דמי אבטלה.
יום חדש מפציע. הריטואל הקבוע, שמש ציפורים. עוד יום נפלא בגן עדן. אני מוצא את עצמי משכים קום לעבודת הבורא, הבעיה שבחוגים שלי לא ממש משלמים על זה. אבל בכל זאת יש עוד תקווה, וגם ראיון עבודה את עוד שעתיים. זיקפת הבוקר רק מוסיפה שמחה, ואני במיטה, אצלי, עוד מאונן חלקית. שם את מיכה שטרית לפתוח את הבוקר ונכנס למקלחת מהירה. כשמיכה ברקע משחק לה בתחתונים עם לב של אבן, אני רק יכול לקנא בו. אני עוצם עינים תחת מפלי המים ונותן לה לשחק לי. "שחקי שחקי". צאצאי הוירטואליים נשטפו במחי יד אחת אל הצנרת החלודה, וזה סימן שכבר מאוחר. הנה, אני מגולח, מקולח, מרוקן ומבושם. מוכן לצאת החוצה, לקבל את הסטירה היומית. הכנסתי לי לתיק את קוואמי, אוזניות עלי, ויאללה. עליתי לאוטובוס והראש מהנהן בשמחה. פעם אהבתי להקשיב לשיחות מסביב, היום אני מעדיף להתנתק ולתת לדמיון לעבוד. הנה האיש הזה, בכיסא ממול נראה לי... שובל רענן של בוקר ריחני ומבושם קטע את הדימיון שלי באיבו. אלוהים, אם זה רמז להמשך היום אז נראה לי שאני לא רק שמתקבל לעבודה אלא נהיה מנכ"ל. טוב, נסתפק גם בסמנכ"ל. שער מתולתל אדמוני, עדיין רטוב, והריח, הריח. איזה בוקר של כיף. היא התישבה מולי ושילבה רגלים ארוכות ומדהימות. ואני רק תהיתי מה יהיה שם בסופן? שרון סטון חלפה לרגע בראשי, הישר מחדר החקירות המשטרתי. כאילו לא די בכך, הלב! לא שלי, שלה. איזה לב ענק. ועכשיו גם ליבי מנופץ לאלפי רסיסים. אם זו אהבה אז למה, למה יש לה דרכים משונות לבוא אליי? בלא משים, הראתי לה את כל הסתימות שלי, וראיתי את שפתיה נעות. אזנים להם ולא ישמעו. האוזניות. זו יכולה להיות סיבה טובה. הורדתי את האזניות והיא דיברה אלי. היה, לא חלמתי חלום. גילגלנו שיחה, אין לי מושג על מה, וכמו בסינרומנים זולים של פעם, התברר ששנינו יורדים באותה תחנה. כאן זה נגמר. היא לעבודה ולי יש עוד חצי שעה לשרוף עד לראיון. הצעה לקפה נענתה כצפוי בחיוך של "תודה אבל אתה יודע יש כאלה שצריכים לעבוד." והנה אני עם המטען הזה בתוכי, מתישב עם הקפה מול החלון ובוהה באנשים. כולם ממהרים. ריצה לקראת השד יודע מה. הגעתי למשרד ופקידה נחמדה למדי פתחה לי את הדלת. "שלום, אני באתי לראיון שנקבע לי בשמונה וחצי." היו לה פנים קטנות ועדינות, עם שדים תואמים, שמחים בחלקם. מי שלא ראה שמחת שדיים, מוזמן אל תוך מכנסי המתפקעים. סרבתי בנימוס לקפה והובלתי אחר כבוד אל חדר המנהל. "שב פה ועוד דקה אורית תגיע. אורית היא המנהלת והיא תראיין אותך." סקרתי את החדר והזכרון שלי שלה את ניחוחות הבוקר מהאוטובוס, כל כך מוחשי שזה לא להאמין. נראה לי שריח השער והגוף שלה יתקע בראשי, ובאפי, לאורך זמן. הריח הזה הורג אותי. זה הזמן לוידוא הריגה, קולות מאחורי. מישהו נכנס לחדר. "שלום, אני אורית. לא הספקתי להציג את עצמי באוטבוס." היא דיברה, והסבירה לי על התפקיד, ועברה על הקורות חיים שלי. אני משייט בגובה רב עד בינוני. "בסופו של דבר, אני חוששת שלא תוכל לקבל את התפקיד." שום שריר לא זע בפני, רק השפתים שיחררו "למה?" של ילד. "למה? יש לי את הפרטים שלך, אני אסביר לך בערב. בעצם.... תסגור את הדלת." "עכשיו אתה יודע למה." אמרתי את ברכת הגומר. ברוך שעשני מובטל.
יום חדש מפציע. הריטואל הקבוע, שמש ציפורים. עוד יום נפלא בגן עדן. אני מוצא את עצמי משכים קום לעבודת הבורא, הבעיה שבחוגים שלי לא ממש משלמים על זה. אבל בכל זאת יש עוד תקווה, וגם ראיון עבודה את עוד שעתיים. זיקפת הבוקר רק מוסיפה שמחה, ואני במיטה, אצלי, עוד מאונן חלקית. שם את מיכה שטרית לפתוח את הבוקר ונכנס למקלחת מהירה. כשמיכה ברקע משחק לה בתחתונים עם לב של אבן, אני רק יכול לקנא בו. אני עוצם עינים תחת מפלי המים ונותן לה לשחק לי. "שחקי שחקי". צאצאי הוירטואליים נשטפו במחי יד אחת אל הצנרת החלודה, וזה סימן שכבר מאוחר. הנה, אני מגולח, מקולח, מרוקן ומבושם. מוכן לצאת החוצה, לקבל את הסטירה היומית. הכנסתי לי לתיק את קוואמי, אוזניות עלי, ויאללה. עליתי לאוטובוס והראש מהנהן בשמחה. פעם אהבתי להקשיב לשיחות מסביב, היום אני מעדיף להתנתק ולתת לדמיון לעבוד. הנה האיש הזה, בכיסא ממול נראה לי... שובל רענן של בוקר ריחני ומבושם קטע את הדימיון שלי באיבו. אלוהים, אם זה רמז להמשך היום אז נראה לי שאני לא רק שמתקבל לעבודה אלא נהיה מנכ"ל. טוב, נסתפק גם בסמנכ"ל. שער מתולתל אדמוני, עדיין רטוב, והריח, הריח. איזה בוקר של כיף. היא התישבה מולי ושילבה רגלים ארוכות ומדהימות. ואני רק תהיתי מה יהיה שם בסופן? שרון סטון חלפה לרגע בראשי, הישר מחדר החקירות המשטרתי. כאילו לא די בכך, הלב! לא שלי, שלה. איזה לב ענק. ועכשיו גם ליבי מנופץ לאלפי רסיסים. אם זו אהבה אז למה, למה יש לה דרכים משונות לבוא אליי? בלא משים, הראתי לה את כל הסתימות שלי, וראיתי את שפתיה נעות. אזנים להם ולא ישמעו. האוזניות. זו יכולה להיות סיבה טובה. הורדתי את האזניות והיא דיברה אלי. היה, לא חלמתי חלום. גילגלנו שיחה, אין לי מושג על מה, וכמו בסינרומנים זולים של פעם, התברר ששנינו יורדים באותה תחנה. כאן זה נגמר. היא לעבודה ולי יש עוד חצי שעה לשרוף עד לראיון. הצעה לקפה נענתה כצפוי בחיוך של "תודה אבל אתה יודע יש כאלה שצריכים לעבוד." והנה אני עם המטען הזה בתוכי, מתישב עם הקפה מול החלון ובוהה באנשים. כולם ממהרים. ריצה לקראת השד יודע מה. הגעתי למשרד ופקידה נחמדה למדי פתחה לי את הדלת. "שלום, אני באתי לראיון שנקבע לי בשמונה וחצי." היו לה פנים קטנות ועדינות, עם שדים תואמים, שמחים בחלקם. מי שלא ראה שמחת שדיים, מוזמן אל תוך מכנסי המתפקעים. סרבתי בנימוס לקפה והובלתי אחר כבוד אל חדר המנהל. "שב פה ועוד דקה אורית תגיע. אורית היא המנהלת והיא תראיין אותך." סקרתי את החדר והזכרון שלי שלה את ניחוחות הבוקר מהאוטובוס, כל כך מוחשי שזה לא להאמין. נראה לי שריח השער והגוף שלה יתקע בראשי, ובאפי, לאורך זמן. הריח הזה הורג אותי. זה הזמן לוידוא הריגה, קולות מאחורי. מישהו נכנס לחדר. "שלום, אני אורית. לא הספקתי להציג את עצמי באוטבוס." היא דיברה, והסבירה לי על התפקיד, ועברה על הקורות חיים שלי. אני משייט בגובה רב עד בינוני. "בסופו של דבר, אני חוששת שלא תוכל לקבל את התפקיד." שום שריר לא זע בפני, רק השפתים שיחררו "למה?" של ילד. "למה? יש לי את הפרטים שלך, אני אסביר לך בערב. בעצם.... תסגור את הדלת." "עכשיו אתה יודע למה." אמרתי את ברכת הגומר. ברוך שעשני מובטל.