די. ט'.

[No longer]

די. ט'.

אני לא מצליחה לישון ולא מצליחה לקום ולא מצליחה לחלום ולא מצליחה להיות במציאות.
אני מתפללת שיגמר היום ואז מגיע הלילה ואני לא נושמת וחם לי וקר לי ואני מפחדת, כל הזמן מפחדת. כל הזמן כואב לי.
כואב לי בלב וכואב לי בראש ואני לא מבינה איך זה יכול לכאוב כל כך.
הכדורים לא עוזרים לי. הטיפול, העבודה, השגרה, התוכניות לעתיד. לבכות, לדבר, להסיח את דעתי. המנטרות. התזכורות החוזרות ונשנות למה אני בוחרת את הבחירה הזאת. כלום לא עוזר לכאב החד הזה.
אני מנסה להתמודד בדרכים הנורמאליות. תספורת, שופינג, אלכוהול. אני מנסה ויש לי מעגל תמיכה מאד טוב, ואני יודעת שלאנשים אכפת ממני.
אבל הלב שלי שבור וכואב לי לנשום ואני מחכה ומחכה ומחכה, כל כך בסבלנות. כל כך. וזה לא עובד. זה לא עובר. זה לא מרפה.

אני מנסה להתעניין בדברים אחרים, אבל אין לי כוח לגרד את עצמי מהמיטה, ואני משקשקת מפחד לצאת מהבית, כל כך שאני מתקבעת במקום ולא מצליחה לגרור רגל אחרי רגל. ואני מבוהלת עד עמקי נשמתי מלזוז קדימה ולהתקדם בכל דבר בחיים החדשים שלי. אני משותקת מפחד. ואני כל כך כל כך מנסה, אבל אני באימה מוחלטת מהכל.
אני נשרפת חיה וזה פשוט לא הגיוני יותר להיות בשקט ולחכות שיגמר, כי פאק איט, אני נשרפת חיה.

 

[בעיטה בבטן]

ילדה יפה

וואו כל כך קשה לי לקרוא אותך ככה . ועדיין אני מרגישה שזה צעד חשוב לכתוב קצת את עצמך . הלוואי ותעשי את זה יותר .
מרגיש לי שאת צריכה לתת לעצמך מקום .
אני ממש מכירה את התחושות והנסיונות לצאת מזה בדרכים נורמאליות .
יש לך ליווי מקצועי כרגע? מה אם להחליף את הכדורים ? יש אפשרות להגביר את הטיפול?
הכתיבה קצת הקלה עלייך? כי אני יודעת שלפעמים זה מאד משחרר לתת לכאב הזה מקום ואם כן , אז בבקשה תישארי
בינתיים אני שולחת לך חיבוק ענק ללב ההענק שלך .
ומקוה שתגיע הקלה בקרוב.

 

[No longer]

בעיטונת.

יש לי את הטיפול שלי, אבל הוא מוגבל לשעה אחת פעם בשבוע, וזה בימי חמישי, ואני מרגישה שקורים כל כך הרבה דברים בין טיפול לטיפול, שאני לא מצליחה להסתפק בזה. 99% מהזמן אני צריכה למצוא דרכים אחרות להתמודד, והרעיונות הולכים ונגמרים לי. גם המטפלת שלי בכל פעם בשוק כשהיא מסתכלת על השעון ונגמר לנו הזמן. והפסיכיאטרית, יש לי תור אליה שבוע הבא [נראה לי] ובכנות, אני לא יודעת מה להגיד לה. אני לא יודעת אם כל זה אומר שהכדורים לא עובדים בכלל, או מחמירים את המצב, או שזה לא קשור בכלל [זה מתקשר למה שכתבתי לדניאל, בגלל הדברים שקרו בהקשר הזוגי, אני פשוט לא יודעת אם זה אולי יעבור עם הזמן. ואני לא מפרטת לא כי אני לא רוצה, אלא כי אני חושבת שקוראים אותי כאן ואני לא יכולה להסתכן בזה.]. אני לא יודעת אם זה אומר שאני צריכה לבקש להחליף את הכדורים, או להוסיף עליהם משהו אחר, או להפסיק איתם. אני לא יודעת איך לבודד את כל זה ולהסיק מסקנות כדי לעזור לעצמי טכנית.
הכתיבה שברה לי את השתיקה הזאת, את הלהרגיש אני מחליקה בלי מעצורים בכלל, בלי לנסות להשמיע קול. וזה טוב, זה תמיד עדיף. אני באמת צריכה את המקום.

תודה על המילים הטובות שלך, תודה ממש.

 

[בעיטה בבטן]

תמשיכי לשבור שתיקה יקרה

מחכה לקרוא ממך עוד ...
וכמובן להקלה
חיבוק גדול ועוטף

 

[חלומותשל אחרים]

מותק

נשמע כאילו הכל מציף אותך. אני זוכרת שגם לי היה שלב כזה בטיפול שבו פשוט לא יכולתי לסבול יותר להתנהג כאילו הכל בסדר ואז נפלתי חזק. הנפילה שהביאה לאשפוז.
את חייבת להמשיך להחזיק את עצמך אפילו שכואב. כי אם תוותרי מה יצא לך מזה? תצטרכי להתחיל שוב הכל מהתחלה...
את נורא מעסיקה את עצמך. יש בתוך כל העיסוקים האלה משהו שאת ממש אוהבת לעשות? משהו שבאמת עושה לך טוב?

 

[No longer]

(או שלא אצטרך, נכון?..)

אני כבר לא כל כך מצליחה להעסיק את עצמי, בתשובה לשאלתך. אני מצליחה לישון המון, מדי פעם גוררת את עצמי לארוחת בוקר עם חברה כי אני מפחדת מההפרעה המקסימה שלי. אני עובדת וחוזרת הביתה, אלא אם כן עולה לי איזה רעיון חדש לאיך זה שאסתפר יעזור לי לנשום טוב יותר. אני עוד מצליחה להגיע לעבודה שלי, וכשאני שם, אני מרגישה שהצלתי את עצמי. אבל להגיע לשם מתיש אותי, זה פשוט מאמץ עצום מבחינתי. ברגע שאני חוזרת הביתה, אני כבר לא מצליחה להוציא את עצמי חזרה מהבית. פשוט לא מצליחה. מרגישה משותקת, פיסית, לא מצליחה לזוז. צפירות של מכוניות קורעות אותי מבפנים. אני מתחילה לבכות בהיסטריה מכל מיני דברים הזויים לגמרי.

יש לי כל כך הרבה דברים לעשות. טכנית. אני אמורה למצוא לעצמי מלגה לשנה הבאה, אני אמורה להצליח לשלוח את הצילום תעודת זהות לאוניברסיטה. אני כבר חודש מנסה לעשות פעולות פשוטות כמו למצוא מעטפה ולכתוב עליה את הכתובת ולשלוח, ולא מצליחה. ובאוקטובר לא באמת אוכל להרשות לעצמי את כל הרגשות האלה, נכון? מה אני עושה?

סליחה שהכל יצא כל כך מבולגן.

 

[קולדון]

מצטרפת לבעיטה.. טיפול מביא איתו הצפה..

אני תוהה אם לא כדאי לדבר על זה בדיוק עם המטפלת, כי הצפה זה טוב אבל לא כשזה מעבר ליכולת שלך להכיל וההודעה הזו שלך כרגע היא מאוד נסערת, במידה כזו שאני לא יכולה כמובן לדעת אם זה משקף את המציאות היומיומית שלך, המינון הזה כלומר, או שזה מידי פעם עולה ומציף ומרגיש בלתי נסבל.

ו..לב שבור? קרה משהו ספציפי לאחרונה? או שזו ההרגשה לך לגבי דברים מהעבר שצפים עכשיו..?

 

[No longer]

מנסה לענות

ההצפה היא היומיום שלי כרגע. ואני לא יודעת להצביע אם זה בגלל שהטיפול הוא יותר מדי או מעט מדי, או שהכדורים לא עובדים, או שהכדורים מחמירים את המצב, או שאני פשוט שבורת לב [לא מהעבר, מההווה] וזה לגיטימי להרגיש שזה כל הזמן כל כך בלתי נסבל שאי אפשר להתקיים לעוד שנייה. אני מרגישה כאילו אני מדממת מכל כך הרבה מקומות שאי אפשר לעצור שנייה ולהבין מה מגיע מאיפה ועל מה צריך ללחוץ כדי לעצור את הדימום, כי צריך להתעסק קודם כל בלתלות לי עשרות מנות של דם חדש ולסלק את הישן.
זה כואב וכואב וכואב.

 

[No longer]

(טריגר על עצמי למעלה)

 

[קולדון]

אני גם מרגישה ככה כשהלב שלי שבור.

לגמרי. ולוקח לי בערך חודש וחצי לאסוף את עצמי.. בקושי..
איכשהו, זה נראה לי יותר טבעי והגיוני להרגיש ככה, וכשאת מתארת דברים שהם תגובה למצב ספציפי זה נשמע פחות מדאיג.
אני יודעת שעכשיו בכלל לא פשוט לך... וזו קלישא נוראה אבל נכונה- זה משתפר עם הזמן. מתחזקים, מסיקים מסקנות, לומדים מטעויות... ומנצחים את המפלצת הירוקה הזו שלוחצת כל היום על Repeat..

כמה זמן עבר? מה קרה? מוזמנת לשתף יותר, גם במסר!

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מצער לשמוע אותך ככה כואבת.

יש רגעים שהכל בלתי נסבל. ויש תקופות שבהם הקיום הוא כואב עד בלתי אפשרי. ואת גיבורה שאת ממשיכה להיות, ממשיכה לקום בבוקר ולדבר עם אנשים וללכת ולחזור, ובעיקר בעיקר להיות בטיפול.
ואני כל כך מקווה שזה ישתלם לך,
ושההתעקשות הזו למרות המחיר העכשוי באמת תיצור את החיים החדשים שלך.

נסי לדבר עם הפסיכיאטרית על שינוי תרופתי, אולי זה משהו שיכול לעזור.
ואל תפסיקי לכתוב לנו עלייך...

 

[No longer]

חשבתי עלייך קצת בתקופה האחרונה.

על המפגש ההוא שבכית בו, על כל התקופה המזעזעת לפניו ואחריו [ומצדדיו הוא העומד אחד שתיים שלוש]. על איך, איך אפשר לקרוא לזה תקופה כשאתה לא בטוח שאתה רוצה את החיים שלך אם ככה הם עתידים להיראות.
תודה שאמרת משהו מפורש. אנסה לדבר איתה בפגישה הבאה. לא יודעת לאן לכוון, הלוואי שמישהו ידע כבר.

 

[שישמים אחרים]

אני קוראת אותך שוב ושוב

מאתמול, מתלבטת מה להגיד. אולי שאני מצטערת, וכואב לקרוא אותך ככה. אולי שאני מכירה קצת את ההרגשה הזאת, שכל צעד קדימה הוא מפחיד נורא וגם מפחיד נורא להשאר במקום. אבל את הלהשאר במקום הזה את כבר מכירה, מכירה מדי, וזה לא הוגן שאת צריכה לבחור בין אימה אחת לאימה אחרת, אבל ככה זה עכשיו, ואת לא יכולה להשאר איפה שאת (למרות שזה בטח מרגיש ודאי יותר, גם אם לא בטוח). אז את מחפשת איך להתקדם, באיזה קצב, איפה. ולפעמים זה ירגיש כמו יותר מדי ותאטי, או תקחי צעד אחורה כי את אנושית ואנשים הם לא גרף לינארי, לפעמים זה יכאב נורא. אבל תהיה בזה תקווה (את מקווה, נכון? תמשיכי לקוות). אני איתך, ואת יקרה. בכל מילה פה.
(וברמה הפרקטית, אני עם רחלי: לגמרי להגיד את כל זה לפסיכיאטרית).

 

[No longer]

מותר קודם כל להגיד ש

אין לי כוח? אין לי כוח לצעוד, לא מהר ולא לאט. אין לי כוח לכלום כרגע. אני יודעת שבסופו של דבר אמצא דרך לעשות בכל זאת, בקצב שלי, בקצב מסוים. אני יודעת שאתאפס על עצמי ואמצא את הדרך. אבל בינתיים,אין לי כוח. ואני רוצה להשמיע את זה, לעוד שנייה אחת. לא מתחשק לי שככה החיים יעבדו.לא מתחשק לי שככה החיים שלי יעבדו.
אני יודעת, אני מרגישה, שכואב לך לקרוא אותי ככה. אבל אני חושבת שהשתיקה הכאיבה לי יותר. אז תשמחי, בשבילי?
[ופרקטית? מחר למטפלת ובעוד כמה ימים לפסיכיאטרית.ולהצליח להגיד שיש לי עוד כמה ימים, כרגע, זה לא מובן מאליו לי. אז..בעוד כמה ימים. לאט לאט.]

תודה תודה תודה לך.

 

[שישמים אחרים]

הי...

אני כואבת את התוכן של מה שכתוב פה (ובתגובה ל, ובתגובה ל. ובלי יסורי מצפון, את לא מכאיבה לי; אני כואבת איתך - את רואה את ההבדל? - ומקווה שחלק מהאיתך הזה מורגש למרות ההיכרות המצומצמת, המרחק והוירטואליה), לא את עצם העובדה שבאת לכתוב.
מותר להגיד קודם כל את מה שאת רוצה (וצריכה) להגיד קודם כל. תמיד אני מתלבטת עד כמה להגיד לאנשים שהם יכולים לעמוד בדברים גדולים כל כך, ולא מוצאת מילים שיגשרו בין האמונה שלי - אני מאמינה שאת יכולה להרבה מאוד - לבין הצער שככה. שעשו לך. שלא בחרת בזה. שהחיים שלך כרגע עובדים ככה, שלא באשמתך, ולא בחרת בזה. סליחה אם ההודעה הקודמת היתה לא ברורה... אני לגמרי מאמינה שאת יכולה. ומצטערת שאת צריכה.
ופרקטית? בקצב שלך, יקרה.

(סליחה על העילגות, אני ערה כבר הרבה זמן).

 

[Kalphana Vera]

אהובה,

אני מרגישה כאילו כתבתי כל מילה מההודעה שלך.
הלוואי והיה לי יותר מה להגיד, איזה משהו מעורר השראה שכזה, אבל אין לי.

לאחרונה המנטרה שלי (באדיבות המטפלת) היא שזאת רק תקופה. הכל זה רק תקופה, ובסופו של דבר הכל יעבור. אני יכולה להבין איך זה יכול לדכא אנשים מסויימים, אבל אותי זה מאד מעודד, במיוחד בתקופות כאלה.

שולחת נשיקות

 

[No longer]

רק השם שלך חימם לי את הלב.

עושה טוב לדעת שאת כאן וקוראת ועוקבת ומרגישה אותי. מצער החיבור בינינו. אבל השם שלך, הוא אי של בטחון, כרגע. ואני שיכורה-משהו אז תסלחי לי על העילגות הנוכחית. המילה 'תקופה' בהחלט מעודדת. זכיתי להכיר גם תקפות אחרות, לגמרי זכיתי. תודי למטפלת שלך בשמי, שמחה שמעודד גם אותך.

נשיקות, המון מהן.

 

[Kalphana Vera]

מקסימה שאת

העילגות שלך חיממה את ליבי

אני תמיד קוראת, לא תמיד מוצאת את המילים לכתוב אבל אני תמיד קוראת.

תודה על הנשיקות, אמשיך במסר.