W a r r i 0 r
New member
דרוש מנהיג.
טוב, אומנם אמרתי את זה בשרשור הOFF - צפיתי עכשיו ב"ירושלים גאה להציג". אני מרגיש שכואב לי, כואב לי בלב, בנשמה. אני מרגיש חוסר אונים. אין מי שידאג לי, לא כהומו, לא כיהודי, לא כישראלי, לא כאדם בעולם. ראיתי כמה שנאה יש בעולם הזה, כמה סלידה מהשונה, כמה פחד, כמה תסכול, כמה זבל. אני מרגיש שאני חייב לצעוק את זה בקולי קולות, אבל הפה שלי סגור ונעול. גם אני חולה במחלת האדישות. אנחנו חייבית להתחיל לדאוג לעצמינו, אנחנו חייבים להסתכל לעצמינו פנימה, ויפה שעה אחת קודם. הכל פשוט מתפורר, נרמס, נהרס. וזה מזכיר לי דווקא מה שהחרדים משתמשים בו כנגדינו, התנ"ך. בייחוד פרק ירמיהו, פסוק 10: "ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ והלהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" כן, הטבע האנושי רע מנעוריו, רשע מטבעו, אבל אנחנו חייבים להתגבר על זה. וביכולתנו, כמו בפסוק שרשמתי לעיל, לגרום לכך. אנחנו לא חייבים להשתמש רק ב-4 הפעלים הראשונים בפסוק, אלה גם בשני הפעלים האחרונים. לבנות, ולנטוע. לא להרס, לא לחורבן. אבל הבעיה הקטנה, זה איך לעזאזל אנחנו עושים את זה? איך אנחנו יכולים לקום, לבנות ולעזור לעצמינו? אני אישית מרגיש תקוע, פשוט ככה. לא זז. אנחנו חייבים להתחיל לשנות דברים, להזיז דברים. אבל איך לעזאזל, איך? אני חושב על זה ופשוט מתחרפן. המממ, התחלתי לכתוב את ההודעה הזאת לפני רבע שעה בערך, ובנתיים עשיתי קצת שיעורי בית. בדקתי למה בכלל יש את מצעד הגאווה. אירועי סטונוול - שמעתם פעם עליהם? כן כן, ה27 ביולי 1969. שוטרים באים לעצור גייז על היותם גייז, ואנחנו במקום לשבת בשקט מתחילים לעשות מהומות. לראשונה לא יושבים בחיבוק ידיים. זה בעצם הטריגר הפוליטי\סוציאלי שגרם לחלק מהמדינות להתחיל בבדק בית בעניין מחלות הנפש. כמובן שכבר אז היו מומחים מהתחום שזו אינה המחלה, פרויד, קינסי ובטח אחרים שאיני זוכר כבר. ומה קורה מאז? כן, התחזקנו, קיבלנו הרבה יותר זכויות, כבר לא בכל מקום ירצחו אותנו על היותנו גאים. כן, אני חוזר ואומר חל שיפור ניקר. אבל ידידיי, תבינו, עם האיסלמיזציה, ההתחרדות וכולה בנוצרים האדוקים בחלק גדול מהעולם המערבי, התחלנו איפשהו ללכת אחורה במקום ללכת קדימה. משהו קורה, משהו משתנה לרעה. העולם הזה משתנה לנו בפרצוף, ואנחנו לא רוצים להסתכל. בעצם אני רוצה להגיד, שאנחנו ל-א ממש נמצאים בתוך השינוי הזה, אנחנו מתנהגים ואני יחזור על זה שוב ושוב ושוב כאפטים, כאדישים גמורים. לא רואים ולא שומעים. העיקר זה המסיבות, והזיונים, וכל הגועל נפש האחר שיש לנו בעולם. ומה יקרה מחר? האם זה יהיה לנו גם מחר פה? כל העולם היפה, והנחמד, והמזויין שלנו? האם גם מחר אני יוכל להסתובב איפהשהו בשנקין עם גבר יד ביד? תחשבו על זה רבותי, אומנם אנחנו עושים מלחמה אמיצה וצודקת אל מול הבורות והנבערות, מנסים לכל הפחות, אבל האם זה מספיק? האם מה שאנחנו עושים הוא בהכרח נכון? אני לא מדבר בכלל על הזכות הבסיסית שלנו לצעוד או לעשות ככל העולה על רוחנו (במידת ההגיון הבריא כמובן) אלה אני מדבר על זכויות יותר חשובות, הם חשובות לי עד כדי כך שאני מוכן להקריב על המזבח של הזכויות האלה זמן ניכר מחיי. הזכות להתחתן, הזכות להקים משפחה גבר עם גבר ואישה עם אישה. זכות ההורות ההומולסבית. פתיחות עד אינסוף במוסדות המדינה, במשטרה, בצבא, במשרד החינוך. אני מדבר על קבלה חופשית לישובים קהילתיים. אלה הזכויות שאני רוצה שיהיו לי. הזכות לחיות, ואם אפשר - בכבוד. הזכות לחופש, שאין לו מחיר. הזכות לאני עצמי. והאם המלחמה שלנו שאנו מנהלים היום באמת תניב פרי ותביא לי את הזכויות האלה? סביר להניח שלא. משהו צריך להשתנות - ויפה שעה אחת קודם. רק לא צריך אדישים, לא צריך שכל אחד ידאג לתחת שלו, צריך להילחם על זכויותנו. ולא רק במצעדים, ישנם דרכים נוספות, לא פחות ואף הרבה יותר טובות. דרך של הסברה מאסיבית, דרך של חקיקה ומערכת המשפט, אפילו דרך פוליטיקה. ואני כבר לא מדבר על דרך תקשורת. שהיא אמורה להיות אבן היסוד במאבק. בשביל זה דרוש לנו מנהיג. מנהיג חזק. מישהו שיוביל אותנו קדימה, ולא אחורה. מישהו שיהיה מוכן להקריב מעצמו לטובת החברה. מישהו שיודע לעשות ולהזיז דברים באמת. מישהו שהוא פשוט לא אדיש. בקיצר - מנהיג. בעזרת השם הוא יהיה בסוף. יום טוב.
טוב, אומנם אמרתי את זה בשרשור הOFF - צפיתי עכשיו ב"ירושלים גאה להציג". אני מרגיש שכואב לי, כואב לי בלב, בנשמה. אני מרגיש חוסר אונים. אין מי שידאג לי, לא כהומו, לא כיהודי, לא כישראלי, לא כאדם בעולם. ראיתי כמה שנאה יש בעולם הזה, כמה סלידה מהשונה, כמה פחד, כמה תסכול, כמה זבל. אני מרגיש שאני חייב לצעוק את זה בקולי קולות, אבל הפה שלי סגור ונעול. גם אני חולה במחלת האדישות. אנחנו חייבית להתחיל לדאוג לעצמינו, אנחנו חייבים להסתכל לעצמינו פנימה, ויפה שעה אחת קודם. הכל פשוט מתפורר, נרמס, נהרס. וזה מזכיר לי דווקא מה שהחרדים משתמשים בו כנגדינו, התנ"ך. בייחוד פרק ירמיהו, פסוק 10: "ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ והלהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" כן, הטבע האנושי רע מנעוריו, רשע מטבעו, אבל אנחנו חייבים להתגבר על זה. וביכולתנו, כמו בפסוק שרשמתי לעיל, לגרום לכך. אנחנו לא חייבים להשתמש רק ב-4 הפעלים הראשונים בפסוק, אלה גם בשני הפעלים האחרונים. לבנות, ולנטוע. לא להרס, לא לחורבן. אבל הבעיה הקטנה, זה איך לעזאזל אנחנו עושים את זה? איך אנחנו יכולים לקום, לבנות ולעזור לעצמינו? אני אישית מרגיש תקוע, פשוט ככה. לא זז. אנחנו חייבים להתחיל לשנות דברים, להזיז דברים. אבל איך לעזאזל, איך? אני חושב על זה ופשוט מתחרפן. המממ, התחלתי לכתוב את ההודעה הזאת לפני רבע שעה בערך, ובנתיים עשיתי קצת שיעורי בית. בדקתי למה בכלל יש את מצעד הגאווה. אירועי סטונוול - שמעתם פעם עליהם? כן כן, ה27 ביולי 1969. שוטרים באים לעצור גייז על היותם גייז, ואנחנו במקום לשבת בשקט מתחילים לעשות מהומות. לראשונה לא יושבים בחיבוק ידיים. זה בעצם הטריגר הפוליטי\סוציאלי שגרם לחלק מהמדינות להתחיל בבדק בית בעניין מחלות הנפש. כמובן שכבר אז היו מומחים מהתחום שזו אינה המחלה, פרויד, קינסי ובטח אחרים שאיני זוכר כבר. ומה קורה מאז? כן, התחזקנו, קיבלנו הרבה יותר זכויות, כבר לא בכל מקום ירצחו אותנו על היותנו גאים. כן, אני חוזר ואומר חל שיפור ניקר. אבל ידידיי, תבינו, עם האיסלמיזציה, ההתחרדות וכולה בנוצרים האדוקים בחלק גדול מהעולם המערבי, התחלנו איפשהו ללכת אחורה במקום ללכת קדימה. משהו קורה, משהו משתנה לרעה. העולם הזה משתנה לנו בפרצוף, ואנחנו לא רוצים להסתכל. בעצם אני רוצה להגיד, שאנחנו ל-א ממש נמצאים בתוך השינוי הזה, אנחנו מתנהגים ואני יחזור על זה שוב ושוב ושוב כאפטים, כאדישים גמורים. לא רואים ולא שומעים. העיקר זה המסיבות, והזיונים, וכל הגועל נפש האחר שיש לנו בעולם. ומה יקרה מחר? האם זה יהיה לנו גם מחר פה? כל העולם היפה, והנחמד, והמזויין שלנו? האם גם מחר אני יוכל להסתובב איפהשהו בשנקין עם גבר יד ביד? תחשבו על זה רבותי, אומנם אנחנו עושים מלחמה אמיצה וצודקת אל מול הבורות והנבערות, מנסים לכל הפחות, אבל האם זה מספיק? האם מה שאנחנו עושים הוא בהכרח נכון? אני לא מדבר בכלל על הזכות הבסיסית שלנו לצעוד או לעשות ככל העולה על רוחנו (במידת ההגיון הבריא כמובן) אלה אני מדבר על זכויות יותר חשובות, הם חשובות לי עד כדי כך שאני מוכן להקריב על המזבח של הזכויות האלה זמן ניכר מחיי. הזכות להתחתן, הזכות להקים משפחה גבר עם גבר ואישה עם אישה. זכות ההורות ההומולסבית. פתיחות עד אינסוף במוסדות המדינה, במשטרה, בצבא, במשרד החינוך. אני מדבר על קבלה חופשית לישובים קהילתיים. אלה הזכויות שאני רוצה שיהיו לי. הזכות לחיות, ואם אפשר - בכבוד. הזכות לחופש, שאין לו מחיר. הזכות לאני עצמי. והאם המלחמה שלנו שאנו מנהלים היום באמת תניב פרי ותביא לי את הזכויות האלה? סביר להניח שלא. משהו צריך להשתנות - ויפה שעה אחת קודם. רק לא צריך אדישים, לא צריך שכל אחד ידאג לתחת שלו, צריך להילחם על זכויותנו. ולא רק במצעדים, ישנם דרכים נוספות, לא פחות ואף הרבה יותר טובות. דרך של הסברה מאסיבית, דרך של חקיקה ומערכת המשפט, אפילו דרך פוליטיקה. ואני כבר לא מדבר על דרך תקשורת. שהיא אמורה להיות אבן היסוד במאבק. בשביל זה דרוש לנו מנהיג. מנהיג חזק. מישהו שיוביל אותנו קדימה, ולא אחורה. מישהו שיהיה מוכן להקריב מעצמו לטובת החברה. מישהו שיודע לעשות ולהזיז דברים באמת. מישהו שהוא פשוט לא אדיש. בקיצר - מנהיג. בעזרת השם הוא יהיה בסוף. יום טוב.
