האבהות המתעוררת – מה קורה לאבות שמתגרשים?

[עוד אילן יעקובוביץ]

האבהות המתעוררת – מה קורה לאבות שמתגרשים?

מדוע אנחנו לוקחים את האמהות כמובנת מאליה בעוד שהאבהות היא "הורות על תנאי"? כשנולד ילד, ברור לכולם שמי שלוקחת חופשת לידה כדי להיות איתו זו האם בעוד שהאב חוזר לעבודה ימים בודדים לאחר הלידה. כשהגננת מתקשרת להודיע באמצע היום שהילד מרגיש לא טוב, כמעט תמיד ברור שמי שתצא במיוחד מהעבודה כדי לקחת אותו הביתה זו האם ולא האב. כמו כן ברוב הבתים, מי שאחראי על "הפרוייקט" של אחר הצהריים והערב עם הילדים שכולל הסעות לחוגים, עזרה בהכנת שיעורי הבית, הכנת ארוחת ערב, מקלחת והשכבה לישון
– זו האם, בעוד שהאב, מה לעשות, "נאלץ" להשאר עד מאוחר בעבודה ומגיע הביתה כשהילדים כבר כמעט ישנים.
מוזמנים להמשיך ולקרוא:
[URL]http://www.tapuz.co.il/forums/articles/article/2462/113522[/URL]

 

[סיגלית 2014]

עצוב שזה קורה להם רק לאחר הגירושין

זה קורה מכמה סיבות, לדעתי.
החברה מלמדת אותנו שהטיפול בילדים הוא לרוב תפקידה של האם. בת הזוג מתקבלת בהרבה מערכות זוגיות כמנהלת משק בית ומצופה ממנה גם לטפל בילדים. אומנם יש מערכות זוגיות שהמצב בהן הוא שונה ויש חלוקה אחרת, אבל הן לא רבות.
מילדות אנו מקבלים מסרים, סמויים ולא סמויים, אם זה במשחקים או בתוכניות טלוויזיה, שתפקידו של הגבר לצאת לעבוד והאישה מטפלת בבית ובילדים. אישה מתקבלת כדמות הדומיננטית בחייו של הילד מכיוון שהיא ילדה אותו, היא נשארת בחופשת לידה בבית כדי לטפל בו והיא נקשרת אליו יותר מאשר הגבר (למרות שעל פי החוק, גם גבר יכול לצאת לחופשת לידה אבל רק לאחר שאשתו ניצלה את ששת השבועות הראשונים מהלידה). כשנשים מנסות להתקבל לעבודה אחת השאלות הראשונות שיישאלו היא האם יש להן ילדים קטנים, שאלה שכמעט לא שואלים גברים.
גם המדע מלמד אותנו שההורמונים במוחה של האישה "יוצרים" יצור רגיש יותר, אמפתי ומתאים יותר לטיפול בצאצאים. נשים מרגישות "תשוקה לתינוק" יותר מגברים, "סוחבות" הריון ויולדות, נקשרות לילדים עוד מהבטן, מניקות, חושבות ומפנטזות על עתיד הילד.
זה חלילה לא אומר שגברים לא מסוגלים לטפל בילדים, אבל הביולוגיה (או הטבע) מראים לנו שאישה נולדה עם כישרונות מסוימים שמתאימים יותר לטיפול בילדים ואילו הגבר נולד עם כישרונות קצת אחרים. הגבר "הצייד" ייצא כדי להביא אוכל בזמן שהאישה תשגיח על הצאצאים. מדענים טוענים שההבדלים בין המינים לא נובעים רק מהאופן שבו גידלו אותנו כבנים ובנות אלא גם בשוני במבנה המוחי של גברים ונשים.
בנוסף, יש היבט פסיכולוגי. לאחר שאנו מקבלים עובדות ומסרים כאלו מהבית ומהחברה, נשים בדרך כלל מקבלות על עצמן את הטיפול בילדים וגם אם הן יוצאות לעבוד. זה יוצר מבחינה פסיכולוגית אצל הצד השני (ולא במובן הרע ) שיש כבר מישהו אחר שמטפל בנושא ומפנה לי את הזמן לטפל בדברים אחרים. יהיו כאלו שיגידו שהאישה לוקחת על עצמה את התפקיד מתוך הכרח או שהמציאות שבה היא חייה "כופפה" אותה לעשות כך. אבל במעגל הזוגיות, כאשר האחד לוקח את המושכות לידיו, גם אם הוא רוצה בכך או לא, הוא גורם לכך שהשני למעשה "מוותר" ומפנה את מקומו.
יש לכך פתרון.
כעורך דין אתה עד ליותר מקרים בהם גברים לוקחים על עצמם את הטיפול בילדים לאחר הגירושין, ואפשר היה להבין מכך שהם אכן יכולים להשקיע את הזמן, והמצב שבו האם מטפלת בילדים בתקופת הנישואים הוא לא "הכרחי" בגלל העבודה. למרות זאת, לדעתי לא רק מערכת המשפט אמורה לתמוך באבהות המתעוררת אלא גם שוק העבודה. לא לכולם יש את האפשרות לצאת מוקדם מהעבודה כדי להיות עם הילדים
שנית, והרבה יותר חשוב לדעתי, הוא השינוי בכל מערכת זוגית. קודם כל בתקשורת של אחד על אחד. בחלוקת תפקידים של ניהול בית משותף, כמשפחה. נשים נוטות להתלונן שקשה להן וגברים לא מבינים על מה המהומה. פחות ביקורת ויותר הבנה משני הצדדים. פחות מאבקי כוח ויותר שיתוף פעולה. גירושין לא אמורים להיות wake up call, אלא מה שקורה הרבה לפני. ואם יש "התעוררות" כזו, גם הילדים יוצאים נשכרים.
.
אחלה פוסט

מאד מעניין.

 

[עוד אילן יעקובוביץ]

הורות שיוויונית

אני מסכים איתך ברוב הדברים, חוץ ממה שכתבת על המדע. המחקרים דווקא מראים שכישורי הורות זה דבר נלמד ולא קשור לנטיה ביולוגית מולדת כזאת או אחרת. מי שנמצא יותר זמן עם הילד ומטפל בו יותר, הופך להיות באופן טבעי למיומן יותר בזיהוי הצרכים של הילד ומתן פתרונות. זה לא קשור למגדר.
מה שכתבת לגבי תהליכי הסוציאליזציה של גברים ונשים בחברה הוא כמובן נכון.
אבל יש פן נוסף שעליו פחות מדברים: לנשים יש פריבילגיות במרחב הביתי. גידול הילדים זה לא רק נטל ועול אלא גם דבר מתגמל ביותר. אצל נשים רבות יש נכונות מועטה לשיתוף מלא של האב בכך כי שיתוף מלא משמעו ויתור על הפריבלגיה להיות המחליטה והקובעת הבלעדית.
כך נוצרה משוואה שבה לגברים יש עדיפות בשוק העבודה על נשים ולנשים יש עדיפות במרחב הביתי על גברים. כדי להשיג שיוויון, כל אחד מהצדדים צריך לוותר על העדיפות וזכויות היתר שיש לו. כדי להשיג שוויון במקום האחד צריך שיתקיים שיוויון גם במקום האחר.
אם את מסתכלת על מלחמת החורמה שמנהלים ארגוני הנשים כנגד ביטול חזקת הגיל הרך (שהיא אחת מהוראות החוק הכי אנטי-פמיניסטיות שניתן לחשוב עליהן), אפשר לראות כמה אנחנו רחוקים מהמקום הזה.