די לקבור אחים
אנשי נוער מרצ שלום. כרגע סיימתי לצפות בסרט "השלום ושברו", וכמה דקות לפני תחילתו עיינתי בעיתון במטרה למצוא פרטים על ההסכם. לא אכנס לדיון וביקורת הן על הכתבים של ידיעות אחרונות ולא על יוצרי הסרט, משום שהם לא יצרו אצלי דבר חדש, אלא רק חיזקו את מה שהרגשתי והזכירו לי את הסיבה שבגללה אני נמצא בפורום והסביה שאני אנסה להגיע מחר לוועידה. בימים אלו, אנו שקועים עד הצוואר בתמיכה בסניפים של המבוגרים לקראת הבחירות המוניציפליות הקרבות. יחד עם זאת, הנוער התחיל לחזור לימים הטובים שבהם אני הצטרפתי, ימי פברואר השנה כאשר אנו יצאנו לעשרות הפגנות ולעיתים יותר מפעם בשבוע. אני לא יודע האם זה בגלל ההנלה"צ או בגלל שפעילויות הן דבר ממכר והשהיה הארוכה בדוכנים החזרה את האנדרלין הנוער מרצי לעוקינו וגרמה ללבינו לפעום בחוזקה. ואולי התשישות מהמלחמה שמנהלת ישראל ומיוחד אריאל שרון, ששבושה אני אומר שהוא ראש הממשלה שלנו, סופסוף מראה את סימנייה, אך למען האמת, כשמכונית האיצה ליד ביתי, ליבי הפסיק לרגע קט משום שחשבתי שזה האזעקת מלחמה, ובכל פעם שאני שומע אמבולנסים ישר חושב שהיה עוד פיגוע. רבים מתושבי ישראל, מסתבר מרגישים כמוני, אך הם מאסו בדרך השלום ונכנע לדחפים האנאליים, של נקמה ורעב לדם, או בקיצור את דרכה של ממשלת שרון. אך הזמן הראה שגם הביטחוניזם המופרע של שרון אינו הדרך ואזרחים חפים מפשע המשיכו למות ברחובות, באוטובוסים בבתי קפה ובתיהם. וסדיוק ברגע זה ממש, עלה לכותרות הסכם שגובש בין בכירים השמאל בישראל ובכירים עוד ותר ברשות שהראה שניתן לנהל משא ומתן תחת אש בשני הצדדים, והוכיח את אמירת הכנף החדשה "יש עם מי לדבר ויש על מה לדבר". הדרך שבה גובש ומתגבש הסכם זה הא ללא ספק לא הדרך הישרה ביותר. ואודות לממשלת ישרל המכהנת, מוצגים מגבשי ההסכם בצד הישראלי כמשתפי פעולה עם הטרור ואף כבוגדים. ואני אומר! הדרך היא לא המושלמת, אך היא הדרך שנפתה עלינו בעקבות המציאות, ושוב בבושה אומר, כי היא הדרך היחידה בה נותר לנו ללכת. ואם כבר הגענו אל האור שבקצע המנהרה, לשלום אפשרי של ממש, להתגשמות חיזיונם של רוב ראשי ממשלות ישראל ואל ציפור נפשם של מיליוני אנשים, אני אומר, למה לא לתת לזה סיכוי. ולא על ידי הממשלה, שגם הוכיחה שהיא אינה מסוגלת לעמוד ולחזק את שלום האמיצים, וגם החלטות על הסכמי שלום צריך להתקבל בדמוקרטיה ישירה, קרי בחירה על ידי כל אזרח ואזרח. ובגלל זה יש לקיים משאל עם. יש לתת במה לכל הצדדים בדבר לומר את דבריהם. יש לתת לכל אזרח ישראלי ולכל תושב בשתחים, לכל אחד אשר מתגורר בגבולותיה הנוכחיים של מדינת ישראל לבחור את הדרך שהוא רוצה - דרך השלום או דרך המלחמה. אין לתת לממשלה את המושכות של המשא ומתן הנוכחי, כי כל ממשלה בתורה קיבלה את המושכות וצערינו הגענו למעל 1920 הרוגים ישראליים בפעולות אבה ומספר דומה של פלסטנים. יש לתת למי שהגיע עד כה לסיים את מה שהוא עשה ולכפר על העבר. מדינת ישראל היא מדינה של הזדמנות שניה, מדינה שניתנה לעם שהופלה רק בגלל דתו ובגלל מצבו. עם נטבח, נכבש, גולה והוחרב לא פעם, עם אשר מאות מיליוני אנשים חשבו עליו דברים הפוכים ומופרכים ולא ניצנה לו הזדנות להוכיח את עצמו, עד שנייה מאוחר. מאוחר מדי. תארו לעצמכם את האירוניה, כאשר אותו העם האומלל הזה מאמלל באותם דרכים ממש אשר הן הפלייה וכפייה . האם כה מהר שכחנו? לקראתינו מתקרבת הזדמנות, שהיא אחת הבודדות ולצערי הרבה מאוד אחת האחרונות, משום שהממשלה הנוכחים מדכא ומסכלת אותן, הזמנות לשלום. לא בקמפ דיוויד, ולא בטאבה, הגענו כל כך קרוב, רק התקרבנו, ציצמנו את הפערים והנה, הם הגיעו לכדי אפס. אומנם זה כרוך בוויתורים קשים מאוד אך לא קשים מנשוא. ועם העם הפלסטיני מוכן לוותר על כל התביעות שלו ולפרק את כל אירוגוני הטרור, אז מי אנחנו שנגיד לא? מי אנחנו שנהיה בשתחים שלא שלנו, ומי אנחנו? עם שוחר שלום אוחבורת ביריונים תעבי נקם, חברת זאבים צמאי דם, מוסתים ועיוורים, המייחלים למוות של האחרים יותר מאשר על השלום שלנו? מי אנחנו? אך היום, אין אפילו הזדמנות לשלום. משום שתהליך שבו אנשים שמייצגים פלח רחב באוכלוסייה והם מיופי הכוח שלהם בכל הנוגע לנושאי שלום בטחון וגבולות, תהליך זה מדוכא, כפי שרק ראש הממשלה המכהן יכול לעשות. . ואכן, עדין יין בן חומץ מאשר, מאשר דם ברחובות. אנו, חברי מרצ, היינו, יכולים להיות ונהיה בחזית המאבק למען השלום. ובתור אלה על לנו חוותר על הזדמנות זו, בקרוב מאוד, למעשה מייד לאחר הבחירות, ימלאו 8 שנים לרצח רבין, איש אשר חתר לשלום והיה קרוב אליו מאי פעם. במותו, נפתח מעגל השלום ונסגר מעגל הדמים. וכאשר בפסטירבין אנחנו נתאבל על איש דגול, אני רוצה שבלבו של כל אחד מאיתנו ושל עוד מילוני ישראלים, יהדים, פלסטינים, ערבים, או סוג אחר של אנשים, תכונן השנה תקווה. תקווה שדרכו של רבין תגיע ליעדה המייוחל, ואני מקווה שכל אחד מאיתנו ירגיש את ניצני השלום בלבו, בכותרת העיתונים, בכניסה לקניונים, בכל עלייה לאוטובוס ובכל ביקור במסעדה. אנחנו ורק אנחנו יכולים לארגן את ההפגנת השלום הגדולה בהיסטוריה. כבר היום ישנה תמיכה של 40% בהסכם השלום. ואנחנו, ואני אומר בחיוך מאוזן לאוזן ובקצב פעימות לב מואץ, אנחנו יכולים לגרום לזה לקרות.אנחנו יכולים להחזיר את האנשים הביתה לדרך היחידה שתפתור את המצב לצמיתות - דרך השלום. אנחנו לא יכולים לעשות זאת לבד. אבל אנחנו אלה שייצרו את הגרעיון של גוש השלום. אנחנו אלה שצריכים להיות אלה שיהוו את ספינת הדגל של השלום החדש בקרב הציבור הישראלי. ואנחנו נארגן את ההפגנה הכי גדולה והכי טובה שיש. התזמון מושלם, עם כמו שרצח רבין יכול להיות סמל לשלמות. אני מודיע בזאת שאקח חלק פעיל מאוד באירגון ההפגנה הזו. פרטים - בהודעה הבאה.
אנשי נוער מרצ שלום. כרגע סיימתי לצפות בסרט "השלום ושברו", וכמה דקות לפני תחילתו עיינתי בעיתון במטרה למצוא פרטים על ההסכם. לא אכנס לדיון וביקורת הן על הכתבים של ידיעות אחרונות ולא על יוצרי הסרט, משום שהם לא יצרו אצלי דבר חדש, אלא רק חיזקו את מה שהרגשתי והזכירו לי את הסיבה שבגללה אני נמצא בפורום והסביה שאני אנסה להגיע מחר לוועידה. בימים אלו, אנו שקועים עד הצוואר בתמיכה בסניפים של המבוגרים לקראת הבחירות המוניציפליות הקרבות. יחד עם זאת, הנוער התחיל לחזור לימים הטובים שבהם אני הצטרפתי, ימי פברואר השנה כאשר אנו יצאנו לעשרות הפגנות ולעיתים יותר מפעם בשבוע. אני לא יודע האם זה בגלל ההנלה"צ או בגלל שפעילויות הן דבר ממכר והשהיה הארוכה בדוכנים החזרה את האנדרלין הנוער מרצי לעוקינו וגרמה ללבינו לפעום בחוזקה. ואולי התשישות מהמלחמה שמנהלת ישראל ומיוחד אריאל שרון, ששבושה אני אומר שהוא ראש הממשלה שלנו, סופסוף מראה את סימנייה, אך למען האמת, כשמכונית האיצה ליד ביתי, ליבי הפסיק לרגע קט משום שחשבתי שזה האזעקת מלחמה, ובכל פעם שאני שומע אמבולנסים ישר חושב שהיה עוד פיגוע. רבים מתושבי ישראל, מסתבר מרגישים כמוני, אך הם מאסו בדרך השלום ונכנע לדחפים האנאליים, של נקמה ורעב לדם, או בקיצור את דרכה של ממשלת שרון. אך הזמן הראה שגם הביטחוניזם המופרע של שרון אינו הדרך ואזרחים חפים מפשע המשיכו למות ברחובות, באוטובוסים בבתי קפה ובתיהם. וסדיוק ברגע זה ממש, עלה לכותרות הסכם שגובש בין בכירים השמאל בישראל ובכירים עוד ותר ברשות שהראה שניתן לנהל משא ומתן תחת אש בשני הצדדים, והוכיח את אמירת הכנף החדשה "יש עם מי לדבר ויש על מה לדבר". הדרך שבה גובש ומתגבש הסכם זה הא ללא ספק לא הדרך הישרה ביותר. ואודות לממשלת ישרל המכהנת, מוצגים מגבשי ההסכם בצד הישראלי כמשתפי פעולה עם הטרור ואף כבוגדים. ואני אומר! הדרך היא לא המושלמת, אך היא הדרך שנפתה עלינו בעקבות המציאות, ושוב בבושה אומר, כי היא הדרך היחידה בה נותר לנו ללכת. ואם כבר הגענו אל האור שבקצע המנהרה, לשלום אפשרי של ממש, להתגשמות חיזיונם של רוב ראשי ממשלות ישראל ואל ציפור נפשם של מיליוני אנשים, אני אומר, למה לא לתת לזה סיכוי. ולא על ידי הממשלה, שגם הוכיחה שהיא אינה מסוגלת לעמוד ולחזק את שלום האמיצים, וגם החלטות על הסכמי שלום צריך להתקבל בדמוקרטיה ישירה, קרי בחירה על ידי כל אזרח ואזרח. ובגלל זה יש לקיים משאל עם. יש לתת במה לכל הצדדים בדבר לומר את דבריהם. יש לתת לכל אזרח ישראלי ולכל תושב בשתחים, לכל אחד אשר מתגורר בגבולותיה הנוכחיים של מדינת ישראל לבחור את הדרך שהוא רוצה - דרך השלום או דרך המלחמה. אין לתת לממשלה את המושכות של המשא ומתן הנוכחי, כי כל ממשלה בתורה קיבלה את המושכות וצערינו הגענו למעל 1920 הרוגים ישראליים בפעולות אבה ומספר דומה של פלסטנים. יש לתת למי שהגיע עד כה לסיים את מה שהוא עשה ולכפר על העבר. מדינת ישראל היא מדינה של הזדמנות שניה, מדינה שניתנה לעם שהופלה רק בגלל דתו ובגלל מצבו. עם נטבח, נכבש, גולה והוחרב לא פעם, עם אשר מאות מיליוני אנשים חשבו עליו דברים הפוכים ומופרכים ולא ניצנה לו הזדנות להוכיח את עצמו, עד שנייה מאוחר. מאוחר מדי. תארו לעצמכם את האירוניה, כאשר אותו העם האומלל הזה מאמלל באותם דרכים ממש אשר הן הפלייה וכפייה . האם כה מהר שכחנו? לקראתינו מתקרבת הזדמנות, שהיא אחת הבודדות ולצערי הרבה מאוד אחת האחרונות, משום שהממשלה הנוכחים מדכא ומסכלת אותן, הזמנות לשלום. לא בקמפ דיוויד, ולא בטאבה, הגענו כל כך קרוב, רק התקרבנו, ציצמנו את הפערים והנה, הם הגיעו לכדי אפס. אומנם זה כרוך בוויתורים קשים מאוד אך לא קשים מנשוא. ועם העם הפלסטיני מוכן לוותר על כל התביעות שלו ולפרק את כל אירוגוני הטרור, אז מי אנחנו שנגיד לא? מי אנחנו שנהיה בשתחים שלא שלנו, ומי אנחנו? עם שוחר שלום אוחבורת ביריונים תעבי נקם, חברת זאבים צמאי דם, מוסתים ועיוורים, המייחלים למוות של האחרים יותר מאשר על השלום שלנו? מי אנחנו? אך היום, אין אפילו הזדמנות לשלום. משום שתהליך שבו אנשים שמייצגים פלח רחב באוכלוסייה והם מיופי הכוח שלהם בכל הנוגע לנושאי שלום בטחון וגבולות, תהליך זה מדוכא, כפי שרק ראש הממשלה המכהן יכול לעשות. . ואכן, עדין יין בן חומץ מאשר, מאשר דם ברחובות. אנו, חברי מרצ, היינו, יכולים להיות ונהיה בחזית המאבק למען השלום. ובתור אלה על לנו חוותר על הזדמנות זו, בקרוב מאוד, למעשה מייד לאחר הבחירות, ימלאו 8 שנים לרצח רבין, איש אשר חתר לשלום והיה קרוב אליו מאי פעם. במותו, נפתח מעגל השלום ונסגר מעגל הדמים. וכאשר בפסטירבין אנחנו נתאבל על איש דגול, אני רוצה שבלבו של כל אחד מאיתנו ושל עוד מילוני ישראלים, יהדים, פלסטינים, ערבים, או סוג אחר של אנשים, תכונן השנה תקווה. תקווה שדרכו של רבין תגיע ליעדה המייוחל, ואני מקווה שכל אחד מאיתנו ירגיש את ניצני השלום בלבו, בכותרת העיתונים, בכניסה לקניונים, בכל עלייה לאוטובוס ובכל ביקור במסעדה. אנחנו ורק אנחנו יכולים לארגן את ההפגנת השלום הגדולה בהיסטוריה. כבר היום ישנה תמיכה של 40% בהסכם השלום. ואנחנו, ואני אומר בחיוך מאוזן לאוזן ובקצב פעימות לב מואץ, אנחנו יכולים לגרום לזה לקרות.אנחנו יכולים להחזיר את האנשים הביתה לדרך היחידה שתפתור את המצב לצמיתות - דרך השלום. אנחנו לא יכולים לעשות זאת לבד. אבל אנחנו אלה שייצרו את הגרעיון של גוש השלום. אנחנו אלה שצריכים להיות אלה שיהוו את ספינת הדגל של השלום החדש בקרב הציבור הישראלי. ואנחנו נארגן את ההפגנה הכי גדולה והכי טובה שיש. התזמון מושלם, עם כמו שרצח רבין יכול להיות סמל לשלמות. אני מודיע בזאת שאקח חלק פעיל מאוד באירגון ההפגנה הזו. פרטים - בהודעה הבאה.
