דרך היין.
מיד כשפגשתי אותה הרגשתי שהיא לא מתאימה שיש בה טירוף שהיא נוהגת להשתכר, אבל הייתי אני זו שהתמכרתי. כמה אהבתי לבוא אליה שישי שבת, להיות מלכה ולא ליום אחד. היא אהבה אותי עד כלות נשמתה ואני הייתי שבויה אבל זה בדיעבד, אז לא הבנתי שאני אסירה. רצתה את כולי את כל מה שקשור בי, המילים נלחשו באהבה ואני מתעלמת מרגעי האימה. מתמסרת לטיפול שלה, למגע, לפעמים מחליפה תחושה בתחושה. זה החום שרציתי מאז שהייתי קטנה, היא מזרחית כמו אמי אבל שונה. ניקיון של בית, תבשילים וסדינים לבנים הפכו בי מעיים שהיו רעבים. היא כאילו גילתה שאני שם אצלה ילדה קטנה שזקוקה להרבה ליטופים ואהבה ולה יש את העוצמה להיות האם והרעיה. היא לא הייתה מספיק ערה לראות שהילדה גדלה והפכה לנערה מתבגרת שבועטת, מבינה שנפלה לאמא חונקת מסרסת. לא רציתי לבוא יותר לשישי שבת רציתי להיות הבת שמממשת את זכות הבחירה. מה שלא יכולתי לומר לאם שילדה יכולתי לומר לה וזה פשוט יצא "אני הולכת לחפש לי אמא אחרת". בהתחלה כששמעה פשוט צחקה צחוק פרוע שהחריד את כל השכונה. זיהיתי שהצחוק הזה מרעיד אותה לקראת התפרצות של בכי ושבר נורא. ברחתי מהדירה משאירה אותה עם בקבוקי השתייה לנחמה. נכנסתי למיטה הקרה והרגשתי חום של הקלה. בחצות נשמעו דפיקות על הדלת. אני באמת רדופה חשבתי לעצמי אם אני פוחדת מקולות שחודרים לקירות. הדפיקות גברו, ברגליים כושלות ניגשתי לדלת ומהעינית ראיתי אותה בועטת, מכה באגרופים מעירה את כל השכנים. "כולם יידעו עלייך יה כלבה בת זנונים". אני רועדת לא זוכרת מה המספר שמחייגים כדי שיגיעו שוטרים. רועדת ולא מסוגלת לכלום. משעינה את הראש על הדלת ומתפללת שמישהו ייקח אותה מכאן. השכנים יוצאים וצועקים "גברת איך את מתנהגת, תלכי מפה לפני שנקרא למשטרה". "תלכי, תלכי", אני לוחשת בבכי מאחורי הדלת. שומעת אותה גוררת את הרגליים ומתרחקת, גם עכשיו אני לא פותחת את הדלת, מסתבר שכבר פתחתי דלת אחת יותר מדי. ישבתי והמתנתי לבוקר מחכה לראות אם הכל היה חלום בלהות. השחר עלה וצלצול הטלפון המשיך את הרדיפה. "אם לא תחזרי כל העולם יידע, קודם כל במקום העבודה, תישארי זרוקה בלי אגורה על התחת" היא ממשיכה... ואני מנתקת. מבוהלת עד אימה מתלבשת ורצה לעבודה. המשרדים עוד סגורים, השומר מרים גבה על השעה, אבל מאפשר לי להיכנס, מציע לי כוס קפה ושואל "מה קרה"? עניתי "התאהבתי באישה מטורפת". הוא בקול שקט "ככה זה כשהאהבה היא עיוורת". לרגע לא הבנתי הוא מדבר בהבנה על אהבה ולא על האישה העולם באמת השתגע. המשכתי למשרד מחכה לבוס שיגיע לבשר לו לפני שהיא תגיע שתויה ותעשה עוד מהומה. מחויט וענוב כהרגלו, טיפוס כזה שאוהב להרגיש חנוק והדוק הוא מחייך ושואל " שוב את צריכה הלוואה?". רציתי לענות שאני צריכה הרבה יותר אבל שתקתי. עמדתי מול שולחנו ואמרתי: "תשמע אני כאן כבר למעלה משנה סיפרתי לך שאני לא נשואה". הוא קוטע את דברי בחיוך "אז אני מבין שמגיע מזל טוב, מי המאושר?". הברכיים התחילו שוב לרעוד והמחשבה על מה הוא מדבר האידיוט? "אז זהו שאין חתונה להפך רציתי לומר שאני טסה לאמסטרדם לתקופה של שנה". הוא הנהן בראשו ואמר "מתי החלטת? כל כך בהפתעה". "עכשיו" עניתי. לקחתי את התלוש ומיהרתי למונית רוצה להיות רחוקה מבחירה כל כך קשה.
מיד כשפגשתי אותה הרגשתי שהיא לא מתאימה שיש בה טירוף שהיא נוהגת להשתכר, אבל הייתי אני זו שהתמכרתי. כמה אהבתי לבוא אליה שישי שבת, להיות מלכה ולא ליום אחד. היא אהבה אותי עד כלות נשמתה ואני הייתי שבויה אבל זה בדיעבד, אז לא הבנתי שאני אסירה. רצתה את כולי את כל מה שקשור בי, המילים נלחשו באהבה ואני מתעלמת מרגעי האימה. מתמסרת לטיפול שלה, למגע, לפעמים מחליפה תחושה בתחושה. זה החום שרציתי מאז שהייתי קטנה, היא מזרחית כמו אמי אבל שונה. ניקיון של בית, תבשילים וסדינים לבנים הפכו בי מעיים שהיו רעבים. היא כאילו גילתה שאני שם אצלה ילדה קטנה שזקוקה להרבה ליטופים ואהבה ולה יש את העוצמה להיות האם והרעיה. היא לא הייתה מספיק ערה לראות שהילדה גדלה והפכה לנערה מתבגרת שבועטת, מבינה שנפלה לאמא חונקת מסרסת. לא רציתי לבוא יותר לשישי שבת רציתי להיות הבת שמממשת את זכות הבחירה. מה שלא יכולתי לומר לאם שילדה יכולתי לומר לה וזה פשוט יצא "אני הולכת לחפש לי אמא אחרת". בהתחלה כששמעה פשוט צחקה צחוק פרוע שהחריד את כל השכונה. זיהיתי שהצחוק הזה מרעיד אותה לקראת התפרצות של בכי ושבר נורא. ברחתי מהדירה משאירה אותה עם בקבוקי השתייה לנחמה. נכנסתי למיטה הקרה והרגשתי חום של הקלה. בחצות נשמעו דפיקות על הדלת. אני באמת רדופה חשבתי לעצמי אם אני פוחדת מקולות שחודרים לקירות. הדפיקות גברו, ברגליים כושלות ניגשתי לדלת ומהעינית ראיתי אותה בועטת, מכה באגרופים מעירה את כל השכנים. "כולם יידעו עלייך יה כלבה בת זנונים". אני רועדת לא זוכרת מה המספר שמחייגים כדי שיגיעו שוטרים. רועדת ולא מסוגלת לכלום. משעינה את הראש על הדלת ומתפללת שמישהו ייקח אותה מכאן. השכנים יוצאים וצועקים "גברת איך את מתנהגת, תלכי מפה לפני שנקרא למשטרה". "תלכי, תלכי", אני לוחשת בבכי מאחורי הדלת. שומעת אותה גוררת את הרגליים ומתרחקת, גם עכשיו אני לא פותחת את הדלת, מסתבר שכבר פתחתי דלת אחת יותר מדי. ישבתי והמתנתי לבוקר מחכה לראות אם הכל היה חלום בלהות. השחר עלה וצלצול הטלפון המשיך את הרדיפה. "אם לא תחזרי כל העולם יידע, קודם כל במקום העבודה, תישארי זרוקה בלי אגורה על התחת" היא ממשיכה... ואני מנתקת. מבוהלת עד אימה מתלבשת ורצה לעבודה. המשרדים עוד סגורים, השומר מרים גבה על השעה, אבל מאפשר לי להיכנס, מציע לי כוס קפה ושואל "מה קרה"? עניתי "התאהבתי באישה מטורפת". הוא בקול שקט "ככה זה כשהאהבה היא עיוורת". לרגע לא הבנתי הוא מדבר בהבנה על אהבה ולא על האישה העולם באמת השתגע. המשכתי למשרד מחכה לבוס שיגיע לבשר לו לפני שהיא תגיע שתויה ותעשה עוד מהומה. מחויט וענוב כהרגלו, טיפוס כזה שאוהב להרגיש חנוק והדוק הוא מחייך ושואל " שוב את צריכה הלוואה?". רציתי לענות שאני צריכה הרבה יותר אבל שתקתי. עמדתי מול שולחנו ואמרתי: "תשמע אני כאן כבר למעלה משנה סיפרתי לך שאני לא נשואה". הוא קוטע את דברי בחיוך "אז אני מבין שמגיע מזל טוב, מי המאושר?". הברכיים התחילו שוב לרעוד והמחשבה על מה הוא מדבר האידיוט? "אז זהו שאין חתונה להפך רציתי לומר שאני טסה לאמסטרדם לתקופה של שנה". הוא הנהן בראשו ואמר "מתי החלטת? כל כך בהפתעה". "עכשיו" עניתי. לקחתי את התלוש ומיהרתי למונית רוצה להיות רחוקה מבחירה כל כך קשה.