האהבה, לא מתה
האהבה, לא מתה... אחר צהריים חורפיים של ערב שבת החלו את כניסתם המלכותית אלי האוויר של בית האבות המפואר בהרצלייה, ישובה אל מולה של היסטוריה קשובה לכל מילה מדודה שנשקלת פעם אחר פעם טרם יוצאת את פיו במבטא אידי כבד, מילים שזורות, מעט יידיש, מעט לועזית והרבה עברית שורשית תקנית של אבן-שושן... כפלגי נחל מתון של קיץ, שוטפות בו המילים – מגולל בפני סיפור חיים של כמעט שני יובלות והמלכה הזו שמזדחלת באיטיות עם מחול חוג השעון אך מפארת את הזיכרונות המעגליים שעולים וצפים מתהדרים במחוזות נושנים כמעט עתיקים מעלים ריחות אוצרות צפונים, וּדמעות, דִמעות אהבה עצומה שנותרה לבדה עם איש בודד זולגות מעיניו המקופלות בקמטי זמן, מָהדירות ומאדירות שזירת זיכרונות מאלפים... גיטל, הייתה ביתו של נפח העיירה, לא עלמה יפה הייתה גיטל – אך עיניה, שבו את קסמו של קוצ'יק, היה יושב ובוהה בדמותה, לומד את מקצב תנועותיה שדמו בעיניו למחול מופלא היה חובר בו מנגינות, נוגן בו לחנים בצלילי קולה העדין והמתקתק... תמיד דיברה בשקט, הרוגע היה ממלכתה של גיטל – עשתה בו פלאות. כשכבר ראתה את קוצ'יק, הייתה נושמת עמוקות את עומק עיניו שהתפארו בארובות מודגשות – מכחילות כלב הים השחור – נושמת, מפנימה, מסמיקה ובאותה העת משדרת בו את גלי החום העדנה והרוך שהפיצו עיניה... קוצ'יק שהיה סטודנט לרפואה בשנה הראשונה, היה בנו של גביר העיירה הסמוכה – תלמיד מבריק, בן לאדרת משפחה מפוארת תמיד התפעלה גיטל מנועם הליכותיו המתונות – מעומק ידיעותיו שהקיפו תחומים רבים ונפלאים, אך שמרה על מרחק מגננה, ידעה שלא תוכל לממש כל קשר עם בנו של הגביר שלא היה יהודי... פרעות החלו, גיטל נאלצה להפסיק את לימודי הפסיכולוגיה ולאחר תקופה, נאלצו אף לעזוב את העיירה על מנת לשרוד – להמשיך ולהתקיים ממש כפי שהיה שר לה אביה שירי ערש של לפני השינה כשעוד הייתה ילדה קטנה.... מקץ שנתיים של נדודים, עקרה המשפחה כולה בדרך עקלקלות לארץ ישראל הקדושה והנכספת, הבינה גיטל שלעולם לא תראה עוד את קוצ'יק שלה, הפנימה את חמיצות האכזבה כי לעולם לא תמומש אהבתה הכמוסה לאיש הנכרי לאיש שתמיד ידע להבין את פשר עיניה מבלי שדיברה מבלי שאמרה ולו מילה אחת קטנה... אוייייי ארץ ישרואל של פעם, מספר לי קוצ'יק – (שלמה) איך אסביר ואתאר לך שיינה'לה? כפות ידיו המפוארות בקמטי זקנה אלו שתמיד יפים ורכים כל כך למגע (בעיניי), מוזג לשנינו כוס תה מהביל בספלים שקופים מכונסים בבָית מוכסף מעוטר פיתוחים מעוגלים – אצבעותיו של קוצ'יק מתפתלות על הפיתוחים לוגם מהתה – ומספר על ארץ ישרואל של פעם... את מבינה, הוא מספר... לא היה כאן כלום – לא כבישים, לא מוסדות מסודרים – לא בתים כמו שידענו באוּרוֹפה... (מחייכת לעצמי) ואין קולטורה, עוד לא הקימו פה כלום... הרגליים נגעו באדמת הקודש שכולם נכספו אליה, אך זה כל מה שהיה כאן – אדמה קדושה שעברה מדור לדור לדור... נו, גיטל הגיעה לכאן עם משפחתה – הושיבו אותם במקום שליָמים נקרא כפר סירקין, ושם, הקימה משפחתה משק בית קטן – קצת פרות, קצת תרנגולי הודו קצת גידולים מזה עשו את החיים – זו הייתה פרנסתם... אני, כך מספר לי קוצ'יק ועיניו הצטמצמו אגב זיכרון נושן, סיימתי את לימודי הרפואה בהצטיינות, וקיבלתי מלגה להמשך לימודי. את בטח מבינה, שהמסלול היה ברור – לא יכולתי לאפשר לעצמי לחשוב לאן נעלמה לי גיטל, הימים היו ימים של אחרי המלחמה, שִיקום ההריסות בכל מקום... יצאתי לשנת סטאג' ומשם המשכתי את לימודָי דוקטורט, פרופסורה... כל התעודות והדוקומנטים נמצאים כאן בארגזים אני עוד לא מסוגל לפתוח אותם. עבר כבר עשור מאז ראיתי בפעם האחרונה את גיטל והזיכרון של העיניים שלה היה זה שליווה אותי, בימים הקשים = ברגעי המשבר בלימודים (תביני הוא מסביר לי, הייתי הצעיר בכיתה תמיד – צעיר בהבדל משמעותי של שנים רבות מכלל הכיתה לא היה חיבור בינינו – כל מה שהיה לי היה החדר שחלקתי עם דר' ואסרמן אחחח יהודי יקר – נו בפעם אחרת והזיכרונות שלקחתי מהבית, מהעיניים של גיטל שידעתי שיום אחד אמצא אותן שוב) סיימתי בשעה טובה את מסלול הלימודים בהצלחה, וכמובן נכנסתי לעשות את הסטאג' השני שלי אז זה היה שנתיים סטאג' היום זה כבר אחרת... כשמצאתי את הזמן להרים את הראש סוף סוף ולראות מה נעשה סביבי, כבר הייתי איש מבוגר, כן, גם רופא מצליח – אבל עם הלב במקום אחר – תמיד תזכרי שייני'קל, גם לחיוֹת יש מוח יש להן גם לב, אבל אצל האנשים, במיוחד אצל העם היהודי, הלב מזרים משהו מיוחד בדם קוראים לזה רגשות – זה לא תמצאי באף מקום בעולם תזכרי את זה שייני'קל הוא אומר לי וממשיך... המשך...
האהבה, לא מתה... אחר צהריים חורפיים של ערב שבת החלו את כניסתם המלכותית אלי האוויר של בית האבות המפואר בהרצלייה, ישובה אל מולה של היסטוריה קשובה לכל מילה מדודה שנשקלת פעם אחר פעם טרם יוצאת את פיו במבטא אידי כבד, מילים שזורות, מעט יידיש, מעט לועזית והרבה עברית שורשית תקנית של אבן-שושן... כפלגי נחל מתון של קיץ, שוטפות בו המילים – מגולל בפני סיפור חיים של כמעט שני יובלות והמלכה הזו שמזדחלת באיטיות עם מחול חוג השעון אך מפארת את הזיכרונות המעגליים שעולים וצפים מתהדרים במחוזות נושנים כמעט עתיקים מעלים ריחות אוצרות צפונים, וּדמעות, דִמעות אהבה עצומה שנותרה לבדה עם איש בודד זולגות מעיניו המקופלות בקמטי זמן, מָהדירות ומאדירות שזירת זיכרונות מאלפים... גיטל, הייתה ביתו של נפח העיירה, לא עלמה יפה הייתה גיטל – אך עיניה, שבו את קסמו של קוצ'יק, היה יושב ובוהה בדמותה, לומד את מקצב תנועותיה שדמו בעיניו למחול מופלא היה חובר בו מנגינות, נוגן בו לחנים בצלילי קולה העדין והמתקתק... תמיד דיברה בשקט, הרוגע היה ממלכתה של גיטל – עשתה בו פלאות. כשכבר ראתה את קוצ'יק, הייתה נושמת עמוקות את עומק עיניו שהתפארו בארובות מודגשות – מכחילות כלב הים השחור – נושמת, מפנימה, מסמיקה ובאותה העת משדרת בו את גלי החום העדנה והרוך שהפיצו עיניה... קוצ'יק שהיה סטודנט לרפואה בשנה הראשונה, היה בנו של גביר העיירה הסמוכה – תלמיד מבריק, בן לאדרת משפחה מפוארת תמיד התפעלה גיטל מנועם הליכותיו המתונות – מעומק ידיעותיו שהקיפו תחומים רבים ונפלאים, אך שמרה על מרחק מגננה, ידעה שלא תוכל לממש כל קשר עם בנו של הגביר שלא היה יהודי... פרעות החלו, גיטל נאלצה להפסיק את לימודי הפסיכולוגיה ולאחר תקופה, נאלצו אף לעזוב את העיירה על מנת לשרוד – להמשיך ולהתקיים ממש כפי שהיה שר לה אביה שירי ערש של לפני השינה כשעוד הייתה ילדה קטנה.... מקץ שנתיים של נדודים, עקרה המשפחה כולה בדרך עקלקלות לארץ ישראל הקדושה והנכספת, הבינה גיטל שלעולם לא תראה עוד את קוצ'יק שלה, הפנימה את חמיצות האכזבה כי לעולם לא תמומש אהבתה הכמוסה לאיש הנכרי לאיש שתמיד ידע להבין את פשר עיניה מבלי שדיברה מבלי שאמרה ולו מילה אחת קטנה... אוייייי ארץ ישרואל של פעם, מספר לי קוצ'יק – (שלמה) איך אסביר ואתאר לך שיינה'לה? כפות ידיו המפוארות בקמטי זקנה אלו שתמיד יפים ורכים כל כך למגע (בעיניי), מוזג לשנינו כוס תה מהביל בספלים שקופים מכונסים בבָית מוכסף מעוטר פיתוחים מעוגלים – אצבעותיו של קוצ'יק מתפתלות על הפיתוחים לוגם מהתה – ומספר על ארץ ישרואל של פעם... את מבינה, הוא מספר... לא היה כאן כלום – לא כבישים, לא מוסדות מסודרים – לא בתים כמו שידענו באוּרוֹפה... (מחייכת לעצמי) ואין קולטורה, עוד לא הקימו פה כלום... הרגליים נגעו באדמת הקודש שכולם נכספו אליה, אך זה כל מה שהיה כאן – אדמה קדושה שעברה מדור לדור לדור... נו, גיטל הגיעה לכאן עם משפחתה – הושיבו אותם במקום שליָמים נקרא כפר סירקין, ושם, הקימה משפחתה משק בית קטן – קצת פרות, קצת תרנגולי הודו קצת גידולים מזה עשו את החיים – זו הייתה פרנסתם... אני, כך מספר לי קוצ'יק ועיניו הצטמצמו אגב זיכרון נושן, סיימתי את לימודי הרפואה בהצטיינות, וקיבלתי מלגה להמשך לימודי. את בטח מבינה, שהמסלול היה ברור – לא יכולתי לאפשר לעצמי לחשוב לאן נעלמה לי גיטל, הימים היו ימים של אחרי המלחמה, שִיקום ההריסות בכל מקום... יצאתי לשנת סטאג' ומשם המשכתי את לימודָי דוקטורט, פרופסורה... כל התעודות והדוקומנטים נמצאים כאן בארגזים אני עוד לא מסוגל לפתוח אותם. עבר כבר עשור מאז ראיתי בפעם האחרונה את גיטל והזיכרון של העיניים שלה היה זה שליווה אותי, בימים הקשים = ברגעי המשבר בלימודים (תביני הוא מסביר לי, הייתי הצעיר בכיתה תמיד – צעיר בהבדל משמעותי של שנים רבות מכלל הכיתה לא היה חיבור בינינו – כל מה שהיה לי היה החדר שחלקתי עם דר' ואסרמן אחחח יהודי יקר – נו בפעם אחרת והזיכרונות שלקחתי מהבית, מהעיניים של גיטל שידעתי שיום אחד אמצא אותן שוב) סיימתי בשעה טובה את מסלול הלימודים בהצלחה, וכמובן נכנסתי לעשות את הסטאג' השני שלי אז זה היה שנתיים סטאג' היום זה כבר אחרת... כשמצאתי את הזמן להרים את הראש סוף סוף ולראות מה נעשה סביבי, כבר הייתי איש מבוגר, כן, גם רופא מצליח – אבל עם הלב במקום אחר – תמיד תזכרי שייני'קל, גם לחיוֹת יש מוח יש להן גם לב, אבל אצל האנשים, במיוחד אצל העם היהודי, הלב מזרים משהו מיוחד בדם קוראים לזה רגשות – זה לא תמצאי באף מקום בעולם תזכרי את זה שייני'קל הוא אומר לי וממשיך... המשך...
