../images/Emo188.gif תיאור אמיתי ...
איך קונים תרופות פוריות במרפאת מכבי... או : מכבי... בסיפור שאיננו נגמר...
יום רביעי, היום החופשי שלי. יש לי המון תוכניות ליום הזה, והראשונה היא לקפוץ לקופה, ממש 10 דקות מהבית, לבדיקת דם שגרתית של E2 , LH,ופרוגסטרון. התור נסבל יחסית, אני כבר מיומנת. הקופה הזאת חדשה, בנויה לתפארה, ומשוכללת במיטב השכלולים. אין כאן חס וחלילה מצב של "מי אחרון בתור" - מה פתאום! כאן, לוקחים מספר ואז שואלים "למי יש 427?". תודו שזה הרבה יותר אינטלגנטי... אז לקחתי מספר בתור לפקידה, וכשהגיע תורי היא כבר הקלידה למחשב את קודי הבדיקה בלי להסתכל בטופס בכלל -יתרון של ותיקים-ונתנה לי מספר שהוא התור לאחות. גם האחות רשמה מיד "דחוף"-יתרון של ותיקים כבר אמרתי?!-ואפילו איחלה לי בהצלחה. סה"כ 25 דקות.לא נורא. וכאן מתחיל סיפורינו... החלטתי "לקפוץ" לאחות, להביא אספקה נוספת של גונל וצטרו. בעלי היה אתמול והביא רק את הגונל. אז אם אני כבר פה מה איכפת לי. התור לאחות עמוס. כמה נחמד לי לפגוש את חברתי, היא בקושי עומדת (הריון חודש שמיני), וממש קשה לה לרוץ אחרי התינוקת בת השנה וחצי. גם היא מחכה בתור לאחות - להישקל. אז שיחקתי עם הילדה, ופטפטתי עם האמא. אחרי שלושת רבעי שעה (!) הגיע תורי. אני מסבירה לאחות מה אני רוצה. היא הולכת להביא את התיק הרפואי שלי, וזה לוקח לה המון המון זמן. בנתיים אני זוכה לראות את עבודת האחיות "מבפנים", כי האחות השניה מטפלת באדם מבוגר שהגיע עם ביתו לחבישת הרגל שלו. האחיות עצבניות קצת היום, וזה לא נעים. היא צועקת על הבת "למה את צורחת?" והבת די המומה, ומסבירה שהיא רק מדברת בקול כי אבא שלה עם בעיות שמיעה. טוב, האחות "שלי" חוזרת, ו...שולחת אותי למשרד כי חסר לה טופס המרשם המקורי. במשרד אני ממתינה רבע שעה, אבל אז מתברר שרק איריס יודעת איפה הטופס, ולכן אני ממתינה לאיריס עוד רבע שעה. איריס מתפנה. היא לא מוצאת את הטופס, אז היא שואלת את דורית. שתיהן מחפשות, ומחפשות, ו.............. בינגו ! הארה ! הן שולחות אותי לבית המרקחת, כי הטופס שם! אני כבר תשושה משהו... בבית המרקחת הגלגל של המספרים התקלקל, ולכן יש מהומה. אני אפאטית, מחכה בסבלנות לתורי. הגבר שלפני סיים, ואני ניגשת ומתחילה להסביר מה אני רוצה. הרוקחת (שיש לה תגית "רוקחת") שומעת עד הסוף ואז אומרת לי שלחפש טופס זה לא תפקידה, ושאחכה בתור ל"סייעת"... הסייעת מתפנה אחרי 10 דקות בערך, והיא נכנסת לחדר הפנימי לחפש....לחפש...לחפש....לחפש... היא מוצאת משהו, יוצאת, מבררת עם הרוקחת ו...הר הבית בידינו !!! (אופסס, התכוונתי הטופס) חמש דקות המתנה במשרד - לצילום העתק, ואני עולה לאחיות. כאן אני מגלה אסרטביות בלתי צפויה, ודורשת שלא להמתין את כל התור. אז מכניסים אותי, אבל.... אחות אחת בהפסקת אוכל (פתאום אני נורא רעבה בעצמי). האחות השניה מתחילה לטפל בי,לוקחת את המרשם יקר הערך, והולכת לתייק אותו, אבל זה כנראה לא היום שלי. הפלאפון שלה מצלצל "כן, מעייני, אני נורא עסוקה, נדבר עוד מעט,,, ל-א ! מעייני את לא עוזבת את בית הספר !!! מעיין, תירגעי, אני ל-א מרשה לך !!! מ-ע-י-ו !!! ...." בשלב הזה האחות נוטשת אותי ומסתגרת באיזה חדרון פנימי, כך שאני שומעת רק הדים מהשיחה הדחופה. האחות השניה מרחמת עלי, משאירה כמה פלחי תפוח לא אכולים, ומודיעה לי "בואי רונית, אני אתן לך את האמפולות". רונית??? נו טוב, שווה לי לשנות שם, העיקר ללכת כבר. סוף טוב הכל טוב, אחרי שעתיים ושלושת רבעי אני עוזבת את המרפאה עם כל מה שרציתי. בפעם הבאה אני אשלח את בעלי "לקפוץ" ולהביא לי אמפולות.
