האהבה, לא מתה (א´)...
אחר צהריים חורפיים של ערב שבת החלו את כניסתם המלכותית אלי האוויר של בית האבות המפואר בהרצליה, ישובה אל מולה של הסטוריה קשובה לכל מילה מדודה שנשקלת פעם אחר פעם טרם יוצאת את פיו במבטא אידי כבד, מילים שזורות, מעט יידיש, מעט לועזית והרבה עברית שורשית תקנית של אבן-שושן... כפלגי נחל מתון של קיץ, שוטפות בו המילים – מגולל בפני סיפור חיים של כמעט שני יובלות והמלכה הזו שמזדחלת באיטיות עם מחול חוג השעון אך מפארת את הזכרונות המעגליים שעולים וצפים מתהדרים במחוזות נושנים כמעט עתיקים מעלים ריחות אוצרות צפונים, וּדמעות, דִמעות אהבה עצומה שנותרה לבדה עם איש בודד זולגות מעיניו המקופלות בקמטי זמן, מָהדירות ומאדירות שזירת זכרונות מאלפים... גיטל, היתה ביתו של נפח העירה, לא עלמה יפה היתה גיטל – אך עינייה, שבו את קסמו של קוצ´יק, היה יושב ובוהה בדמותה, לומד את מקצב תנועותיה שדמו בעיניו למחול מופלא היה חובר בו מנגינות, נוגן בו לחנים בצלילי קולה העדין והמתקתק... תמיד דיברה בשקט, הרוגע היה ממלכתה של גיטל – עשתה בו פלאות וכשכבר ראתה את קוצ´יק, היתה נושמת עמוקות את עומק עיניו שהתפארו בארובות מודגשות – מכחילות כלב הים השחור – נושמת, מפנימה, מסמיקה ובאותה העת משדרת בו את גלי החום העדנה והרוך שהפיצו עינייה... קוצ´יק שהיה סטודנט לרפואה בשנה הראשונה, היה בנו של גביר העיירה הסמוכה – תלמיד מבריק, בן לאדרת משפחה מפוארת תמיד התפעלה גיטל מנועם הליכותיו המתונות – מעומק ידיעותיו שהקיפו תחומים רבים ונפלאים, ותמיד שמרה על מרחק מגננה, ידעה שלא תוכל לממש כל קשר עם בנו של הגביר שלא היה יהודי... פרעות החלו, גיטל נאלצה להפסיק את לימודי הפסיכולוגיה ולאחר תקופה, נאלצו אף לעזוב את העירה על מנת לשרוד – להמשיך ולהתקיים ממש כפי שהיה שר לה אביה שירי ערש של לפני השינה כשעוד היתה ילדה קטנה.... מקץ שנתיים של נדודים, עקרה המשפחה כולה בדרך עקלקלות לארץ ישראל הקדושה והנכספת, הבינה גיטל שלעולם לא תראה עוד את קוצ´יק שלה, הפנימה את חמיצות האכזבה כי לעולם לא תמומש אהבתה הכמוסה לאיש הנכרי לאיש שתמיד ידע להבין את פשר עינייה מבלי שדיברה מבלי שאמרה ולו מילה אחת קטנה... המשך יבוא....
אחר צהריים חורפיים של ערב שבת החלו את כניסתם המלכותית אלי האוויר של בית האבות המפואר בהרצליה, ישובה אל מולה של הסטוריה קשובה לכל מילה מדודה שנשקלת פעם אחר פעם טרם יוצאת את פיו במבטא אידי כבד, מילים שזורות, מעט יידיש, מעט לועזית והרבה עברית שורשית תקנית של אבן-שושן... כפלגי נחל מתון של קיץ, שוטפות בו המילים – מגולל בפני סיפור חיים של כמעט שני יובלות והמלכה הזו שמזדחלת באיטיות עם מחול חוג השעון אך מפארת את הזכרונות המעגליים שעולים וצפים מתהדרים במחוזות נושנים כמעט עתיקים מעלים ריחות אוצרות צפונים, וּדמעות, דִמעות אהבה עצומה שנותרה לבדה עם איש בודד זולגות מעיניו המקופלות בקמטי זמן, מָהדירות ומאדירות שזירת זכרונות מאלפים... גיטל, היתה ביתו של נפח העירה, לא עלמה יפה היתה גיטל – אך עינייה, שבו את קסמו של קוצ´יק, היה יושב ובוהה בדמותה, לומד את מקצב תנועותיה שדמו בעיניו למחול מופלא היה חובר בו מנגינות, נוגן בו לחנים בצלילי קולה העדין והמתקתק... תמיד דיברה בשקט, הרוגע היה ממלכתה של גיטל – עשתה בו פלאות וכשכבר ראתה את קוצ´יק, היתה נושמת עמוקות את עומק עיניו שהתפארו בארובות מודגשות – מכחילות כלב הים השחור – נושמת, מפנימה, מסמיקה ובאותה העת משדרת בו את גלי החום העדנה והרוך שהפיצו עינייה... קוצ´יק שהיה סטודנט לרפואה בשנה הראשונה, היה בנו של גביר העיירה הסמוכה – תלמיד מבריק, בן לאדרת משפחה מפוארת תמיד התפעלה גיטל מנועם הליכותיו המתונות – מעומק ידיעותיו שהקיפו תחומים רבים ונפלאים, ותמיד שמרה על מרחק מגננה, ידעה שלא תוכל לממש כל קשר עם בנו של הגביר שלא היה יהודי... פרעות החלו, גיטל נאלצה להפסיק את לימודי הפסיכולוגיה ולאחר תקופה, נאלצו אף לעזוב את העירה על מנת לשרוד – להמשיך ולהתקיים ממש כפי שהיה שר לה אביה שירי ערש של לפני השינה כשעוד היתה ילדה קטנה.... מקץ שנתיים של נדודים, עקרה המשפחה כולה בדרך עקלקלות לארץ ישראל הקדושה והנכספת, הבינה גיטל שלעולם לא תראה עוד את קוצ´יק שלה, הפנימה את חמיצות האכזבה כי לעולם לא תמומש אהבתה הכמוסה לאיש הנכרי לאיש שתמיד ידע להבין את פשר עינייה מבלי שדיברה מבלי שאמרה ולו מילה אחת קטנה... המשך יבוא....