תאמיני לי אין מראה בבית שלא
הסתכלתי עליה ואמרתי את זה לעצמי, ולא רק מול המראה, אלא כל הזמן: "מגיע לך, את חזקה, את בחורה טובה, מי שלא רוצה אותך - לא שווה אותך, הפסד שלו, את אישה עם לב ענק" בקיצור את כל הקומפלימנטים שבעולם אני מחלקת לעצמי ועדיין, עדיין, קשה, קשה, קשה - אין יום שאני לא בוכה (שעות!), אין יום שאני לא מחפשת אותו ברחוב, אולי במקרה אתקל בו, אחבק אותו, אין יום שאני לא מתפללת שאולי משהו ישתנה לו בראש (למרות שבאיזה שהוא מקום אני לא יודעת עד כמה הוא נכון לי...). אומרים שהזמן מרפא, אבל משום מה אני מרגישה שככל שהימים עוברים יותר קשה לי, והאמיני לי אני מעסיקה את עצמי במיליון דברים והכל כאילו חולף מעלי. היום אני נוסעת עם חברים לצפון לשלושה ימים - ואני מקללת את הרגע שהסכמתי לנסוע איתם, פשוט כי אין לי חשק, אבל, הנה, אני מכריחה את עצמי לקום ולטייל, ואני שואלת את עצמי מתי אני כבר באמת אהנה ממשהו?