JULIANO100
New member
דמעות של שנאה
דמעות של שנאה מאת ג´וליאנו מר ח´מיס ארזתי את המצלמה, תחבתי את מברשת השיניים לתוך התיק, נשקתי לבתי הקטנה, כמו בסרט טורקי, חיבקתי את חברתי ויצאתי לדרך. בצומת הדרכים ג´נין_נצרת_מגידו האטתי את נסיעתי, מהרהר בחיי. שעות ספורות קודם לכן חדר הצבא הישראלי לג´נין. עוצר הוטל על העיר. האזור הוכרז כשטח צבאי סגור. פחדתי. בדרכי למחנה הפליטים ג´נין עלי לחצות את מטעי הזיתים של הכפר רומנה, לטפס במעלה ההר לכפר ימון ומשם לרדת למחנה. טנקים שועטים סביבי, חורשים את השטח לאורכו ולרוחבו. הסיכוי לצאת חי ממסע כזה הוא קלוש. דקה ארוכה הבטתי בכובע הקסקט של בתי שהיה מונח על המושב האחורי. חרד, הכנסתי אותו לתוך התיק, ממלמל לעצמי דברי עידוד. את מפתחות הרכב הפקדתי בידי אבי משפחת זיאד. ביתם יושב על קו התפר, יעני הקו הירוק, בין הכפר סלם והכפר רומנה. חציתי במהירות את שביל העפר, נמנע מלהיתקל בסיור של משמר הגבול. רק לא בהם. "מגבניקים" הם תערובת מסוכנת של רגשי נחיתות, זהות לקויה ואם~16 שמוכן לפלוט, כל רגע, כדורי שנאה. מיהרתי דרך המטעים, חציתי את הוואדי ועליתי להר, ישר אל לוע התותחים. צרור יריות חלף מעל ראשי, מרקיד רגבי אדמה לא רחוק ממני. השתטחתי על אדמת הטרשים. כמו בימי הצנחנים. צל כבד, כדברי המשורר, כיסה עלי. מבוהל סבתי לאחור. זה היה גבר מג´נין שעמד מעלי. מחויך, הושיט לי יד לעזרה. השבתי לו חיוך נבוך. צרור נוסף קטע את רגע החדווה. פניו של האיש לא משו ממקומם. "הם יורים על מנת להפחיד", אמר, "אל תדאג, בוא". "מה בוא?", השבתי. "לג´נין", אמר. "מה לג´נין?", שאלתי. "אל תדאג, בוא", ענה והלך. קמתי. צרור ארוך וכואב, מחריש אוזניים, ריתק אותי בחזרה לאדמה. רציתי לקרוא לו שישוב. מסוכן, אמרתי לעצמי, והנה הוא מביט בי, שוב מחייך, מניף את ידו לשלום ושב לדרכו. מבויש, מהוסס, בצעדים מהירים, מכופף, להנמיך את קומתי, צעדתי אחריו. עיני נחו על כתפיו, נשענות על גאוותו, משילות מעליהן את קורי הפחד. ככה הוא חוצה, יום יום, את גיא המוות. משועשעים, לועגים לחיים, שרועים להם החיילים בתוך שוחה במעלה ההר, מנגנים במקלעים זמירות מולדת. יתחשק להם והכדור יחלוף לו, יתחשק להם והכדור יהרוג אותו. שחוקם נשמע למרחקים. כמו אלוהים במדים מצעידים הם את הכפריים לצלילי מנגינתם. למרגלות ההר נגלה לפני מחנה הפליטים. דממה עלתה ממנו. הריסות הבתים נחו להן לאורך הסימטאות, עדות אילמת, מצבה שטרם נחקקו עליה מילות יגון, צמאה לעיניים משתאות, לא מאמינות. עמדתי. בראשי הדהדו דבריו של נהג הבולדוזר שפורסמו ב"7 ימים". "ישבתי בתא הנהג של הדי~9 מבסוט", צוטט האיש. הדי~9, מפלס בשפה המקצועית, "ג´ארפה" בערבית, מכונת ענק, כלי משחית שהכניע את ההתקוממות בג´נין. ספק נהג ספק חייל, עם בקבוק וויסקי ופיצוחים לצידו, גרף והרס את כל הנקרא בדרכו. "עשיתי להם איצטדיון במחנה", לעגה הכותרת בעיתון. איש מתוסכל, כך נכתב, מפוטר, מובטל, מדוכא, פליט בארצו, בוש במוצאו, מזרחי מופלה על פי הגדרתו, ממיט את זעמו, רוקד את כישלון חייו על דמם של הפליטים. החבר´ה בפלוגה קוראים לו דובי כדורי. שונא אשכנזים, מנותק מתרבותו, משודרג בצבעו, לא שחור, אפור, בטח לא לבן. וכך יצא שערבי_יהודי, מזרחי בעגה המקומית, תחת פיקודו של אייל מפתח תקוה, מזמזם את אום~כולתום, רמס וחמס את דיירי המחנה. בקול ענות חלושה דעכה לה הכתבה, בלי לעורר מהומה. אומה שלמה קראה ושתקה. הבבואה במראה התעוותה, שינתה צורה. היד מכסה לא לראות, מעמעמת את התמונה. בדרכי חזרה מהמחנה לחיפה נפרדתי מאום~מחמוד שישבה על הריסות ביתה, בוכה דמעות של שנאה, עדות לנקמתה.
דמעות של שנאה מאת ג´וליאנו מר ח´מיס ארזתי את המצלמה, תחבתי את מברשת השיניים לתוך התיק, נשקתי לבתי הקטנה, כמו בסרט טורקי, חיבקתי את חברתי ויצאתי לדרך. בצומת הדרכים ג´נין_נצרת_מגידו האטתי את נסיעתי, מהרהר בחיי. שעות ספורות קודם לכן חדר הצבא הישראלי לג´נין. עוצר הוטל על העיר. האזור הוכרז כשטח צבאי סגור. פחדתי. בדרכי למחנה הפליטים ג´נין עלי לחצות את מטעי הזיתים של הכפר רומנה, לטפס במעלה ההר לכפר ימון ומשם לרדת למחנה. טנקים שועטים סביבי, חורשים את השטח לאורכו ולרוחבו. הסיכוי לצאת חי ממסע כזה הוא קלוש. דקה ארוכה הבטתי בכובע הקסקט של בתי שהיה מונח על המושב האחורי. חרד, הכנסתי אותו לתוך התיק, ממלמל לעצמי דברי עידוד. את מפתחות הרכב הפקדתי בידי אבי משפחת זיאד. ביתם יושב על קו התפר, יעני הקו הירוק, בין הכפר סלם והכפר רומנה. חציתי במהירות את שביל העפר, נמנע מלהיתקל בסיור של משמר הגבול. רק לא בהם. "מגבניקים" הם תערובת מסוכנת של רגשי נחיתות, זהות לקויה ואם~16 שמוכן לפלוט, כל רגע, כדורי שנאה. מיהרתי דרך המטעים, חציתי את הוואדי ועליתי להר, ישר אל לוע התותחים. צרור יריות חלף מעל ראשי, מרקיד רגבי אדמה לא רחוק ממני. השתטחתי על אדמת הטרשים. כמו בימי הצנחנים. צל כבד, כדברי המשורר, כיסה עלי. מבוהל סבתי לאחור. זה היה גבר מג´נין שעמד מעלי. מחויך, הושיט לי יד לעזרה. השבתי לו חיוך נבוך. צרור נוסף קטע את רגע החדווה. פניו של האיש לא משו ממקומם. "הם יורים על מנת להפחיד", אמר, "אל תדאג, בוא". "מה בוא?", השבתי. "לג´נין", אמר. "מה לג´נין?", שאלתי. "אל תדאג, בוא", ענה והלך. קמתי. צרור ארוך וכואב, מחריש אוזניים, ריתק אותי בחזרה לאדמה. רציתי לקרוא לו שישוב. מסוכן, אמרתי לעצמי, והנה הוא מביט בי, שוב מחייך, מניף את ידו לשלום ושב לדרכו. מבויש, מהוסס, בצעדים מהירים, מכופף, להנמיך את קומתי, צעדתי אחריו. עיני נחו על כתפיו, נשענות על גאוותו, משילות מעליהן את קורי הפחד. ככה הוא חוצה, יום יום, את גיא המוות. משועשעים, לועגים לחיים, שרועים להם החיילים בתוך שוחה במעלה ההר, מנגנים במקלעים זמירות מולדת. יתחשק להם והכדור יחלוף לו, יתחשק להם והכדור יהרוג אותו. שחוקם נשמע למרחקים. כמו אלוהים במדים מצעידים הם את הכפריים לצלילי מנגינתם. למרגלות ההר נגלה לפני מחנה הפליטים. דממה עלתה ממנו. הריסות הבתים נחו להן לאורך הסימטאות, עדות אילמת, מצבה שטרם נחקקו עליה מילות יגון, צמאה לעיניים משתאות, לא מאמינות. עמדתי. בראשי הדהדו דבריו של נהג הבולדוזר שפורסמו ב"7 ימים". "ישבתי בתא הנהג של הדי~9 מבסוט", צוטט האיש. הדי~9, מפלס בשפה המקצועית, "ג´ארפה" בערבית, מכונת ענק, כלי משחית שהכניע את ההתקוממות בג´נין. ספק נהג ספק חייל, עם בקבוק וויסקי ופיצוחים לצידו, גרף והרס את כל הנקרא בדרכו. "עשיתי להם איצטדיון במחנה", לעגה הכותרת בעיתון. איש מתוסכל, כך נכתב, מפוטר, מובטל, מדוכא, פליט בארצו, בוש במוצאו, מזרחי מופלה על פי הגדרתו, ממיט את זעמו, רוקד את כישלון חייו על דמם של הפליטים. החבר´ה בפלוגה קוראים לו דובי כדורי. שונא אשכנזים, מנותק מתרבותו, משודרג בצבעו, לא שחור, אפור, בטח לא לבן. וכך יצא שערבי_יהודי, מזרחי בעגה המקומית, תחת פיקודו של אייל מפתח תקוה, מזמזם את אום~כולתום, רמס וחמס את דיירי המחנה. בקול ענות חלושה דעכה לה הכתבה, בלי לעורר מהומה. אומה שלמה קראה ושתקה. הבבואה במראה התעוותה, שינתה צורה. היד מכסה לא לראות, מעמעמת את התמונה. בדרכי חזרה מהמחנה לחיפה נפרדתי מאום~מחמוד שישבה על הריסות ביתה, בוכה דמעות של שנאה, עדות לנקמתה.