תקציר בקטע הראשון+2 דוגמאות בקטעים הבאים מהכתבה
מאות אלפי ישראלים בני 25-34 נאלצים לגור עם ההורים כי אינם יכולים לעמוד ביוקר המחיה. רבים אחרים ממשיכים לקבל מהוריהם סיוע כלכלי גם לאחר שכבר הקימו משפחה בעצמם. "רוב הצעירים לא מפונקים, בזבזנים או עצלנים. הם פשוט לא מצליחים לחסוך"
בשבוע שעבר חזר אמיר, בן 33, לגור עם הוריו בביתם שבראשון לציון לאחר שנקלע למינוס של כ-40 אלף שקל בחשבון הבנק. אמיר עובד כדי-ג'יי, ולדבריו הכנסתו החודשית נאה ומגיעה לכ-10,000 שקל. עם זאת, עלות המחיה הגבוהה בתל אביב הכריעה אותו אחרי שנים של מגורים בעיר. "השכירות בדירה עם שותף היתה 3,000 שקל בחודש", הוא מספר. "יחד עם הוצאות המחיה השוטפות – אירועים, דוחות חניה, חשבונות – והוצאות הקשורות בעסק, התחלתי לצבור גירעון. הפיתויים בעיר גדולים, וכל כניסה לסופר מסתיימת בכ-120 שקל לפחות. הכסף זלג לי מבין האצבעות. הבנתי שאני חייב לחזור לבית ההורים, לעשות הערכת מצב – ולראות איך אני מסתדר. הייתי די מדוכדך מזה. זו פגיעה באגו. רציתי להצליח בזכות עצמי, ושההורים יהיו גאים בי. לצערי, הבנתי שאין ברירה".
בניגוד לאמיר, ארנון זינגר, בן 33, מעולם לא עזב את בית הוריו שבגבעתיים. את לימודיו האקדמאיים סיים בגיל 30 – ורק בשנתיים האחרונות הוא עובד במשרה מלאה. בשלב זה, כבר יכול היה להרשות לעצמו לשכור דירה, אך בחר להישאר ולגור בבית ההורים כדי שיוכל לחסוך די כסף להון ראשוני ולקנות דירה משלו. זינגר עובד כמהנדס חשמל, אך טוען: "זה לא שכר ההיי-טק שעליו חושבים. הבנתי שאם אשכור דירה, לא יישאר לי כלום לחיסכון, ולכן לא אוכל להתפתח כלכלית. הדירה תישאר תמיד רחוקה ממני. אני מעדיף לקחת משכנתא ל-15-20 שנה מאשר לכלות את כל כספי על שכירות. אני מקווה שכבר בשנה הקרובה אוכל להרשות לעצמי מהלך כזה. אני מצליח לחסוך כיום את מירב המשכורת שלי".
