דממה
אני רואה את הגב שלך מולי, מרחק מטרים בודדים. פוסעת בהליכה הכה אופיינית לך, חצי מרחפת מעל אספלט אפור עמום המזמין אותי להתחבא תחתיו. פוסעת בפסיעות מהירות ובטוחות לכיוון שער היציאה, מתאימה את רעש עקבייך להלמות לב המכאיב לצלעותיי. ים של מילים ומשפטים מסתחרר בראשי. אוקיינוסים של משפטי תוכחה, זעם, שנאה, כאב.. אהבה נכזבת.. דבר מאלו לא ידלוף החוצה. הסכר שלי מחזיק מעמד בפני הפרץ הקבוע שניטח בו יום אחר יום. גם כעת הוא מסוגל לו. גם כאשר מראה זנב סוס ערמוני מרקד חמישה מטרים מולי ומנקר את עיניי. לפספס את החיים ברגע, להחמיץ את נקודת המוצא, לבזבז את המעט שנשאר.. לטעות בכוונות ולהטעות את עצמך.. כלפיה. שנינו מתקרבים לשער. את מאיטה, אני מאיץ. לאחת שער הסיום, לאחר שער ההתחלה. כל כך סימבולי, כל כך נכון.. כל כך רע. תקתוק העקבים שלך מאט, אך הלב שלי מעצים פעימות בעוד אני מצמצם פערים. אולם רק במישור הפיסי שלנו. במישור אחר, מרחק של שנות אור מפריד בין שנינו ואני מודע לזה.. כעת. הגרון שלי נע ומנסה על דעת עצמו, ללא הצלחה, לפלוט החוצה משפטים מעושים, מילות ברכה והיכרות לא אישיים שיקלו את המעבר על פנייך, שיעניקו לי רמז להכרה קורנת תחת משקפי שמש אפלים בהם את מסתירה עיניים בהירות. לשקוע במחשבות תועות המכוונות למבוי סתום, לוותר על שאיפות חדשות בשביל תשוקות עבר, לדעת שאין לנסות שוב את אותו משחק מרומה.. לטעות ברמזים ולהטעות בהצהרות..כלפיה. ואז זה מגיע. את עומדת לך בקו הסיום, הוא קו ההתחלה שלי, ומחכה. אני יודע למה אך הפעם לא יודע למי. מקלידה כמנצח מיומן על ספרות בוהקות, פורטת על פלאפון קטן כסוף קוד נוסף שאינו שלי. מהנהנת לך לצד השני בעוד אני קרב אלייך.. כה קרוב מאחורייך עד שאני מסוגל לקרוא את מחשבותייך. ובכל זאת לא ייצא ממני דבר, שכן אני אוחז בלפיתה נוספת מני רבות בקולי, צובת את מילותיי שלי שמנסות לפתל דרכן החוצה מתוכי, ואני מתפלל שאוכל ללכת מספיק מהר בכדי שתהפכי לעוד נקודה הנעלמת אי שם בתוך שביל מתפתל של זמנים נטולי גוונים. וכשאני עובר לצידך, אני ניצב רגעית לצידך.. ובאמת רק רגעית כי זמנים כה קצרים שכאלו בחיים אכן נמשכים שבריר שניה ותו לא. אלו זמנים אותם אתה זוכר לעד, עד כמה קטנים וחסרי משמעות שהם יהיו לך או לאחר. עובר מקביל לצידך, מבין שאין כל אפשרות לעמוד, אין אפשרות כאן לטעת רגליי ולהשאר כה קרוב לצידך. כה הרבה יש לי לומר. כה הרבה יש לי להאשים, לצעוק, להוכיח, לשנוא, להכאיב.. כה הרבה יש לי לדעת וללמוד, לחשוב וללמד, להכיר מחדש ולהכיר באמת הנושנה.. כלפיה. עובר על פנייך, עובר על פני מבט תוהה בו אני חש רק בקצות חושיי אך לא מבחין בו במישרין.. עובר לצד הכרה מודעת, עובר על פני מישהי בה אני כה חושק בכה הרבה מובנים.. עובר ומנסה להשאיר אותך מאחוריי.. אני עובר על פנייך..עובר על פני מחוזות ושרעפים מוכרים.. עובר כה סמוך לך עד כי מרחק לחישה מפריד בין שנינו.. ואני ממשיך לשתוק משפטים שלמים..
אני רואה את הגב שלך מולי, מרחק מטרים בודדים. פוסעת בהליכה הכה אופיינית לך, חצי מרחפת מעל אספלט אפור עמום המזמין אותי להתחבא תחתיו. פוסעת בפסיעות מהירות ובטוחות לכיוון שער היציאה, מתאימה את רעש עקבייך להלמות לב המכאיב לצלעותיי. ים של מילים ומשפטים מסתחרר בראשי. אוקיינוסים של משפטי תוכחה, זעם, שנאה, כאב.. אהבה נכזבת.. דבר מאלו לא ידלוף החוצה. הסכר שלי מחזיק מעמד בפני הפרץ הקבוע שניטח בו יום אחר יום. גם כעת הוא מסוגל לו. גם כאשר מראה זנב סוס ערמוני מרקד חמישה מטרים מולי ומנקר את עיניי. לפספס את החיים ברגע, להחמיץ את נקודת המוצא, לבזבז את המעט שנשאר.. לטעות בכוונות ולהטעות את עצמך.. כלפיה. שנינו מתקרבים לשער. את מאיטה, אני מאיץ. לאחת שער הסיום, לאחר שער ההתחלה. כל כך סימבולי, כל כך נכון.. כל כך רע. תקתוק העקבים שלך מאט, אך הלב שלי מעצים פעימות בעוד אני מצמצם פערים. אולם רק במישור הפיסי שלנו. במישור אחר, מרחק של שנות אור מפריד בין שנינו ואני מודע לזה.. כעת. הגרון שלי נע ומנסה על דעת עצמו, ללא הצלחה, לפלוט החוצה משפטים מעושים, מילות ברכה והיכרות לא אישיים שיקלו את המעבר על פנייך, שיעניקו לי רמז להכרה קורנת תחת משקפי שמש אפלים בהם את מסתירה עיניים בהירות. לשקוע במחשבות תועות המכוונות למבוי סתום, לוותר על שאיפות חדשות בשביל תשוקות עבר, לדעת שאין לנסות שוב את אותו משחק מרומה.. לטעות ברמזים ולהטעות בהצהרות..כלפיה. ואז זה מגיע. את עומדת לך בקו הסיום, הוא קו ההתחלה שלי, ומחכה. אני יודע למה אך הפעם לא יודע למי. מקלידה כמנצח מיומן על ספרות בוהקות, פורטת על פלאפון קטן כסוף קוד נוסף שאינו שלי. מהנהנת לך לצד השני בעוד אני קרב אלייך.. כה קרוב מאחורייך עד שאני מסוגל לקרוא את מחשבותייך. ובכל זאת לא ייצא ממני דבר, שכן אני אוחז בלפיתה נוספת מני רבות בקולי, צובת את מילותיי שלי שמנסות לפתל דרכן החוצה מתוכי, ואני מתפלל שאוכל ללכת מספיק מהר בכדי שתהפכי לעוד נקודה הנעלמת אי שם בתוך שביל מתפתל של זמנים נטולי גוונים. וכשאני עובר לצידך, אני ניצב רגעית לצידך.. ובאמת רק רגעית כי זמנים כה קצרים שכאלו בחיים אכן נמשכים שבריר שניה ותו לא. אלו זמנים אותם אתה זוכר לעד, עד כמה קטנים וחסרי משמעות שהם יהיו לך או לאחר. עובר מקביל לצידך, מבין שאין כל אפשרות לעמוד, אין אפשרות כאן לטעת רגליי ולהשאר כה קרוב לצידך. כה הרבה יש לי לומר. כה הרבה יש לי להאשים, לצעוק, להוכיח, לשנוא, להכאיב.. כה הרבה יש לי לדעת וללמוד, לחשוב וללמד, להכיר מחדש ולהכיר באמת הנושנה.. כלפיה. עובר על פנייך, עובר על פני מבט תוהה בו אני חש רק בקצות חושיי אך לא מבחין בו במישרין.. עובר לצד הכרה מודעת, עובר על פני מישהי בה אני כה חושק בכה הרבה מובנים.. עובר ומנסה להשאיר אותך מאחוריי.. אני עובר על פנייך..עובר על פני מחוזות ושרעפים מוכרים.. עובר כה סמוך לך עד כי מרחק לחישה מפריד בין שנינו.. ואני ממשיך לשתוק משפטים שלמים..