איפה ? הכאב הפחד החברים הטובים שלי עומדים לצדי ושומרים עלי ואני שואל עם חברים כאלה מי צריך אויבים? זה הכלא שלי הסודות שלי הכאב שלי והחברים שלי הם מזמן כבר לא חברים אלה הסוהרים
האם אין דרך אחרת לצמוח אלה מתוך הסבל ? כבר כמה ימים,שאני מרגיש שאין לי דרך לרוקן את עצמי אלה דרך הדיבור. אין לי אדם שביכולתי להיפתח אליו, אני מרגיש עצב סבל כאב וחולשה לא שאין לי עם מי לדבר, יש לי רק אינני רוצה להיפתח אליהם כדי שלא ישפטו אותי. הידיעה שהם יודעים קורעת אותי ולא פעם שלפו לי קלפים מול הפנים לשימוש נגדי כל כך רוצה לרוקן את המיכל ולתת לדברים חדשים להיכנס ומה יש לי אם לא את עצמי "אם אין אני לי..." התחלתי לקרוא ספר חדש ספר על חברים טובים חברים כל כך טובים שהם תמיד לצידי בכל רגע נתון הם איתי מגוננים עלי מרחיקים אותי מפגיעות ממש יצרו מסביבי חממה בדיוק כמו בבית, אמא תמיד שם תמיד אוהבת תמיד רוצה לתת ותמיד מוכנה להכל כלום לא יוכל לעבור את אמא ולהגיע אלי האומנם? "אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא" גם לאמא יש גבול, וכל מה שהיא לא יודעת עובר דרך החורים בהגנה שלה ישירות אלי כל כך רוצה לתת לכאב לצאת הוא יודע מה הוא מרגיש זה מלווה אותו כל היום בכל רגע נתון זה מולו ומופיע כמו במראה הידיעה. הוא עשה מאחורי גבה ממש בגידה. ביודעין מה מערכת האמונות שלה מה הם העקרונות שלה הרי לא פעם חזרה ואמרה מה היא חושבת על הנושא ושאמרה ראיתי היסוס כאילו ילדה חושבת מבלבלת בין דעה לעובדה, העיקרון שבנוי על תחושת דחייה שלה היא רגילה להרגיש דחוייה הרי נעזבה בילדותה על ידי אבא ומי אני אם לא הוא עכשיו? הידע הוא 0.10 מההשלמה או מהפיתרון אז אני יודע אז מה, מה אני יכול לעשות עם הידע? זה הוא לא אני,אני בסדר גמור זה הוא שלא בסדר זה הוא שרחוק ממני אותו ילד הוא אולי כבר בוגר שנמצא ממש בי וקשה לו להיות איתי או שהוא פשוט גאה מדי לחזור איתי למה עשיתי מה שעשיתי אז הוא היה בן 3 השארתי אותו שם במערה אמרתי לו אל תדאג אני חוזר עוד מעט לקחת אותך אני מרגיש עצב בזמן הכתיבה אבל מעורב בריחוק הרי מה אתם אלה שקוראים את המילים האלו תחשבו עלי אולי מתוסבך אולי הוא דפוק כזה שחושב שרק הוא מרגיש כך . לי ברור שכולנו באותה הסירה אבל אני יותר מזה לא מבין למה אני מתייחס אליכם הרי לא בכוונתי לשחרר את המילים האלו לאף אחד במיוחד אחרי שאני הולך לגלות את מה שאינני רוצה שאף אחד ידע הבושה כן זה הדרך לתאר את מה שאני מרגיש שאני חושב על זה בושה התמכרות ,התמכרות לרגש שיוצר תחושה של הרפתקאות אני 2 בלילה היא לא כאן הוא במקום אחר היא חושבת שהוא במקום אחר היא רגועה השגרה מהתלת בה היא לא מעלה בדמיון שלה שהוא במיטה אחרת הוא יודע שכך היא רואה את המצב הוא מנצל את הרגע ומכה מכה קשה אך בקלילות כאילו כלום לא קרה היא חוזרת מהעבודה ורואה אותו יושן לשנייה אחת היא לא חושדת שהיה משהו והוא יודע כבר יישן מחר יום חדש זה אף פעם לא קרה זה לא יקרה שוב . בוקר לפני שהיא בכלל חושבת להתעורר הוא לא שם כבר תכן עשרות קילומטרים על הכביש נותן שרותי דרך עוזר לאנשים מכה על החת "מה שתיתן זה מה שתקבל" מכפר על העוונות ממש צדיק כולם מסתכלים עליו כמושיע הנה הוא בא הוא מגיע להציל אותי "אני תקועה כבר שעה כאן איזה מזל שהגעת" רואה שטחיות רקה מתוכן מסביבו איך היום אני חוזר הביתה מסתכל לה בעיניים אומר שאני אוהב אותה שאל את עצמו אל תחשוב לך תראה מה יהיה תשכח מזה זה לא קרה לא קיים אין. העונש שלי הסבל שלי אני מוכן לוותר עליהם לאן הם מובילים אותי כבר חצי גוף כואב לי עד מתי אני ימשיך להעניש את עצמי לא יכול לספר מה קרה עוד,דמעות בעיני הפחד אני מרגיש אותו אם אני הספר מה יקרה היא תעזוב אותי או אולי היא תחליט שהיא לא מוותרת היא כבר מכירה את הסיפור היא מקווה לסלוח לי היא מנסה או יותר נכון היא בעשייה שלה. אני מלא ורוצה לרוקן ומה אם היא תגלה שיש עוד סיפורים כאלה מה אז היא תגיד? איך היא תסלח לי אז? היא הסתכלה לו בעיניים ושאלה האם היו עוד כאלו מקרים הסתכל עליה חזרה ואמר לא אבל יש עוד סודות אני לא יכול לדבר עליהם למה שאלה כי את לא מגרה אותם לדבר כמה אני יכול להמשיך לשקר לה ? עד לאן אני מוביל את עצמי ? איך אני משחרר את זה מבלי לספר לה? אני מתפוצץ עד איפה ? הכאב הפחד החברים הטובים שלי עומדים לצדי ושומרים עלי ואני שואל עם חברים כאלה מי צריך אויבים? זה הכלא שלי הסודות שלי הכאב שלי והחברים שלי הם מזמן כבר לא חברים אלה הסוהרים