דילמה

[ליידי באדום]

דילמה

יש לי חבר מזה כחצי שנה. הכל נראה טוב מאוד, אנחנו מבלים יחד כל רגע פנוי, ישנים יחד כל לילה ואוהבים מאוד אחד את השני. אני כבת 25, ומתחילה להרגיש מסביבי לחצים של "נו? מתי החתונה?" אבל אני לא מתרגשת.. נכון להיום, אני לא מרגישה בשלה בכלל להחליט אם מי אני רוצה לבלות את שארית חיי. כרגע טוב לי, וזה מה שחשוב. לאחרונה, במהלך שיחה על הקשר, חברי אמר משפט כמו "לא נראה לי שזה הקשר האחרון שלי". כשדיברתי איתו על כך, התברר שחברי מרגיש שהוא לא "חווה" מספיק את חיי הרווקות. כמובן שמאוד נפגעתי. לאחר שדחקתי בו עוד ועוד כדי להבין בדיוק את כוונתו, הוא אמר שטוב לו איתי, והוא אוהב אותי, אבל הוא לא מרגיש עכשיו שהוא יכול להתחייב לאחת שהוא יהיה איתה כל החיים. אמרתי לו שגם אני לא יכולה להתחייב עכשיו - כפי שציינתי, אני מרגישה רחוקה מאוד מחתונה, ומתקשה להאמין שארגיש "בשלה" לכך בשנה הקרובה. ובכל זאת - בעיני יש מרחק גדול בין להגיד שאני לא יודעת כיום אם חברי הוא האדם שאיתו אני רוצה להזדקן, לבין להגיד שאני לא חושבת שהוא החבר האחרון שלי. האם רק אני רואה את ההבדל הזה? ואיך עלי להבין את דברי חברי?

 

[yosi43210]

לא, לא רק את

רואה את ההבדל הזה. הרבה אנשים "חוטאים" בלראות רק את הצד שלהם. סבתא שלי, שבאה ממקום מאוד ים-תיכוני, היתה אומרת "הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו". פרט לניסוח, אינני רואה הבדל מהותי בין הגישות שלכם (אולי בגלל זה אתם כל כך מתאימים?). שניכם מאוד "שיכורים" מההרגשה הנפלאה של לחוות חברות מינית טובה ומלאה ביחד ויש לכם את התחושה ש "אולי אפשר להגיע ליותר מזה?" הגעתם למנוחה ולנחלה בגיל לא כל כך מבוגר, ופתאום כל התוכניות שהיו לכם בראש לחפש, להתנסות ולחוות התקלקלו: "מה? זהו? גמרנו?". כן, יכול להיות שזהו. לא כל כך הולך עם המסרים על "חיי הרווקות המשוגעים" שבהם אתם מופצצים כל יום מכל עבר, אבל זה לא משנה את המציאות. לא משוכנעים? הנה רעיון: נסו "חברות פתוחה" (על משקל "נישואים פתוחים"). תני לו להתנסות לפרק זמן קצוב ביחסים עם מישהי אחרת. הוא צריך לתת לך אותו דבר. תראו מה אתם מרגישים בקשר לזה. מצד שני, יכול להיות שההדדיות הזו של "לא חושבת שהוא החבר האחרון שלי" מסתירה הדחקה שלא באמת כל כך "כרגע טוב לי"? יוסי

 

[ליידי באדום]

פספסת לגמרי

אני לא אמרתי שאני לא חושבת שהוא החבר האחרון שלי - אני אמרתי שאני עדיין לא יודעת אם הוא האחד שאיתו אני רוצה להזדקן, ואני טוענת שיש הבדל בין לא לדעת, לבין לדעת שלא. עוד דבר - אין לי שום שאיפות לחפש, להתנסות ולחוות. זה בדיוק מה שהוא עוד רוצה שיקרה לו, אבל אני - היו לי כבר מערכות יחסים רציניות לפניו. היו לי גם יזיזים. נכון להיום אני מרגישה שאם החבר שלי הוא זה שבסופו של דבר אני גם אתחתן איתו - לא ארגיש שפספסתי כלום. מה שאני אומרת זה שמשום מה כשאנשים מקבלים את ההחלטה להתחתן הם שואלים את עצמם שתי שאלות: 1. טוב לי איתו/אני אוהבת אותו? 2. אני בגיל הנכון להתחתן? אם התשובה לשתי השאלות חיובחת - מתחתנים. ואנשים שוכחים את השאלה החשובה מכולם - השאלה היא לא אם כרגע אנחנו מאוהבים - אלא אם זה הבן אדם שאני רוצה לנצח לחיות (אני בונה על חתונה אחת כל החיים. קצת אולד פשן, אתם יודעים). ואני כרגע לא מרגישה שאני יכולה להחליט את ההחלטה הזאת. לא כי אני רוצה לחוות עוד - אלא כי עדיין אין בי את היכולת להגיע להחלטה הזאת. בדיוק כמו שבגיל 16 לא הרגשתי שיש לי את היכולת להגיע להחלטה אם אני רוצה כבר לקיים יחסי מין או לא - וזה לא היה קשור לחבר שהיה לי באותו זמן, אלא אלי. יכול בהחלט לקרות שאני והבר שלי נישאר ביחד ועוד שנה - שנתיים אני כן ארגיש בשלה לקבל את ההחלטה הזאת, ואני כן אבין שאיתו אני רוצה להזדקן, ואני לא ארגיש שפספסתי כלום, כי נכון להיום - חוויתי את כל מה שרציתי. אבל היום - אני עדיין לא יכולה לקבל את ההחלטה הזאת, שהיא החלטה לגבי כל שארית חיי. ומאיפה בא הרעיון הזה של "חברות פתוחה"? אנחנו בסרט? היום - אני שלו והוא שלי, וזהו. אני לא רוצה אף אחד אחר, ולא רוצה שהוא יהיה עם אף אחת אחרת.

 

[johny r]

../images/Emo91.gifאוי, כל כך מוכר...

מתנצל מראש על התגובה הארוכה. אם תשארו עכשיו יחד, ואת תרגעי מהלחץ (שאת אומרת שאת לא נמצאת בו, מילא). מה יקרה לו ? זו בעצם השאלה. יכול להיות שעם הזמן הוא ילך ו"יתבגר", ויבין שהרדיפה אחרי משהו יותר טוב היא ילדותית ובעיקר חסרת תכלית כי אין לה סוף. אם זה המצב, הרי שבעוד זמן מה הוא כבר יתרצה ותתחתנו. לעומת זאת, אם הוא מרגיש שלא חווה מספיק את הרווקות, התחושה הזו עלולה רק להחריף, כשהוא מרגיש שהוא מבזבז זמן שהיה יכול לנצלו לחיי רווקות הוללים. זה יכניס אותו לסחרור - הלחץ שלו רק ילך ויגדל. אם היום הוא אוהב אותך אבל לא רוצה להתחתן, מחר הוא כבר יאהב אותך פחות, אם ירגיש שאת עומדת בינו ובין האושר ה"אמיתי". ייתכן שכבר היום הוא מרגיש שעליכם להפרד אך לא רוצה לפוצץ את זה על משהו שנשמע גם בעיניו טיפשי. ומה את חושבת שהתקופה הזו תעשה לך? את תהפכי ליותר לחוצה, הלחץ מהסביבה (הורים, חברות שמתחתנות) לא יתמתן ורק יחריף. ישאלו אותך "למה לא?" ומה תגידי (להם, אבל בעיקר לעצמך?) שהוא לא רוצה? שאת תלויה במישהו שלא מוכן להחליט על לקבל אותך? בתוך זמן קצר את תרגישי שהוא פשוט לא שווה את זה. שורה תחתונה: אני מהמר על התרחיש השני. להשאר יחד ולחכות שהמצב ישתנה יגרום לשחיקה שתהרוס את הזוגיות הטובה שלכם. התסריט הזה כלכך מוכר, כי הוא קרה לי בעצמי (והיום אני פרוד טרי ואוכל את עצמי שלא התחתנתי בזמן), הוא קרה גם לחבר טוב שלי (והיום הם פרודים, הוא מתוסכל והיא נשואה למישהו אחר מרוב שהיא היתה "לא לחוצה"), אבל בעיקר הוא קרה לרבים וטובים שהתחילו זוגיות בגיל מוקדם, סחבו אותה זמן רב כי היו "צעירים מכדי להחליט" ואז אחד מהם חתך. האמת היא שעכשיו חזרתי וקראתי את ההודעה שלך - אתם חברים זמן קצר. זה קצת "הרס לי את התאוריה". בעיקר - אני לא מבין אותו. האם הוא קטן ממך? אם לא, בגיל 25 הוא כבר אמור להיות אחרי איזושהי רווקות. למה הוא מחכה ? עם מי הוא כן היה מוכן להתחתן? מה כן כדאי לעשות: דיברת על שתי שאלות - האם הגיל מתאים והאם אני אוהב/ת אותו/ה. אני מציע שאלה שלישית: לכל אחד יש דמות של בן זוג אידיאלי שאיתו הוא רוצה להתחתן. שישב עם עצמו ויכתוב את התכונות של אשתו האידיאלית, ואילו מהן את מקיימת ואילו לא. עכשיו שיסתכל על מה שלא ויחליט אם זה שווה לו את פיצוץ הזוגיות והתחלת החיפושים. ואם כבר עשה רשימה, ישחשוב על עוד משהו - אילו דברים יש בך שהוא אוהב וחשובים לו, שכלל לא היו ברשימה כשפגש אותך? אני בטוח שיש, אבל אלו דברים שלוקחים אותם for granted ולא מעריכים אותם מספיק. ועכשיו הפואנטה: אני לא מאמין שהוא יישב עם הרשימה, יצעק EURIKA ! וירוץ לקנות לך טבעת. לעומת זאת, הוא ידע האם הוא (1) נמצא עם מישהי שטוב לו איתה, ונכון ומתאים לו להתחתן איתה, ומה שעוצר אותו הוא רק הלחץ למיצוי חווית הרווקות, או ש (2) הוא עם מישהי שברור לו שלא יתחתן איתה אבל נוח לו להיות איתה כרגע ויש סקס טוב אז למה לא ? אם התשובה היא (2), תודה שלום ובי. אתם צריכים להפרד, ועדיף מוקדם ממאוחר. אם לעומת זאת התשובה היא (1), אנחנו נמצאים במצב שבו היינו קודם, ואז יש ביניכם אהבה וחבל לשחוק אותה על תחושת הפספוס שלו. אם זה המצב, הצעתי היא - קבלו החלטה בוגרת, ותגידו יש בינינו אהבה ואנחנו לא רוצים לפגוע בה. כדי שיהיה לה סיכוי אנחנו צריכים להיות במצב אחר. תפרדו לתקופה (מוגדרת מראש או שלא) אבל בלי לסגור את הדלת. תני לו לנהל את חיי הרווקות שייחל להם, ונסי לעשות אותו דבר בעצמך. יש כאן שתי בעיות. ראשית, יתכן שאת לא מוכנה לקבל אותו חזרה אחרי תקופה כזו, שהרעיון דוחה אותך וזה נראה לך כמו בגידה. זה עניין שלך, אבל חשוב שתביני שלדעתי זה אומר שלקשר ביניכם אין סיכוי. אם בכל זאת מאיזושהי סיבה הוא ישתכנע ותתחתנו היום הוא ירגיש פספוס, ועדיף שזה יבוא עכשיו מאשר בגיל 40 עם 2 ילדים. שנית, כמובן, קיים סיכון שאחד מכם ימצא את אהבת חייו וישכח את השני. אם זה יקרה לך אז - נו באמת, זה סיכון זה? אהבת חייך היא משאלה. השאלה כמובן מה יקרה לו. מנסיוני הדל לאחר הפרידה - מגלים שהשוק החופשי הוא מקום לא מסביר פנים ודי מתסכל. הוא ירגיש טוב אולי חודש, אבל הוא יבין מהר מאוד שלא זה העיקר. ואם הוא לא יבין את זה - טוב מאוד - ותודה לאל שגילית את זה עכשיו. המשיכי בחייך. זהו פחות או יותר. אני מאחל לך הצלחה, וקחי בחשבון שכל החלטה שתקחי לכאן או לכאן תהיה לא קלה.

 

[ליידי באדום]

תודה רבה על היחס

אני אתחיל מהסוף - ההצעה שלך, להיפרד לתקופה מוגדרת ואז לראות מה קורה - עשיתי את זה פעם אחת עם מישהו, כשהייתי צעירה יותר והרגשתי בעצמי שהקשר נהיה רציני מדי, כשאני בעצם עוד לא חוויתי כלום. מה שקרה זה שאני המשכתי הלאה, ניהלתי מערכות יחסים נוספות, והבחור פתאום קלט שהוא איבד אותי.. והיו אז הרבה בכיות, ושברון לב, ותקופ מאוד לא נעימה. כך שאתה רואה - גם אם אני זו שמוצאת את אהבת חיי - זה לא קל (גם אם אותו בחור שעזבתי לא היה אהבת חיי, הוא בוודאי היה מישהו שמאוד אהבתי פעם, וכל כך כאב לי לדעת שהכאבתי לו כל כך). בכל אופן היום פתרון כזה כבר לא מתאים לי. הבחור בגילי - בן 25, אחרי תקופת רווקות, אבל בהחלט אני הרבה יותר ניצלתי את תקופת הרווקות שהיתה לי - לפניו הייתי שנתיים לבד (למעט קשרים קצרצרים של עד חודש), וניצלתי את התקופה היטב - הכרתי את עצמי טוב יותר, הבנתי מה אני מחפשת, למדתי להנות מהחופש והעצמאות שבלהיות לבד וניצלתי את החופש הזה עד תום, והגעתי לזוגיות הזאת מנקודה שבה אני מוכנה לנהל קשר, כשאני מרגישה שבאמת ניצלתי כראוי את "חיי הרווקות". כמו שכתבתי בתגובה הקודמת - אני עדיין לא יודעת אם הבחור שלי הוא זה שאיתו אני רוצה לבלות את שארית חיי, אבל לפחות אני יודעת שאם אני אחליט שזה לא הוא - זה יהיה מסיבות שקשורות בו - הוא לא מתאים - ולא מסיבות שקשורות בי - כמו תחושה שאני מחמיצה משהו. ואם אני אחליט שזה כן הוא - אני לא ארגיש שפספסתי כלום בחיים. על כל פנים, נראה לי שמאחר ונכון להיום אנחנו סך הכל חצי שנה ביחד, ושנינו לא מוכנים להתחייבות של נישואים בשלב זה בחיינו, אני פשוט אניח לנושא בינתיים.