דפוס חשיבה הרסני
בת להורים גרושים. יש לי חרדת נטישה נוראית.הדבר התבטא בכל מערכות היחסים שלי ועם הנוכחי ,איתו אני כשנה.אני בת 25. התחושה היא שאני תמיד צריכה ביטחון...כשיש לי אותו אני רגועה, אני מאושרת, בטוחה בעצמי מכל בחינה ומסוגלת לתפקד בצורה מעולה . מספיק משהו קטן...טון דיבור של בן זוגי לא חם בטלפון ,לא מתקשר הרבה זמן או דברים קטנים מסוג זה בשביל להכניס אותי ממש לחרדה. אני לא מבטאת את זה על פני השטח ,מקסימום שואלת אם הכל בסדר או מתקשרת בעצמי אבל ביני לבין עצמי אני ישר נכנסת ללופ של חרדה...מתחילה לחשוב על זה שאני צריכה להתחיל להכין את עצמי נפשית לזה שהקשר הולך ומידרדר ובסוף אולי יגמר...עצם הצורך בהכנה הנפשית גורמת לי לעוד יותר חרדה ,מה שגורם לי לרצות להעלים אותה מיד (שזה אני עושה על ידי מה שאמרתי מקודם) ,הבעיה היא שכשזה לא אפשרי באותו רגע (הבחור לא זמין, אנחנו אחרי ריב נגיד והוא לא ככ נחמד או כאלה דברים) החרדה נשארת ומתעצמת והתפקוד שלי הולך ופוחת כל רגע. הייתי רוצה להיות פחות תלותית מבחינה נפשית באהבה. על פני השטח אני עושה הצגה טובה,השאלה מה מתחולל בפנים. זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך אני יכולה להיות האדם המאושר והרגוע ביותר עם חבר כשהכל בינינו תקין ,והאדם המדוכא והריקני ביותר ...וזה כשרק משהו פעוט יכול לצוץ. יש לי חברות רבות ,אני מוקפת באנשים ותחביבים ואני גם לומדת. אני רוצה לחשוב שאם ארגיל את עצמי ל"חיים" יותר ממה שיש לי ,חוץ מהחבר יהיה בסדר יותר .אבל גם כשאני מנסה הוא תמיד בתודעה שלי ,אני אהיה עם חברות ואחשוב עליו ,וכנ"ל לגבי עבודה ולימודים.אני לא מצליחה לשנות את הדפוס הזה. ראוי לציין שבמסגרת האוני' עברתי טיפול פסיכולוגי שתרם לי מצעם היכולת לשתף אבל לא לשנות את אותם דפוסים (למרות היותו קוגנטיבי). מה עליי לעשות?..
בת להורים גרושים. יש לי חרדת נטישה נוראית.הדבר התבטא בכל מערכות היחסים שלי ועם הנוכחי ,איתו אני כשנה.אני בת 25. התחושה היא שאני תמיד צריכה ביטחון...כשיש לי אותו אני רגועה, אני מאושרת, בטוחה בעצמי מכל בחינה ומסוגלת לתפקד בצורה מעולה . מספיק משהו קטן...טון דיבור של בן זוגי לא חם בטלפון ,לא מתקשר הרבה זמן או דברים קטנים מסוג זה בשביל להכניס אותי ממש לחרדה. אני לא מבטאת את זה על פני השטח ,מקסימום שואלת אם הכל בסדר או מתקשרת בעצמי אבל ביני לבין עצמי אני ישר נכנסת ללופ של חרדה...מתחילה לחשוב על זה שאני צריכה להתחיל להכין את עצמי נפשית לזה שהקשר הולך ומידרדר ובסוף אולי יגמר...עצם הצורך בהכנה הנפשית גורמת לי לעוד יותר חרדה ,מה שגורם לי לרצות להעלים אותה מיד (שזה אני עושה על ידי מה שאמרתי מקודם) ,הבעיה היא שכשזה לא אפשרי באותו רגע (הבחור לא זמין, אנחנו אחרי ריב נגיד והוא לא ככ נחמד או כאלה דברים) החרדה נשארת ומתעצמת והתפקוד שלי הולך ופוחת כל רגע. הייתי רוצה להיות פחות תלותית מבחינה נפשית באהבה. על פני השטח אני עושה הצגה טובה,השאלה מה מתחולל בפנים. זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך אני יכולה להיות האדם המאושר והרגוע ביותר עם חבר כשהכל בינינו תקין ,והאדם המדוכא והריקני ביותר ...וזה כשרק משהו פעוט יכול לצוץ. יש לי חברות רבות ,אני מוקפת באנשים ותחביבים ואני גם לומדת. אני רוצה לחשוב שאם ארגיל את עצמי ל"חיים" יותר ממה שיש לי ,חוץ מהחבר יהיה בסדר יותר .אבל גם כשאני מנסה הוא תמיד בתודעה שלי ,אני אהיה עם חברות ואחשוב עליו ,וכנ"ל לגבי עבודה ולימודים.אני לא מצליחה לשנות את הדפוס הזה. ראוי לציין שבמסגרת האוני' עברתי טיפול פסיכולוגי שתרם לי מצעם היכולת לשתף אבל לא לשנות את אותם דפוסים (למרות היותו קוגנטיבי). מה עליי לעשות?..