SnapDragon
New member
דלת חדשה-ישנה
הנושא עלה לפני כמה זמן בקבוצה מצומצמת, ומשום מה רק עכשיו נזכרתי להתמודד עם זה. הייתי חייבת להביא את זה לפה, ברשותכם... בחורה יקרה שמה לב לכך שנעימת הסיום המרטיטה ב"ילדים" (שם זמני, שיר חדש) לקוחה במקור מנעימת ההתחלה של "קח סכין" מקלטת הדמו. וזה פשוט...מדהים בעיניי. לא מבחינת תואר היופי (והכאב, הכאב) אלא תדהמה של ממש. להיות מסוגל לקום ולהמשיך הלאה עם העיניים קדימה, למעלה, הרחק ממי שהיית אך בה בעת לא מתנכר לו, משאיר חבל דק שמחבר בין ההיה להווה בתקווה ליהיה...זה נשגב מבינתי, איך ניתן לעשות את זה. רק האומץ בעצמו, להחליט על זה והכח להתחיל. לשבריר שניה הרהרתי בפוטנציאל המקריות שבדבר, מין אמת רדומה בשדה מוקשים שהופעלה מחדש בדריכת רגל על דוושת הפסנתר, אבל מהר מאוד הרגשתי שזה לא יכול להיות ככה. מה זה אומר, בעצם? מי אני שאגיד. יכולה רק לנחש, וגם את זה מעדיפה לפעמים לעצור מלהתגלגל. (תגידו אתם, אם רוצים). זה רק הזכיר לי שאף פעם לא התמודדתי באמת עם "קח סכין". פשוט כי די חלפתי מעליו. בעימות חזיתי מול המילים, משהו מרגיש לי אחר. לא נופל למקום האובדני-משהו שמוצג פה לכאורה. ישר קופץ לי לעין הגרזן האדום. דווקא אדום. זה משליך אותי לפטיש החירום בערכת כיבוי האש/חילוץ. במקומות מסויימים קיים גם גרזן כזה. (נחשו איזה צבע) "נא לשבור במקרה חירום". וכך גם מרגיש לי השיר הזה. לפעמים הדרך להינצל היא לחתוך בבשר החי, למגר כל זכר לכתם הממאיר. להקיז את הדם אחרי נשיכת הנחש. לא לברוח מעצמך. לא להשאר במצב הזה. להילחם, ואז לחיות עם הצלקות. כן, זה יכול לבוא מפי הבחור ששר שאין לו ברירה רק להתמודד עם עצמו, בעודו תולה עיניים למנגינה יקרה. ושאצלו, גם הבחור הרע לכאורה, רוצה בסופו של דבר את אמא. וגם בשירים כמו "תתחנני אליי", "אבות ובנים" ו"תיאטרון רוסי", שלא מובחן בהם פתח יציאה אופטימי, קטן שיהיה, מבחינתי - עצם הצעקה הזו, הכאב הזה כבר מראה על אכפתיות. זה מציק. וכשזה מציק, חותרים גם לשינוי. כמה שהשנאה והניכור יותר גדולים (כלליים ועצמיים), כך זה מעיד בדיוק על הכמיהה לַהיפך. האסוציאציה הראשונה ויחידה שלי מ"ילדים", בפעם הראשונה שהתנגן, היתה "שיר תחינה". יש בו אהבה ופחד, רצון להציל. ניצנים שהיו גם הרבה קודם. ובעצם תמיד. חבויים ברבדים שונים על פני השטח. ועצם היכולת לשאוב אותם משם ולשתול בחזרה, 14 שנות אור אחרי, בעטיפה קצת אחרת...
הנושא עלה לפני כמה זמן בקבוצה מצומצמת, ומשום מה רק עכשיו נזכרתי להתמודד עם זה. הייתי חייבת להביא את זה לפה, ברשותכם... בחורה יקרה שמה לב לכך שנעימת הסיום המרטיטה ב"ילדים" (שם זמני, שיר חדש) לקוחה במקור מנעימת ההתחלה של "קח סכין" מקלטת הדמו. וזה פשוט...מדהים בעיניי. לא מבחינת תואר היופי (והכאב, הכאב) אלא תדהמה של ממש. להיות מסוגל לקום ולהמשיך הלאה עם העיניים קדימה, למעלה, הרחק ממי שהיית אך בה בעת לא מתנכר לו, משאיר חבל דק שמחבר בין ההיה להווה בתקווה ליהיה...זה נשגב מבינתי, איך ניתן לעשות את זה. רק האומץ בעצמו, להחליט על זה והכח להתחיל. לשבריר שניה הרהרתי בפוטנציאל המקריות שבדבר, מין אמת רדומה בשדה מוקשים שהופעלה מחדש בדריכת רגל על דוושת הפסנתר, אבל מהר מאוד הרגשתי שזה לא יכול להיות ככה. מה זה אומר, בעצם? מי אני שאגיד. יכולה רק לנחש, וגם את זה מעדיפה לפעמים לעצור מלהתגלגל. (תגידו אתם, אם רוצים). זה רק הזכיר לי שאף פעם לא התמודדתי באמת עם "קח סכין". פשוט כי די חלפתי מעליו. בעימות חזיתי מול המילים, משהו מרגיש לי אחר. לא נופל למקום האובדני-משהו שמוצג פה לכאורה. ישר קופץ לי לעין הגרזן האדום. דווקא אדום. זה משליך אותי לפטיש החירום בערכת כיבוי האש/חילוץ. במקומות מסויימים קיים גם גרזן כזה. (נחשו איזה צבע) "נא לשבור במקרה חירום". וכך גם מרגיש לי השיר הזה. לפעמים הדרך להינצל היא לחתוך בבשר החי, למגר כל זכר לכתם הממאיר. להקיז את הדם אחרי נשיכת הנחש. לא לברוח מעצמך. לא להשאר במצב הזה. להילחם, ואז לחיות עם הצלקות. כן, זה יכול לבוא מפי הבחור ששר שאין לו ברירה רק להתמודד עם עצמו, בעודו תולה עיניים למנגינה יקרה. ושאצלו, גם הבחור הרע לכאורה, רוצה בסופו של דבר את אמא. וגם בשירים כמו "תתחנני אליי", "אבות ובנים" ו"תיאטרון רוסי", שלא מובחן בהם פתח יציאה אופטימי, קטן שיהיה, מבחינתי - עצם הצעקה הזו, הכאב הזה כבר מראה על אכפתיות. זה מציק. וכשזה מציק, חותרים גם לשינוי. כמה שהשנאה והניכור יותר גדולים (כלליים ועצמיים), כך זה מעיד בדיוק על הכמיהה לַהיפך. האסוציאציה הראשונה ויחידה שלי מ"ילדים", בפעם הראשונה שהתנגן, היתה "שיר תחינה". יש בו אהבה ופחד, רצון להציל. ניצנים שהיו גם הרבה קודם. ובעצם תמיד. חבויים ברבדים שונים על פני השטח. ועצם היכולת לשאוב אותם משם ולשתול בחזרה, 14 שנות אור אחרי, בעטיפה קצת אחרת...
