דילמה
בדיוק השבוע הייתה לי איזה תכתובת פנימית שדנה בסוגיה הרת הגורל האם עדיף לי לסיים את חיי בעזרת התקף לב או עם סרטן בפרוסטטה. והנה, שחוק עשתה לי אלוהים, מופיעה לה הודעה לעיתונות שאכילה של עגבניה וברוקולי גם יחד מפחיתה את הסיכון לסרטן ערמונית. עכשיו לדילמה. נניח שאני דווקא מהדוגלים בהתקף לב (קצר, מהיר, בלי תקופה ארוכה של סבל, ממילא אף אחד לא יתאבל עלי וכו´). לצורך זה, חדשות שמאפשרות לי לדחות או להקטין את הסיכון לסרטן ערמונית, הן חדשות טובות, לא? מצויינות אפילו. אלא מה? ברוקולי. עם העגבניה למשל, אין לי בעיות. אנחנו מנהלים חיים משותפים מלאים בהנאות גסטרונומיות וקולטורליות כבר שנים רבות. אני אוכל אותה, היא מתעכלת לה בהתפנקות בתוכי, יש לנו טעם דומה במוסיקה. אידיליה. ברגעים של משובה אני אפילו קורא לה קטשופ. ברוקולי, זה כבר סיפור אחר. אני כבר לא מדבר על המרקם (ליפה) על הטעם (דשא) או על המבנה (הוא תמיד מזכיר לי כרובית שאנסו אותה בגיל צעיר). הבעיה הגדולה ביותר היא שזה ירק שמגיע עם פאסון. תמיד כשמגישים לי קיש ברוקולי (הרי סתם פשטידה הוא לא יכול להיות, הברוקולי הזה, זה צריך להיות ´קיש´), אני מרגיש שמסתכלים עלי בעיניים עקומות קצת בגלל שאני לא נוסע בג´יפ. רוצה לומר, אני בחור פשוט (גולדסטאר), וכל סממני היוקרה האלה של אוכלי ברוקולי ממני והלאה. אני מודה, אני אוהב חומוס. עכשיו באה ההודעה הזאת לעיתונות. או שאני מתחיל לאכול את הליפה הזאת בטעם של פשנל (ברוך דיין אמת וחובה), או שאותי למשרד הבריאות, והנה הולך ונעלם לו התקף לב נעים ורב יתרונות, וחוזרת לה האופציה הסרטנית. אם לדבר גבוהה גבוהה, הרי שיש כאן בחירה בין תרבות החומר לתרבות הרוח והנפש (הזהרתי אתכם שזה יהיה דיבור ג´ירפה): האם אני נכנע לחומר ומתחיל לאכול כל מה שהמחקרים האלה עם העכברים אומרים, או שאני משאיר את נפשי רכה וטהורה, חפה מהקשרים תרבותיים מעיקים, והולך על האופציה הערמונית. בשליפה מהמותן, הייתי הולך על סרטן דווקא. זה סוג חביב של התאבדות מודעת לעצמה, עם תהליך ארוך יחסית, שמאפשר לזיין עוד קצת לפני שאני מתפגר. מצד שני, תמיד יש צד שני. השגות, תובנות, וכל סוג שהוא של תמיכה חומרית שיש לכם להציע תתקבלנה בשמחה.
בדיוק השבוע הייתה לי איזה תכתובת פנימית שדנה בסוגיה הרת הגורל האם עדיף לי לסיים את חיי בעזרת התקף לב או עם סרטן בפרוסטטה. והנה, שחוק עשתה לי אלוהים, מופיעה לה הודעה לעיתונות שאכילה של עגבניה וברוקולי גם יחד מפחיתה את הסיכון לסרטן ערמונית. עכשיו לדילמה. נניח שאני דווקא מהדוגלים בהתקף לב (קצר, מהיר, בלי תקופה ארוכה של סבל, ממילא אף אחד לא יתאבל עלי וכו´). לצורך זה, חדשות שמאפשרות לי לדחות או להקטין את הסיכון לסרטן ערמונית, הן חדשות טובות, לא? מצויינות אפילו. אלא מה? ברוקולי. עם העגבניה למשל, אין לי בעיות. אנחנו מנהלים חיים משותפים מלאים בהנאות גסטרונומיות וקולטורליות כבר שנים רבות. אני אוכל אותה, היא מתעכלת לה בהתפנקות בתוכי, יש לנו טעם דומה במוסיקה. אידיליה. ברגעים של משובה אני אפילו קורא לה קטשופ. ברוקולי, זה כבר סיפור אחר. אני כבר לא מדבר על המרקם (ליפה) על הטעם (דשא) או על המבנה (הוא תמיד מזכיר לי כרובית שאנסו אותה בגיל צעיר). הבעיה הגדולה ביותר היא שזה ירק שמגיע עם פאסון. תמיד כשמגישים לי קיש ברוקולי (הרי סתם פשטידה הוא לא יכול להיות, הברוקולי הזה, זה צריך להיות ´קיש´), אני מרגיש שמסתכלים עלי בעיניים עקומות קצת בגלל שאני לא נוסע בג´יפ. רוצה לומר, אני בחור פשוט (גולדסטאר), וכל סממני היוקרה האלה של אוכלי ברוקולי ממני והלאה. אני מודה, אני אוהב חומוס. עכשיו באה ההודעה הזאת לעיתונות. או שאני מתחיל לאכול את הליפה הזאת בטעם של פשנל (ברוך דיין אמת וחובה), או שאותי למשרד הבריאות, והנה הולך ונעלם לו התקף לב נעים ורב יתרונות, וחוזרת לה האופציה הסרטנית. אם לדבר גבוהה גבוהה, הרי שיש כאן בחירה בין תרבות החומר לתרבות הרוח והנפש (הזהרתי אתכם שזה יהיה דיבור ג´ירפה): האם אני נכנע לחומר ומתחיל לאכול כל מה שהמחקרים האלה עם העכברים אומרים, או שאני משאיר את נפשי רכה וטהורה, חפה מהקשרים תרבותיים מעיקים, והולך על האופציה הערמונית. בשליפה מהמותן, הייתי הולך על סרטן דווקא. זה סוג חביב של התאבדות מודעת לעצמה, עם תהליך ארוך יחסית, שמאפשר לזיין עוד קצת לפני שאני מתפגר. מצד שני, תמיד יש צד שני. השגות, תובנות, וכל סוג שהוא של תמיכה חומרית שיש לכם להציע תתקבלנה בשמחה.