דרך הלוחמים (3)
דרך הלוחמים נמצאת שם, מזמינה, פרושה לפנינו, או לידינו, או במקום נסתר כלשהו בסביבה שלנו. היא לוכדת אותנו - ואנחנו נכנעים לה, אם אנחנו מצליחים לעשות זאת. בהתחלה אנחנו נאבקים בה, אבל ככל שאנחנו מחכימים, אנחנו מבינים שהיא אחיזת החסד והחמלה היחידה שהיקום מושיט לעברנו. נצעד בה - ונחיה כל זמן שאנחנו חיים; נסטה ממנה - ונמות בעודנו בחיים. בדרך הלוחמים יש אינספור טכניקות, כלים, אביזרים ואמצעים הנמצאים שם עבור הצועד בה. כל לוחם משתמש בטכניקות ובכלים אחרים, אבל יש כמה דברים המשותפים לכל הלוחמים באשר הם; כלים שבלעדיהם הלוחם אחוז בצבת המוות בעודו בחיים, במקום להיות משוחרר מהמוות לפחות כל זמן שהוא חי. דוגמאות:
החזרה המסכמת (בלעדיה לא ניתן לפעול)
החלימה (בלעדיה לא ניתן להמריא)
הייקוש (בלעדיו החשיבות העצמית משתוללת ולא ניתן להבין דבר)
המעברים הקסומים (בלעדיהם לא ניתן לפעול במידה מספקת של גמישות ומהירות)
האמנות של ההרמוניה עם ה-Force, ה"כוונה", האהבה, אלוהים, החוטים שכל דבר ביקום עשוי מהם (בלעדי הרמוניה זו לא ניתן להצליח בשום דבר) רוב האנשים מקיימים את חייהם בעל-כורחם. חלק מהאנשים משפיעים על חייהם בעוצמה. ניתן לומר שהם מיודדים עם חייהם. מעטים ברי המזל שהינם ממש בעמדה ניהולית בכירה בספינה המכונה "החיים". מעטים עוד יותר ברי המזל שהינם ממש יוצרי החיים שלהם; הם לא "רק" מנהלים, אלא הם בונים ומעצבים את חייהם כרצונם. הם לא "רק" במאים, הם ממש הרעיונאים והתסריטאים. הלוחם צעד אפילו מעבר לכך. הלוחם נמצא מחוץ לחיים. ולכן הוא יכול ליצור לעצמו כמה סיפורים שהוא רוצה - ולהכנס לתוכם. לוחם טוב נזהר שלא להילכד בסיפורים שהוא יוצר. לוחם ללא רבב חותר להתמיר את הספר כולו ולעבור למדיה שונה לחלוטין, המכונה "הקשב השלישי". שם ניתן ליצור סיפורים מסוג אחר לגמרי, הרבה יותר עשירים ונרחבים. כמו להשוות תמונה חיוורת בשחור-לבן לסרט קולנוע אינטראקטיבי באורך מלא, המוצג בתלת-מימד. הלוחם מנסה להתמיר את הספר, אבל הוא שלם ומרוצה בחלקו גם ללא התמרה זו. הוא מבין שהוא אינו אלא פסיק קטן ביקום. הלוחם הוא יחידת הקרב המושלמת לצורך צליחת היקום. אנחנו נולדים לתוך ג´ונגל במלוא מובן המלה, בתוכו מתקיימת מלחמה בלתי-פוסקת. היקום מנהל מלחמה בלתי פוסקת. הלוחם מתעלה מעל תפישה זו - הוא חי בשלום ובהרמוניה עם כל הסובב אותו. זוהי צורת הלחימה הטובה והמושלמת ביותר, אבל זו עדיין צורת לחימה. דרך הלוחמים היא הנתיב המסתורי העובר דרך החיים. לא משנה היכן תציב אותו, או איפה הוא מתפתל - תמיד הוא מוצא את דרכו הלאה, כמו נהר שלעולם איננו נעצר. סטה מדרך הלוחמים - ותגיע לביצה, לנקיק ללא מוצא, למקווה מים עומדים ההולכים ונעשים מעופשים יותר ויותר. כשהחופשה תסתיים לנצח זה יהיה מוזר להבין סופסוף שזה לא היה יכול להמשך לנצח, הקול המסויים שחוזר ואומר לנו ששום דבר לא ישתנה, וגם להזכר - כי עד אז הכל יהיה כבר גמור - איך היו הדברים, ואיך בזבזנו זמן כאילו אין שום דבר שביכולתנו לעשות, כשפתאום, בבת אחת, הרוח פנתה, והאוויר הרם הפך כבד מנשוא, הרוח הכתה אילמת, וערינו הפכו לאפר, ולדעת, גם, את מה שמעולם לא חשדנו בו, שזה יהיה כמו קיץ בשיא האוגוסט שלו, חוץ מהלילות שהפכו חמים יותר ועננים שנראו כזורחים, ואפילו אז - כי אנחנו לא עומדים להשתנות במיוחד - נתהה מה יקרה לכל הדברים, ומי ישאר מאחור להתחיל הכל מחדש, ועדיין איכשהו ננסה, אבל לא נהיה מסוגלים, להבין מה בדיוק זה היה שכל כך, כל כך התקלקל, או למה אנחנו הולכים ומתים. מארק סטרנד היכן נמצאת דרך הלוחמים? בספרים? בהסברים? בלבם של הלוחמים? אני לא אנסה לענות על השאלה הזאת במלים, אבל אני כן אביא את הציטוט הבא מתוך "גלגל הזמן" (קסטנדה, זמורה ביתן, תרגמה נעמי גל, עמוד 245): הספר האש שבפנים היה תוצאה נוספת של השפעת פלורינדה מטוס על חיי. היא הינחתה אותי להתמקד הפעם במורו של דון חואן, הנגואל ג´וליאן. פלורינדה, כמו גם המיקוד המדוקדק שלי באיש הזה, גילו לי שנגואל ג´וליאן אוסוריו היה שחקן בעל מעלות מסוימות - אבל יותר משחקן, הוא היה מופקר, שהיה מעוניין בעיקר בפיתוין של נשים, נשים מכל סוג, שעמן בא במגע במהלך הופעותיו התיאטרליות. הוא היה כה מופקד שלבסוף התרופפה בריאותו, והוא נדבק בשחפת. מורו, הנגואל אליאס, מצא אותו אחר צהריים אחד בשדה פתוח בסביבות העיר דורנגו, מפתה את בתו של בעל קרקעות עשיר. עקב המאמץ, החל השחקן לדמם, והדימום הפך כה כבד שהוא היה על סף מוות. פלורינדה אמרה שהנגואל אליאס ראה שאין לו דרך לעזור לו. לרפא את השחקן היה בלתי אפשרי, והדבר היחיד שהיה יכול לעשות כנגואל היה לעצור את הדימום, וזאת אכן עשה. ואז ראה לנכון להציע לשחקן הצעה. "אני יוצא בחמש בבוקר להרים," הוא אמר. "חכה בכניסה לעיר. אל תאכזב. אם לא תבוא, תמות מוקדם יותר ממה שאתה חושב. המוצא היחיד שלך הוא לבוא איתי. לעולם לא אוכל לרפא אותך, אבל אוכל לגרום לך לסטות מהדרך חסרת הרחמים המובילה אל התהום שמציינת את סוף החיים. כולנו, כל בני התמותה, הולכים במוקדם או במאוחר בדרך חסרת רחמים אל התהום הזאת. אוליך אותך לרוחבו האדיר של החריץ הזה, לימינו או לשמאלו. כל זמן שאתה לא נופל, תחיה. לעולם לא תבריא, אבל אתה תחייה." לנגואל אילאס לא היו תקוות גדולות באשר לשחקן, שהיה עצלן, מרושל, מפונק, אולי אפילו פחדן. הוא היה מופתע למדי כאשר למחרת בחמש בבוקר הוא מצא את השחקן מחכה לן בפאתי העיר. הוא לקח אותו אל ההרים, ובבוא הזמן, הפך השחקן לנגואל ג´וליאן - איש מוכה שחפת שלא נרפא לעולם, אבל האריך ימים אולי עד גיל מאה ושבע, כשהוא מהלך תמיד על עברי פי תהום. "ברור שזה בעל חשיבות עליונה לגביך," אמרה לי פעם פלורינדה, "לבחון את הליכתו של הנגואל ג´וליאן על עברי פי תהום. הנגואל חואן מטוס לא רצה לדעת על כך דבר. לגביו כל זה היה מיותר. אתה לא מוכשר כמו הנגואל חואן מטוס. דבר לא יכול להיות מיותר בשבילך כלוחם. אתה חייב לאפשר למחשבות, לרגשות, לרעיונות של השמָנים של מקסיקו העתיקה לבוא אליך בחופשיות." פלורינדה צדקה, אין לי ההדר של הנגואל חואן מטוס. בדיוק כפי שאמרה, דבר לא יכול להיות מיותר בשבילי. נזקקתי לכל אבזר, לכל פיתול. לא יכולתי להרשות לעצמי לעקוף אף אחת מההבנות והמחשבות של השמנים של מקסיקו העתיקה, ולא חשוב עד כמה מרחיקי לכת הן יכלו להיראות בעיני. בחינת הליכתו של המכשף ג´וליאן על עברי פי תהום הבהירה לי שהיכולת למקד את זיכרונותי ניתנת להרחבה לרגשות שהיו לנגואל ג´וליאן בנוגע למאבקו יוצא הדופן להישאר בחיים. הזדעזעתי עד לשד עצמותי לגלות שהמאבק של האיש הזה היה קרב של דקה לדקה עם מנהגיו המחרידים הכרוכים בהתפנקות ובחושניות אדירה, שניצבו מול היצמדותו הנוקשה בהישרדות. מאבקו לא היה מקרי; היה זה מאבק ממושך וממושמע להישאר מאוזן. פירושה של ההליכה על עברי פי תהום היה שהקרב של הלוחם גדל לדרגה כזאת שכל שנייה היתה גורלית. רגע אחד של חולשה היה מטיל את הנגואל ג´וליאן אל תוך התהום. ובכל אופן, אם שמר על ראייתו, על הדגשו, דאגתו התמקדה במה שפלורינדה כינתה עברי פי התהום, והלחץ פחת. לא משנה מה ראה, זה לא היה כה נואש כמו מה שראה כאשר מנהגיו הישנים התחילו לשלוט בו.
דרך הלוחמים נמצאת שם, מזמינה, פרושה לפנינו, או לידינו, או במקום נסתר כלשהו בסביבה שלנו. היא לוכדת אותנו - ואנחנו נכנעים לה, אם אנחנו מצליחים לעשות זאת. בהתחלה אנחנו נאבקים בה, אבל ככל שאנחנו מחכימים, אנחנו מבינים שהיא אחיזת החסד והחמלה היחידה שהיקום מושיט לעברנו. נצעד בה - ונחיה כל זמן שאנחנו חיים; נסטה ממנה - ונמות בעודנו בחיים. בדרך הלוחמים יש אינספור טכניקות, כלים, אביזרים ואמצעים הנמצאים שם עבור הצועד בה. כל לוחם משתמש בטכניקות ובכלים אחרים, אבל יש כמה דברים המשותפים לכל הלוחמים באשר הם; כלים שבלעדיהם הלוחם אחוז בצבת המוות בעודו בחיים, במקום להיות משוחרר מהמוות לפחות כל זמן שהוא חי. דוגמאות:
