דרוש: הסבר

plato

New member
דרוש: הסבר

שאלה ששאלתי כמה חברים, ועו לא קיבלתי תשובה משכנעת: מי שמכיר אותי יודע שבאמת (ולא למראית עין) כל הציבור הדתי, או כל ציבור אחר יכול לקפוץ לי. אותי לא מעניין אם הם כך או כך. מה שאני חושב אני עושה. אבל, קורה (אפילו קורה הרבה) שהם עושים משהו שלא מוצא חן בעיני. ולעיתים, אני מרגיש צביטה בלב, או החמצה (קשה לי למקד את זה), ורע לי עם מה שקורה. למה? כדי שאהיה ברור - זו לא מעורבות חברתית. זו לא הרגשה של אכפתיות. זה יש לי כלפי כולם. זה רגש כזה כאילו אני אחראי עליהם. כאילו עוד מעט יבוא אלי הבוס ויגער בי: "מה אתה נותן להם להשתולל!" למה זה קורה? מה איכפת לי בעצם? אני לא אחראי על אף אחד.
 
תסמונת ידועה של בני עקיבאים...

אני מכירה אותה על בשרי. אכפת לי מהכל. אני לוקחת כל ילד רעב מבאר שבע על מצפוני. אני מסוגלת לבכות רק מלראות חדשות. והעיקר, אני אף פעם לא מסוגלת לשתוק. אני תמיד מרגישה צורך להיות מעורבת, וכמו שאמרת "מרגישה אחריות על אנשים שלא אמור להיות לי אכפת מהם". זו ה"בעיה" שלנו, ותיקי בנ"ע, אנחנו כל הזמן חשים צורך לשנות את העולם. אתה כאילו מרגיש שאם אתה לא תעשה, אף אחד לא ייעשה. למה אכפת לך? כנראה רגישות יתר. וזו לא משהו רע בכלל.
 

plato

New member
אבל עם דתיים זה שונה

כן, איכפת לי מהעולם. זה לא נורא. מפריע לי מהיכן מגיע הרגש (הלא רציונאלי) שנובע אצלי רק כשאני רואה שאנשים דתיים עושים שטויות. זה משהו אחר. דוגמא: כשגדעון סמט, לדוגמא, כותב משהו בהארץ שנראה לי לא רק over-שמאלני אלא כבר בגדר ההזוי, אני לא מסכים, אבל לא נורא. כשפייגלין כותב באיזה דף מסכן (שמחלקים בכמה בתי כנסת) שטויות בקצב של מכונת ירייה, או כשאני קורא את העמוד הפותח של שיחת השבוע של חב"ד, או כשהרב מלמד מפרסם איזה פסק הלכה שלא נראה לי, זה מקפיץ לי את הפיוזים. ותביני: אני מחזיק מגדעון סמט הרבה יותר אינטלגנטי מאשר פייגלין. אז למה זה מעצבן וזה לא?
 
אולי זה הקטע של "חילול ה´"?

של "איזה בושות הם עושים לנו? או תחושה של אחריות שכזו, שכמוה אתה מרגיש גם כלפי קרובי משפחה וחברים. ז"א: אם איזה איש באנטרטיקה יכה את אשתו, זה הרבה פחות ייגע בי מאשר אם זה ייקרה בשכונתי. הבנת את כוונתי?
 
הדבר האחרון שנשאר - הלך.

כפי שכולם יודעים תהליך היציאה בשאלה הוא מורכב, אין יום שעליו אתה יכול להצביע ביום זה יצאתי בשאלה זה קורה לאט לאט ובלי להרגיש אתה חילוני. אני ככופר עוד שמרתי שבת זמן רב. הרבה יותר קשה לאכול לחץ בפסח וחזיר מלחלל שבת, הסיבה היא משום שהאיסורים האלה א. מתחככים פחות עם הייצר. ב. היו חשובים מאוד בעיני. אחרי שעברתי את הכל, וכבר הפסקתי לחשוב כשאני אוכל בשר וחלב, שזה אסור אבל לא נורא. משהו אחד נשאר. כשהייתי משתולל, "עושה פדיחות" בלע"ז, הייתי נרתע, והייתי נזכר אויש חילול ה´ - ועכשיו הקטע המעניין, הדבר שהיה עולה לי לראש מייד אחרי החילול ה´ לא היה אני חילוני לא מאמין, או משהו בסגנון - אלא אני לבוש כחילוני, ומימילא אין בזה חילול ה´ כמובן אלו היו הבזקים של שניות, אבל היו. עד היום אני נזכר מזה לפעמים וכולי מתפעל.
 

m a r i

New member
אוווח

תמיד כשאני עם חצאית אני מרגישה צורך מיוחד לא להכפיר את שם הדוסים בעולם. אז יוצא לי לקלל ולהרביץ לעצמי בעת ובעונה אחת(אל תנסו את זה בבית!!!) וכשאני עם מכנסיים תמיד יוצא לי לקום לזקנות באוטובוס. וואט דה פאק?
 

לילית3

New member
הזדהות יתר - מחלה קשה שפוגעת

בנו כבר כילדים רכים. היא מחלחלת בנו דרך האמירות החוזרות ונשנות של ההורים, הרבנים ושאר ירקות. זה הופך להיות חלק ממך. -הריפוי קשה וממושך ביותר. בדרך כלל נותנים לזה זמן, מפתחים זהות אישית עצמאית. בשלב זה כבר אפשר אפילו להנות מאמירות כמו של פייגלין ודומיו כמו מכל מופע סטנד-אפ טוב. הממהרים עושים את זה בניתוח פלסטי - דומה להפרדת תאומים סיאמיים - ניתוח קשה ומסובך ביותר. תוצאה אינה מובטחת. <עם ישראל, כלל ישראל - שם פרטי או שם משפחה?>
 

Le Fay

New member
../images/Emo13.gif מקווה שלא תרגישו שצריכים להתנצל

גם על זה:
 
הזדהות, זו מלת המפתח

אני חושב, שכאשר אתה שומע על מישהו שעשה משהו שלילי מהאוניברסיטה שלך, אתה מרגיש יותר רע מאשר לו הוא היה ממקום אחר. או מהפלוגה שלך לעומת הפלוגה האחרת. כאשר ככל שהמעגל רחב יותר, ההזדהות שלך כחלק מהקבוצה, קטנה יותר ולכן אכפת לך פחות. >לא בטוח שזה עובר לגמרי< >לא בטוח שזה רע במיוחד<
 
למעלה