האדם איננו אלהים
ההארה תלויה בהסתכלות על עצמינו כפי שאנחנו.
הארה דורשת שחרור מ"הדימוי העצמי". שחרור ממה שאנחנו מעונינים להקרין כלפי חוץ , ואף שחרור ממה שאנו מקרינים כלפי עצמינו.
ראיית העובדות לגבי קיומינו בדיוק כפי שהן , בלי לעשותן יותר יפות או יותר קלות לעיכול.
הדוגמה המובהקת לכך היא למשל הארעיות שלנו.
אנו נוטים להדחיק לפינה חשוכה את עובדת המוות ואת עובדת היותינו זמניים וקטנים עד מאוד.
גודלינו בהשוואה לגודל היקום הינו אפסי ! זמן חיינו בהשוואה לתהליכים המתרחשים ביקום הינו אפסי עוד יותר !
כל ה"יציבות" והבטחון שלנו הינם אשליה , וכפי שאמר קהלת :
"שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת-הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר, וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים, חֵן: כִּי-עֵת וָפֶגַע, יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם.
כִּי גַּם לֹא-יֵדַע הָאָדָם אֶת-עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים, הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח; כָּהֵם, יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם, לְעֵת רָעָה, כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם."
בני האדם אינם יותר מאשר נמלים הבטוחות שהקן שלהם וגרגירי הדגן שהן אוספות הם מרכז העולם , שהכל בטוח ויציב מסביבם בעוד שהם בקושי פסיק קטן של ההיסטוריה.
לא לחינם אנו זקוקים לאמונה ב"חיי נצח" ועוד ועוד אמונות והנחות היוצרות "דימוי" יציב ובטוח של העולם.
אך ככל שהאדם מפנים את עובדת מותו הבלתי נמנע , את ארעיותו , את חולשותיו הנמצאות בו מעצם טבעו , ואת "חוסר מוארותו" , מתחיל לקרות דבר נפלא :
מעטפת ה"דימוי" החוסמת את האמת מתפוגגת אט אט , והאדם מתאחד עם ההוויה - עם הכל.
באופן פרדוקסלי , דווקא ראיית הארעיות והזמניות - היא המובילה לחיי נצח.
השחרור האמיתי מושג דרך ראיית העולם ועצמינו בפרופורציות האמיתיות.
פרופורציות אלו הן מפחידות עד מאוד , ולא לחינם אנו חיים במציאות מדומיינת - אחרת לא היינו יכולים לתפקד.
אך מראיית העולם בפרופורציות האמיתיות , מבינים כי אין וודאות בכלום , ויש קיום רק לרגע הזה.
(הרהורים אלו באים בעקבות קריאת הספר "שיחות עם הנגואל" :
http://toltec.co.il/armando.html )
ההארה תלויה בהסתכלות על עצמינו כפי שאנחנו.
הארה דורשת שחרור מ"הדימוי העצמי". שחרור ממה שאנחנו מעונינים להקרין כלפי חוץ , ואף שחרור ממה שאנו מקרינים כלפי עצמינו.
ראיית העובדות לגבי קיומינו בדיוק כפי שהן , בלי לעשותן יותר יפות או יותר קלות לעיכול.
הדוגמה המובהקת לכך היא למשל הארעיות שלנו.
אנו נוטים להדחיק לפינה חשוכה את עובדת המוות ואת עובדת היותינו זמניים וקטנים עד מאוד.
גודלינו בהשוואה לגודל היקום הינו אפסי ! זמן חיינו בהשוואה לתהליכים המתרחשים ביקום הינו אפסי עוד יותר !
כל ה"יציבות" והבטחון שלנו הינם אשליה , וכפי שאמר קהלת :
"שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת-הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר, וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים, חֵן: כִּי-עֵת וָפֶגַע, יִקְרֶה אֶת-כֻּלָּם.
כִּי גַּם לֹא-יֵדַע הָאָדָם אֶת-עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים, הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח; כָּהֵם, יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם, לְעֵת רָעָה, כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם."
בני האדם אינם יותר מאשר נמלים הבטוחות שהקן שלהם וגרגירי הדגן שהן אוספות הם מרכז העולם , שהכל בטוח ויציב מסביבם בעוד שהם בקושי פסיק קטן של ההיסטוריה.
לא לחינם אנו זקוקים לאמונה ב"חיי נצח" ועוד ועוד אמונות והנחות היוצרות "דימוי" יציב ובטוח של העולם.
אך ככל שהאדם מפנים את עובדת מותו הבלתי נמנע , את ארעיותו , את חולשותיו הנמצאות בו מעצם טבעו , ואת "חוסר מוארותו" , מתחיל לקרות דבר נפלא :
מעטפת ה"דימוי" החוסמת את האמת מתפוגגת אט אט , והאדם מתאחד עם ההוויה - עם הכל.
באופן פרדוקסלי , דווקא ראיית הארעיות והזמניות - היא המובילה לחיי נצח.
השחרור האמיתי מושג דרך ראיית העולם ועצמינו בפרופורציות האמיתיות.
פרופורציות אלו הן מפחידות עד מאוד , ולא לחינם אנו חיים במציאות מדומיינת - אחרת לא היינו יכולים לתפקד.
אך מראיית העולם בפרופורציות האמיתיות , מבינים כי אין וודאות בכלום , ויש קיום רק לרגע הזה.
(הרהורים אלו באים בעקבות קריאת הספר "שיחות עם הנגואל" :
http://toltec.co.il/armando.html )
