דעתי על 3X20 ../images/Emo58.gif
אמנם קצת באיחור אבל חופשת ה-1 במאי איפשרה לי קצת זמן לראות את הפרק. אני מודה שלא הייתי כותב אם לא הייתי קורא את התגובות השליליות לפרק, מכיוון שלדעתי זהו אחד הפרקים המצויינים בעונה הזו, ומוכיח שעומר אפס הוא שחקן גדול. *** למרות שבהתחלה הפרק נראה לי כמו פרק העוסק בפורמן לבדו, במידה רבה הוא מלמד גם על האוס, יותר באמצעות ההקבלה, שהרבה פעמים נעשית באופן לא נראה לעין (בד"כ הקבלה באמצעות הדילמה האתית בפרק אל מול התנהגות של האוס או שאר הדמויות הראשיות), ולנקודה הזו אגיע בהמשך כמה פעמים. בעצם יש שני סיפורים שונים בפרק: הטיפול בחולה שסובלת מאבוליה (Abulia), הפרעה ניורולוגית כלשהי המבטלת את היכולת לבטא רצון חופשי ואת הרצון לבחור החלטה מסויימת, ובמקביל הקנאה של האוס כלפי ווילסון, במעין המשך לפרק הקודם. הקשר בין שניהם הוא באמצעות המוטיבים החוזרים בפרק ועוסקים לא מעט בקבלת החלטות והתמודדות איתן, בעיקר באמצעות אשם. כאשר ה-POTW מגיעה, פורמן שופט אותה מראש בשל העבר שלה ומאשים אותה במצבה באופן מזלזל למדי בשל השימוש שלה בסמים. מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שפורמן מזלזל בחלכאי ונדכאי החברה, קשה להבין מה מונע ממנו להתחבר אליהם, בעיקר היות וידוע לנו שגם עברו שלו לא היה פשוט. כפי שרואים בהמשך הפרק, הוא מאוד משתדל להתחמק מאותו עבר. כלומר, משתדל להמנע ממפגש עם משפחתו (ולפי הפרק לא היה בבית הוריו כבר תשע שנים). כאשר אמו (שככל הנראה סובלת ממחלת נפש כלשהי) מציגה בפניו תמונות מילדותו ומציעה לו "להסתכל לאחור" הוא מתרגז קצת. מכיוון שהוא שופט אותה בכזו חומרה, הוא גם ככל הנראה מזלזל בטיפול במידה שמאפשרת לו "לדלג" על שלבים ולקפוץ לטיפול התרופתי, למרות שהגישה שלו שונה מהאוס שמתעקש קודם על פתרון התעלומה ורק לאחר מכן על הטיפול: House: the question is, what kind of auto-immune. Forman: It doesn't matter what kind. House: It always matters what kind. Forman: The treatment is always steroids House: The treatment is always boring! But diagnosis... האוס כרגיל מתעניין יותר בפתרון התעלומה מאשר במטופל, והוא עושה את זה במקביל לווילסון כאשר הוא מנסה "לחקור" את אשתו לשעבר יותר מתוך סקרנות לתעלומת נישואיו הכושלים ולא מתוך דאגה כנה למערכת היחסים שלו עם קאדי. את ההחלטות על הדילוגים המחשבתיים האלה הצוות כבר עושה באופן אוטומטי אחרי שלאורך כל הסדרה שיטת הטיפול היא אימפולסיבית ובוטה, ומתייחסת לחולה המטופל כאל אדם שקוף שאינו מהווה פקטור בתהליך קבלת ההחלטות. החולה הזו, דווקא, לא יכולה לקבל החלטות בעצמה, מה שמקל על קבלת ההחלטות בשבילה (כפי שהאוס אמר - מהם החיים בלי קבלת החלטות מטופשות? בפרק הזה גם ההחלטות השגויות מתקבלות בשבילה). בסופו של דבר, כאשר מתגלה הטעות גם מתחדד ההבדל בין פורמן להאוס. בעונה הזו פורמן וקמרון די מתחלפים בבחינת התפקיד הסימבולי שלהם - פורמן כמייצג האופוזיציה ההגיונית להאוס, וקמרון כנציגת המצפון והרגש שלו. בעונה הזו קמרון נהיית הרבה יותר קשוחה כלפי הסובבים אותה, ופורמן מזדהה יותר עם סבל של אחרים (גם אם לפעמים הוא שופט אותם). אחרי שהוא מגלה את הטעות שעשה, בניגוד לשאר הצוות ובעיקר האוס, הוא סובל מתסכול ורגשות אשם ובוחר לבלות את השעות האחרונות שלה לצידה. מתוך האשמה הזו, הוא גם נפתח בפניה ומגלה שהוא בסופו של דבר לא שונה ממנה מבחינת ההחלטות השגויות שעשה, והוא מנסה ליצור פער מלאכותי מתוך הפחד המתמיד מפני החברה השופטת. הוא גם מצליח להפתח בפניה ולספר לה שהפעם האחרונה שהרגיש בבית הייתה לפני שנים, בעוד שלא הצליח לדבר על כך עם צ'ייס, למשל. גם היא מגיעה להכרה בטעויות שלה, ומנמקת אותן בהחלטה השגויה שתמיד יהיה לה זמן לתקן. הטראגיות היא שהזמן הזה נקטע בשל החלטה גרועה של אדם אחר שהוחלטה בשמה. הפרק הזה ללא ספק רצוף בהחלטות שגויות כאשר זו שאינה מצליחה לנקוט ברצון חופשי ולהחליט בעצמה נידונה למוות. אחרי שהיא נפטרת, האוס ממהר לערוך נתיחה. הרצון שלו לרדוף אחרי פתרון התעלומה כמעט והביא אותו לערוך בדיקות בעודה גוססת לאיטה אך פורמן הצליח למנוע אותו מכך. גם כאשר הוא עושה זאת לאחר מותה המסקנה הכל כך פשוטה ככל הנראה מייסרת את פורמן עוד יותר. העימות הזה מגיע לסיום במשרד כאשר פורמן המתוסכל מסרב להכיר בטענה של האוס לפיה הוא עשה את המעשה הנכון, ועליו להמשיך לעשות אותו גם בעתיד, מכיוון שמספרית, אלו הן ההחלטות שמצילות חיים. הריחוק הזה שבין האוס לבין הסובבים אותו נשבר רק כאשר הוא נעשה רק לשם השגת מטרה מסויימת. הוא במידה רבה מנצל את אשתו לשעבר של ווילסון רק כדי לנתח את הקשר הנוכחי בינו לבין קאדי. לא באמת אכפת לו מווילסון, מה שמאושר גם ע"י אשתו לשעבר (שאת שמה אני לא זוכר, מצטער) שאומרת שעל אף שווילסון תמיד היה שם בשביל האוס, מערכת היחסים הזו לא הייתה הדדית. הסצינה הזו העלתה בי זיכרון לעונה הראשונה בה לאחר שווילסון מודח ע"י ווגלר רק מתוך הגנה על האוס הוא מטיח בהאוס את ההאשמה שהחברות הזו חסרת ערך האוס משיב בלאקוניות כי היא כן. יכול מאוד להיות שההדדיות הזו היא לא באותה מידה, כנראה מכיוון שהאוס יכול להרשות לעצמו בדידות סביבו הרבה יותר מווילסון. לכן גם אשתו לשעבר מאשימה אותו בחלק מסויים בכשלון הנישואים ביניהם - הפתרון שהאוס חיפש לתעלומה שלו. כמו החולה שמתה לבדה גם האוס מגלה שהוא לבד, שניהם כתוצאה מבחירה. בינתיים רק הראשונה הודתה שהבחירה הזו הייתה תוצאה של תהליך קבלת החלטות שגוי. האוס שדיבר על חוסר הרלוונטיות של רגשות אשם כן מבטא אותן ולוקח את הקטור, הכלב של ווילסון. פורמן לא הצליח להתמודד עם רגשות האשם שלו באמצעות המגע האחרון עם ה-POTW, ומנסה לפנות לאמו - מי שעל פניו אמורה להרגיש את הביטחון והמגננה. בסצינה שוברת הלב הוא מקבל את המחילה המיידית מאמו, אך שניות לאחר מכן מתפכח לאחר שהיא כלל אינה מזהה אותו. האובדן של הבית, המקום היחיד בו היה אמור לקבל את המחילה שביקש, שוברת אותו. גם פורמן הופך בסוף הפרק לאדם בודד.
אמנם קצת באיחור אבל חופשת ה-1 במאי איפשרה לי קצת זמן לראות את הפרק. אני מודה שלא הייתי כותב אם לא הייתי קורא את התגובות השליליות לפרק, מכיוון שלדעתי זהו אחד הפרקים המצויינים בעונה הזו, ומוכיח שעומר אפס הוא שחקן גדול. *** למרות שבהתחלה הפרק נראה לי כמו פרק העוסק בפורמן לבדו, במידה רבה הוא מלמד גם על האוס, יותר באמצעות ההקבלה, שהרבה פעמים נעשית באופן לא נראה לעין (בד"כ הקבלה באמצעות הדילמה האתית בפרק אל מול התנהגות של האוס או שאר הדמויות הראשיות), ולנקודה הזו אגיע בהמשך כמה פעמים. בעצם יש שני סיפורים שונים בפרק: הטיפול בחולה שסובלת מאבוליה (Abulia), הפרעה ניורולוגית כלשהי המבטלת את היכולת לבטא רצון חופשי ואת הרצון לבחור החלטה מסויימת, ובמקביל הקנאה של האוס כלפי ווילסון, במעין המשך לפרק הקודם. הקשר בין שניהם הוא באמצעות המוטיבים החוזרים בפרק ועוסקים לא מעט בקבלת החלטות והתמודדות איתן, בעיקר באמצעות אשם. כאשר ה-POTW מגיעה, פורמן שופט אותה מראש בשל העבר שלה ומאשים אותה במצבה באופן מזלזל למדי בשל השימוש שלה בסמים. מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שפורמן מזלזל בחלכאי ונדכאי החברה, קשה להבין מה מונע ממנו להתחבר אליהם, בעיקר היות וידוע לנו שגם עברו שלו לא היה פשוט. כפי שרואים בהמשך הפרק, הוא מאוד משתדל להתחמק מאותו עבר. כלומר, משתדל להמנע ממפגש עם משפחתו (ולפי הפרק לא היה בבית הוריו כבר תשע שנים). כאשר אמו (שככל הנראה סובלת ממחלת נפש כלשהי) מציגה בפניו תמונות מילדותו ומציעה לו "להסתכל לאחור" הוא מתרגז קצת. מכיוון שהוא שופט אותה בכזו חומרה, הוא גם ככל הנראה מזלזל בטיפול במידה שמאפשרת לו "לדלג" על שלבים ולקפוץ לטיפול התרופתי, למרות שהגישה שלו שונה מהאוס שמתעקש קודם על פתרון התעלומה ורק לאחר מכן על הטיפול: House: the question is, what kind of auto-immune. Forman: It doesn't matter what kind. House: It always matters what kind. Forman: The treatment is always steroids House: The treatment is always boring! But diagnosis... האוס כרגיל מתעניין יותר בפתרון התעלומה מאשר במטופל, והוא עושה את זה במקביל לווילסון כאשר הוא מנסה "לחקור" את אשתו לשעבר יותר מתוך סקרנות לתעלומת נישואיו הכושלים ולא מתוך דאגה כנה למערכת היחסים שלו עם קאדי. את ההחלטות על הדילוגים המחשבתיים האלה הצוות כבר עושה באופן אוטומטי אחרי שלאורך כל הסדרה שיטת הטיפול היא אימפולסיבית ובוטה, ומתייחסת לחולה המטופל כאל אדם שקוף שאינו מהווה פקטור בתהליך קבלת ההחלטות. החולה הזו, דווקא, לא יכולה לקבל החלטות בעצמה, מה שמקל על קבלת ההחלטות בשבילה (כפי שהאוס אמר - מהם החיים בלי קבלת החלטות מטופשות? בפרק הזה גם ההחלטות השגויות מתקבלות בשבילה). בסופו של דבר, כאשר מתגלה הטעות גם מתחדד ההבדל בין פורמן להאוס. בעונה הזו פורמן וקמרון די מתחלפים בבחינת התפקיד הסימבולי שלהם - פורמן כמייצג האופוזיציה ההגיונית להאוס, וקמרון כנציגת המצפון והרגש שלו. בעונה הזו קמרון נהיית הרבה יותר קשוחה כלפי הסובבים אותה, ופורמן מזדהה יותר עם סבל של אחרים (גם אם לפעמים הוא שופט אותם). אחרי שהוא מגלה את הטעות שעשה, בניגוד לשאר הצוות ובעיקר האוס, הוא סובל מתסכול ורגשות אשם ובוחר לבלות את השעות האחרונות שלה לצידה. מתוך האשמה הזו, הוא גם נפתח בפניה ומגלה שהוא בסופו של דבר לא שונה ממנה מבחינת ההחלטות השגויות שעשה, והוא מנסה ליצור פער מלאכותי מתוך הפחד המתמיד מפני החברה השופטת. הוא גם מצליח להפתח בפניה ולספר לה שהפעם האחרונה שהרגיש בבית הייתה לפני שנים, בעוד שלא הצליח לדבר על כך עם צ'ייס, למשל. גם היא מגיעה להכרה בטעויות שלה, ומנמקת אותן בהחלטה השגויה שתמיד יהיה לה זמן לתקן. הטראגיות היא שהזמן הזה נקטע בשל החלטה גרועה של אדם אחר שהוחלטה בשמה. הפרק הזה ללא ספק רצוף בהחלטות שגויות כאשר זו שאינה מצליחה לנקוט ברצון חופשי ולהחליט בעצמה נידונה למוות. אחרי שהיא נפטרת, האוס ממהר לערוך נתיחה. הרצון שלו לרדוף אחרי פתרון התעלומה כמעט והביא אותו לערוך בדיקות בעודה גוססת לאיטה אך פורמן הצליח למנוע אותו מכך. גם כאשר הוא עושה זאת לאחר מותה המסקנה הכל כך פשוטה ככל הנראה מייסרת את פורמן עוד יותר. העימות הזה מגיע לסיום במשרד כאשר פורמן המתוסכל מסרב להכיר בטענה של האוס לפיה הוא עשה את המעשה הנכון, ועליו להמשיך לעשות אותו גם בעתיד, מכיוון שמספרית, אלו הן ההחלטות שמצילות חיים. הריחוק הזה שבין האוס לבין הסובבים אותו נשבר רק כאשר הוא נעשה רק לשם השגת מטרה מסויימת. הוא במידה רבה מנצל את אשתו לשעבר של ווילסון רק כדי לנתח את הקשר הנוכחי בינו לבין קאדי. לא באמת אכפת לו מווילסון, מה שמאושר גם ע"י אשתו לשעבר (שאת שמה אני לא זוכר, מצטער) שאומרת שעל אף שווילסון תמיד היה שם בשביל האוס, מערכת היחסים הזו לא הייתה הדדית. הסצינה הזו העלתה בי זיכרון לעונה הראשונה בה לאחר שווילסון מודח ע"י ווגלר רק מתוך הגנה על האוס הוא מטיח בהאוס את ההאשמה שהחברות הזו חסרת ערך האוס משיב בלאקוניות כי היא כן. יכול מאוד להיות שההדדיות הזו היא לא באותה מידה, כנראה מכיוון שהאוס יכול להרשות לעצמו בדידות סביבו הרבה יותר מווילסון. לכן גם אשתו לשעבר מאשימה אותו בחלק מסויים בכשלון הנישואים ביניהם - הפתרון שהאוס חיפש לתעלומה שלו. כמו החולה שמתה לבדה גם האוס מגלה שהוא לבד, שניהם כתוצאה מבחירה. בינתיים רק הראשונה הודתה שהבחירה הזו הייתה תוצאה של תהליך קבלת החלטות שגוי. האוס שדיבר על חוסר הרלוונטיות של רגשות אשם כן מבטא אותן ולוקח את הקטור, הכלב של ווילסון. פורמן לא הצליח להתמודד עם רגשות האשם שלו באמצעות המגע האחרון עם ה-POTW, ומנסה לפנות לאמו - מי שעל פניו אמורה להרגיש את הביטחון והמגננה. בסצינה שוברת הלב הוא מקבל את המחילה המיידית מאמו, אך שניות לאחר מכן מתפכח לאחר שהיא כלל אינה מזהה אותו. האובדן של הבית, המקום היחיד בו היה אמור לקבל את המחילה שביקש, שוברת אותו. גם פורמן הופך בסוף הפרק לאדם בודד.
