דילמה

[yontanbn]

דילמה

אתמול קיימתי דיון סוער עם מישהו שהיה בשוטוקאן עד חגורה חומה ופרש לקיקבוקסינג. אני, אם אתם זוכרים, עדיין בשוטוקאן (מתחיל, מתחיל, אבל את הפילוסופיה קראתי). והיה לנו דיון על השאלה הקלאסית "מה יותר טוב?" אז הסברתי לו שאם הגישה הכללית אומרת לא לנסות לברוח מקרב אלא לנסות לנצח בו אז אתה תצא מת כל פעם שתתמודד מול מישהו יותר טוב ממך. שזה חבל. אבל לא באתי הנה להעלות את אותו דיון פה, כי זה באמת די עקר, אני לגמרי חושב שבמקרים מסויימים (כמו עבודה מקרוב, אם זה נדרש) קיקבוקסינג עולה על שוטוקאן בהרבה. אבל שוב אני אומר, זה לא העניין. העניין הוא, שבמסגרת אותו דיון מרתק, הגענו לחשוב על בעייתיות. שנינו עדיין תלמידי תיכון, וכידוע חברת הצעירים היא חברה מאוד אלימה, ובניגוד למפגש אקראי ברחוב, מפגש עם "ערס" בתיכון, אלא אם כן תהרוג אותו שזו לא תוצאה רצויה, לא יהיה מפגש חד-פעמי. ואז הגענו למסקנה שלא משנה איך תתנהג (ושקלנו את לברוח, לתת מכה משתקת ולברוח, להילחם עד אובדן-יכולת, לנסות להרוג ע"י מכה לנקודת תורפה), אתה כנראה תצא מופסד. כי הוא תמיד יכול לחזור ביום למחרת. אם תכה אותו בצורה קשה במיוחד יהיה לו רק עוד מניע לנקום בך והוא יביא עליך מאות מחבריו הטובים. אם תברח, הוא יתפוס אותך ביום למחרת, כי הרי סתם בא לו להרביץ לך. אני באמת לא יודע איך לנסח את השאלה שלי, אבל... אוף! מה צריך לעשות?!

 

[יובל נחמקין]

הדרך בה אני רואה את הדברים:

בכביש, כשהבנאדם מחומם עליך: אם תשכיל למנוע אינטראקציה גופנית, הרי שבעוד רגעים מספר, סביר שלא תתראו יותר לעולם והרווח שלך מוחלט. לגבי המציק הכרוני, הבעיה שונה: מי שמשתמש בכח - פוחד ומעריך כח ... קיים סיכוי טוב יותר שהמציק הטיפוסי שתתגונן נגדו בהצלחה, לא ישוב להציק לך,מאשר אם תימנע בכל מחיר מעימות (דבר שיתפרש כתבוסתנות ועלול לדרבן אותו לשוב) ... לא הייתי הורג את האיש, אבל הייתי מחדיר בו יראה מבורכת ...

 

[המטאטא]

אלימות (אופס... יצא קצת ארוך)

מה שאני זוכר מתקופת התיכון שלי (לפני עשור) זה בעיקר הצגות של כוח, ולא אלימות אמיתית. הייתה גם כזו, אבל היא הייתה מאוד נדירה. בדרך כלל היה עימות שמתחיל במישור המילולי, ממשיך לדחיפות או צמצום מרחק בצורה מאיימת. אם העימות היה מתפתח מעבר לזה, הוא היה הופך או לקרב על הקרקע או ששני היריבים מתרחקים זה מזה ומשתמשים ברגליים כדי לאיים על היריב. בשום מקרה שזכור לי לא הייתה אלימות אמיתית, עם כוונה לפגוע באמת, אלא אלימות מילולית ופיסית שנועדה להרתיע ולבדוק "מי גבר". האם היום המצב שונה? האם בתי ספר הפכו באמת למקום אלים כל כך? אשמח אם תוכל לומר לנו מה קורה בתיכון בימינו, כי נראה שרוב המשתתפים בפורום לא בגילאי תיכון. (זה גם מעניין אותי אישית מכיוון שאני מורה, אבל זה כבר עניין אחר...) באופן קונקרטי, אני בטוח שהאייקידוקות כאן יביאו את השיטה שלהם, שמתמחה גם במצבי תפיסה, אחיזה ובריחים (בניגוד לאגרוף תאלנדי או שוטוקאן). והם צודקים. אם עימות כזה מתחיל ממצב של תפיסה, בריח יכול להיות פתרון טוב לאותה נקודת זמן. אבל פתרון אמיתי הוא בעצם ניטרול היריב. ניטרול היריב הוא היכולת שלך לסכל את היכולת או הרצון שלו להתקיף אותך. הניטרול הוא לא רק משהו פיסי: זאת לא מכה או בריח. בריח או מכה צריכים להיות משולבים בתכנית ניטרול רחבה יותר: לבטל את המצב הבסיסי שבמסגרתו "אתה" ו"הוא" צריכים להילחם, ולבטל את מצב הלחימה ביניכם.

 

[amir_aikido]

גם לדעתי - רושם

ממה שזכור לי

, בתיכון יש לכל הערסים נטייה להטפל אל אותם אנשים שברור להם שיהיו "קרבנות קלים" - לפעמים זה פשוט הקטנים יותר פיזית, אבל בדרך כלל זה מתבסס על הרושם, על אותם אנשים שמשדרים שהם "לא מתערבים", משדרים חשש מעימות, לא מגיבים על התגרויות או מגיבים באופן מוגזם. לצערי היה לי בזה הרבה ניסיון בגיל הזה, לפני שהתחלתי ללמוד את האמנויות וכנראה שזו אחת הסיבות שהתחלתי. אפילו אם תכניס לבחור מכות, והוא לא יחזור ולא יביא חברים כי תעשה את זה בצורה "הוגנת" לפי הראייה שלהם, וכזו שלא משפילה אותו. יבוא אחד אחר מהר מאוד אם לא תשנה את הרושם שאתה משדר. מי שמשדר שהוא

גורם לאנשים מסוימים לחשוב שהוא מזמין

, לכן, חשוב לשדר רושם שאתה חברמן ולא פוחד מהאיומים למיניהם... זה הפתרון המערתי. ונקודתית, אם תותקף, תגיב, תוריד את הבחור לרצפה אם אתה מצליח באצעות הכלים שלמדת, אבל אחר-כך (אחרי שברור לכולם שזה נגמר) תן לו כבוד. תלחץ לו את היד, לך איתו לקנות איזה משהו ותדבר איתו, כך תמנע ממנו לחזור מחר עם כל החברים (זה עבד). אמיר

 

[דוד כפרי]

מכיוון שפעם הייתי אחד המרביצים...

נראה לי שהתגובה של אמיר די ממצה את הנושא. צריך להבדיל בין "קרב" לבין "הפגנת עליונות": באחד מנסים לחסל את היריב, בשני מנסים להראות מי הבוס. "הפגנת עליונות" משותפת לכל היונקים הצעירים הזכרים, בכל היבשות; המאפיין הבולט ביותר בה הוא, שלמרות שיש הרבה רעש וצלצולים מסביב, נדיר לראות שם פציעות רציניות; מוות נדיר עוד יותר. "קרב", לעומת זאת, הוא אירוע ממנו אחד המשתתפים יוצא לבית-חולים, והשני לבית קברות. הדחף להפגין עליונות הוא כל-כך חזק אצל זכרים צעירים, שאין תרבות אנושית שלא המציאה משחקי-ספורט כלשהם כדי לאפשר להפגין עליונות בלי להשתמש באלימות; אבל לא ידוע לי על חברה בה אין בכלל אלימות בין בני-נוער, בעיקר זכרים. הפתרון, כמו שכתב אמיר, הוא להראות חוסר-פחד, אבל לא בצורת "נראה אותך מעיז" אלא בצורת "די, אני לא רוצה לשחק אתך." צריך להיפטר מהגישה המאצ´ואיסטית, ולהעדיף עליה גישה של "זה לא לכבודי ולא לכבודך" - וכמובן למצוא דרך להעביר את המסר הזה בצורה לא מתנשאת... פתרון אחר, והוא לא תמיד אפשרי, הוא פשוט להיות המטורף של בית-הספר: זה שאם מישהו מסתכל עליו לא יפה הוא תוקע לו עפרון ברגל. אחרי כמה מקרים כאלה יפסיקו להציק לך, אבל יכול להיות שעד אז יעיפו אותך למוסד לעבריינים צעירים...

 

[washburn]

עם כל הכבוד לשניכים

אז יותר נראה לי ששניכים השתתפתם ב"הפגנות כוח" (לא משנה מאיזה צד) ולמזלכם לא בקרבות רחוב - בכאלה נדיר לצאת "לא עקוב מדם" נקי!!!

 

[דוד כפרי]

על זה בדיוק דיברתי, כשהבדלתי בין

"קרב" לבין "הפגנת עליונות". "קרב" אמיתי הוא מאוד נדיר בין בני-נוער - "הפגנת עליונות" זה דבר שקורא כל הזמן, בכל מקום בו יש בני-נוער. רוב הנערים יכולים להתרחק ממקומות בהם מתרחשים "קרבות", או להתרחק מהאנשים הגורמים להם - אבל לא מ"הפגנת עליונות".

 

[יוסי הגדול]

שני צדדים למטבע

בענין זה יש ויכוח גם בין המאמנים היה לי פעם מאמן שאמר לי אם משהו מתעסק אתך תוריד אותו לריצפה ושם "תטפל" בו אבל המאמן שלי כיום אמר לי כשמתקיפים אותך ואתה מגן בקשיחות (לא תוקף אלא רק מגן) תוך כדי מבט תקיף ליריב סביר להניח שהוא ירתע ואם הוא ינסה לתקוף שוב תגן שוב אבל הפעם יותר תקיף (תכאיב לו קצת) ואז בטוח שהוא כבר לא ירצה לבדוק כמה אתה טוב ואם כן אז... בקיצור שכל אחד יבחר לו דרך אבל לדעתי הדרך השניה עדיפה

 

[1אמנון אלוני]

לבעל הדילמה

ראשית הבעיה מוכרת היא וישנה למרות שבתקופה האחרונה אלימה יותר, לדעתי אין כל קשר לשיטה מכיון שעבודה מקרוב או רחוק קימת בכל שיטה. הבעיה היא אתה עצמך מבחינה מנטלית,נפשית וגופנית והיריב שלך, הפתרון האידיאלי הוא חיסול הבעיה אבל כמובן שזה לא מעשי. מניסיוני כבר בתור נער אשר למד כבר באותה תקופה את אומנות הלחימה אז זה היה קראטה וגודו ותאמין לי אז זה היה בדרך אלימה מאוד (לפני כ 30 שנה). על מנת לא להלאות אותך אספר לך מניסיוני הדל. אם אתה רץ טוב תבוא לבית הספר עם נעלי ריצה שיהיה לך נוח מתי שצריך לברוח וברח תמנע מקרב. "אמן לחימה הוא אמן שמנקה את נשקו אך לעולם לא השתמש בו,ברגע שהשתמש בו ירד קצת מגדולתו, קרי חייב לנקות שוב את נשקו" אך זה לא מעשי תמיד כי יש מי שלא מבין עוצמה בלי שהוא מרגיש אותה במקרה זה מה אני היתי עושה 1 מזהה את אותו אחד שמציק ביותר המשדר את הכוחניות הרבה ביותר וכן שלדעתי הוא החזק ביותר 2 ממקד את ההתעמתות שלי איתו כמובן שמור על עצמי מהאחרים שמזדנבים התעמתות צריכה להיות בכל דרך מנטלי ,נפשי , ובסוף שאין ברירה גופני מגיב מהר וחזק ומוכן לכל דבר, משתדלאל לאבד את עשתונותי ושמור על עליונות מנטלית,ותמיד מקר את תגובתי. 3 מנסיוני עצם התגובה וההתמודדות עשויה לפתור את הבעיה היה ולא משתף אחרים בעזרה לפתרון הבעיה. 4 אל מפחד להראות כאחד שמפסיד מתוך הכרה בעוצמתי וחי בשלום עם זה . אני חיב לומר לך כל זה בגדר מה אני היתי עושה, אבל אתה הוא זה שמתמודד אם הבעיה כולל תוצאותיה. מאחל לך שלא תעמוד בפני דילמות כאלו "זכור לכל דרך יש המון שבילים" אולי תבחר שביל אחר אוס אמנון.

 

[מיאמוטו מוסאשי]

מחבט בייסבול בראש

 

[יובל נחמקין]

שה-שה, מה אתה מתלהב ?

 

[_alon_]

../images/Emo67.gif

אצלנו בתיכון לא זכורים לי ערסים למיניהם, כך שאני לא יכול לדבר מנסיוני. אבל ממה שהבנתי המדריך שלי (שוטוקאן) היה פעם די הולך מכות עד שהתחיל להתאמן ואז "נרגע". הוא לא מספר לנו על זה, אבל מהמעט שכן, נראה שאחרי קרב התחילו לרכוש לו כבוד (כולם היו יודעים אז טוב מאוד...). לשאלתך אין פה תשובה אחת וזה לא מדע מדויק. המנעות מקרב עם ערס, תוך דגש על אי פחד יכולה "לסמן" אותך כ"בסדר" מול אותו ערס, ומול ערס אחד כפחדן. קרב עם ערס ונצחון שלך יכול להוביל לידידות (או לפחות להפסקת אש) או להוביל לקרב גומלין... אולי כדאי להבין למה הערס הספציפי הזה נמשך ולהרחיק את גורם המשיכה. בלי שום קשר או עם, 1. ענו פה על אנשי האיקידו, שיעשו עליו בריחים ולא יפגעו בו. אולי זו הגישה הממולצת בכלל בקרבות (חוץ מהמנעות כמובן)? 2. לענין מה עדיף, המורה שלי בחו"ל וכל פעם "שחור" אחד מעביר אימון וכל אימון עם דגשים ממש שונים (קרבות ממרחק קצר, הרגשת יריב, הרחקה ועוד), וגם דיברתי עם מאיר על נושאים שכאילו חסרים בשוטוקאן. בשורה הסופית יש הכל, רק צריך זמן ומורה שרוצה ללמד את ה"כל" אז אל תחליף אומנות.

 

[amir_aikido]

תופתע

אבל אני לא חושב שבריח הוא בהכרח הפתרון המועדף, הכל תלוי במצב. בפרט שכשעושים למישהו בריח כמו שצריך, מאוד יתכן שזה יהפוך לשבר מורכב של מפרק אם הוא ימשיך להתנגד. וזה נזק רב יותר מפנס בעין

אני מסכים איתך שלכל מצב יש פתרון משלו, ואין נוסחא חד משמעתית שתוכל לפתור כל מצב. אמיר

 

[LuPiNe]

אני תלמיד תיכון...

וכבר נתקלתי בבעייה הזאת... ערסים הם היצורים הכי נחותים בשרשרת המזון הבית ספרית והשפה האוניברסלית היחידה שהם מבינים זה כוח. הם כמו חבורת כלבי בר, כל מה שאתה צריך לעשות זה להכות את המנהיג והשאר יסוגו. מספיק שפעם אחת תענה לקריאת הקרב של אותו אחד שמתגרה בך, ו"תסביר" לו שאתה לא מישהו שהוא יכול להתעלל בו, והוא יהפוך לחברך הטוב ביותר (כל עוד לא תביך אותו בניצחונך). מניסיון.

 

[_alon_]

../images/Emo13.gif

אני לא מופתע, ברור שהכל תלוי מול מה. מול אגרוף שישבור לי את כל הצלעות בבית החזה, יקרע לי את קרום הפלואורה, ויגרום לי לתמת ריאה, נראה לי שאבחר בבריח

אבל בו ניקח את השאלה המקורית ונשנה אותה טיפה: נניח ואתה אב לילד שהולך לבית ספר שבו יש ערסים. ונניח שהם הוא כן נכנסים לסיטואציה של מכות. כמו כן נניח שבנך למד שנה אומנות לחימה. איזה אומנות היית מעדיף שבנך ידע: איקידו או קראטה? או אולי במילים אחרות בריח מול אגרוף. (הי, הי רגע, לפני שקוטלים אותי, אני יודע שאיקידו זה לא רק בריח וקראטה זה לא רק אגרוף, ותלוי בילד ותלוי במורה ועוד מליון תלויות, אבל בהקשר לשאלה המקורית שהתחילה את השרשור, אולי בגדול(!) עדיף בסיטואציות מסוימות - כמו בית ספר אומנות אחת על אחרת?)

 

[סלבו לוי]

עדיין אין לי ילד, אבל בהחלט יש אחות

אחותי הקטנה היא בת 13. אמנם אני עוסק בקראטה (שלצורך העניין בלבד תכליתו בעיטות ואגרופים), אבל בפעמים הבודדות שיצא לי ללמד אותה להגן על עצמה, לימדתי אותה מעט בריחים. הראיה מאחורי זה היתה - שבגילה הצעיר, צורת האלימות שהיא עלולה להיתקל בה, תהיה ברמה של דחיפות, אחיזות ידיים, בגדים וכדומה עם ילדים בני גילה. לכן, העדפתי ללמד אותה משהו שיהיה יעיל לסיטואציה "בית סיפרית" ולא יגמר בזה שהיא תשבור למישהו את האף (כי אין לה מספיק את היכולת והאומץ לעשות משהו כזה, מבלי לגרום נזק לעצמה). כלומר - ניסית ללמד אותה משהו שיהיה רלוונטי לגיל שלה וגם מספר קבוע של בריחים שניתן להטמיע אותם (בניגוד לאגרוף/בעיטה שצריך לתרגל אין סוף פעמים). למרות זאת, אם היא היתה מתחיל ללמוד באופן קבוע, הייתי מעדיך שתלמד קראטה (עדיף גוג´ו...)

 

[מיתר נדיר]

הפתרון של אייקידו

הנה, לא תגידו שאני לא אוהבת אותכם. תרגמתי בישבילכם את הסיפור המפורסם של טרי דובסון, המספר איך לדעתו יש לטפל בתקריות אלימות. מתאים גם כאן, אני חושבת. רכבת בטוקיו מאת טרי דובסון. הרכבת נקשה ושקשקה בעוברה בפרברי טוקיו אחר-הצהריים אביבי ורדום. הקרון שלנו היה ריק יחסית - מעט עקרות בית עם ילדיהן, אי-אלו זקנים שיצאו לקניות. התבוננתי בהיסח הדעת בבתים מוזנחים ושיחים מאובקים. באחת התחנות הדלתות נפתחו, ולפתע השקט של אחר-הצהריים התנפץ על-ידי איש ששאג קללות אלימות ובלתי מובנות. האיש התנודד לתוך הקרון שלנו. הוא לבש בגדי פועל, והוא היה גדול, שיכור, ומלוכלך. בצרחה, הוא היכה אישה שהחזיקה תינוק. המכה העיפה אותה לחיקם של זוג ישישים. היה זה נס שהיא לא נפגעה. בני הזוג קפצו בבעתה ונדחקו אל הקצה השני של הקרון. הפועל כיוון בעיטה אל גבה של הזקנה אבל פיספס כשהיא נסה אל מקום בטוח. דבר זה הרגיז כל כך את השיכור שהוא תפס מוט מתכת במרכז הקרון וניסה לתלוש אותו מן המקום. יכולתי לראות שאחת מידיו נחתכה ודיממה. הרכבת זינקה קדימה, נוסעיה קפואים בפחד. קמתי ממקומי. היתי צעיר אז, לפני 20 שנה, ובכושר טוב. הקדשתי שמונה שעות רצופות לאימוני איקידו כמעט כל יום במהלך שלוש השנים האחרונות. אני אוהב הטלות והיאבקות. חשבתי שאני קשוח. הבעיה היתה, שמיומנות הלחימה שלי לא נבדקה בקרב אמיתי. כתלמידי איקידו, לא הורשינו לערוך קרבות. "איקידו," אמר המורה שלי שוב ושוב, "היא אמנות הפיוס. מי ששכלו פונה אל הקרב שבר את הקשר שלו עם העולם. אם אתה מנסה לשלוט באנשים, אתה כבר הובסת. אנחנו לומדים איך לפתור עימותים, לא איך להתחיל אותם." האזנתי לדבריו. ניסיתי כמיטב יכולתי. אני אפילו הרחקתי עד כדי חציית הרחוב כדי להימנע מהצ´ימפירה, פרחחי המועדונים ששרצו סביב תחנות הרכבת. האיפוק שלי גרם לי לתחוש התעלות. הרגשתי גם קשוח וגם קדוש. אבל בליבי, ביקשתי הזדמנות לגיטימית ששתאפשר לי להציל את החפים מפשע באמצעות הרס הפושע. זהו זה! אמרתי לעצמי, בקומי על רגלי. אנשים נמצאים בסכנה ואם לא אעשה משהו מהר, הם כנראה יפגעו. בראותו אותי נעמד, זיהה השיכור אפשרות למקד את הזעם שלו. "אהה!" הוא שאג. "זר! אתה צריך שיעור בנימוסים יפניים!" החזקתי קלות ברצועת הנוסעים שהשתלשלה מלמעלה ונתתי בו מבטשל שאט-נפש ובוז. תכננתי לפרק את תרנגול-ההודו הזה, אבל הוא היה חייב לעשות את הצעד הראשון. רציתי שיכעס, לכן פשקתי את שפתי ונשפתי לכיוונו נשיקה חצופה. "בסדר!" הוא צעק. "אתה הולך לקבל שיעור." הוא אסף את עצמו להסתער עלי. שבריר שנייה לפני שהוא זז, מישהו צעק "הי!" זה היה מחריש אוזניים. אני זוכר האיכות המצלצלת, השמחה באופן משונה של הצעקה - כאילו אתה וחברך היתם מחפשים משהו, והוא מצא את זה לפתע. הי!" פניתי לשמאלי; השיכור סבב אל ימינו. שנינובהינו מטה בזקן יפני קטן. הוא בוודאי היה שנות השבעים המתקדמות שלו, האדון הזעיר הזה, יושב שם טהור בתוך הקימונו שלו. הוא לא שם לב אלי כלל, אבל קרן באושר אל הפועל, כאילו היה לו את הסוד החשוב ביותר, הנפלא ביותר לחלוק עימו. "בואנה," אמר האיש הזקן, בשפה מדוברת קלילה, מסמן לשיכור להתקרב. "בואנה ודבר איתי." הוא נופף בידו קלות. האיש הגדול בא, כאילו היה קשור בחבל. הוא שתל את רגליו בקרביות בפני הזקן הג´נטלמן הזקן, ושאג מעל נקישות הגלגלים, " למה לעזאזל אני צריך לדבר איתך?" השיכור היה עכשיו בגבו אלי. אם המרפק שלו היה זז במילימטר, הייתי מוריד אותו לתוך הגרביים שלו. האיש הזקן המשיך לחייך אל הפועל . "מה שתית?" הוא שאל , עיניו נוצות בעניין. "אני שתיתי סאקי," הפועל צרח בתשובה, "וזה לא שום עסק שלך!" טיפות רוק ניתזו על האיש הזקן. "טוב, זה נפלא," אמר האיש הזקן, "בהחלט! אתה מבין, גם אני מאד אוהב סאקי. כל לילה, אני ואישתי (היא בת 76, אתה יודע), אנחנו מחממים בקבוק קטן של סאקי ולוקחים את זה החוצה אל הגן, ואנחנו יושבים על ספסל ישן מעץ. אנחנו מתבוננים בשמש השוקעת, ואנחנו מביטים לראות מה שלום עץ האפרסמון שלנו. הרב-סבא שלי שתל את העץ הזה, ואנחנו דואגים אם הוא יתאושש מסופות הקרח ההן של החורף האחרון. העץ שלנו מסתדר היה יותר טוב ממה שציפיתי, במיוחד אם זוכרים את האיכות הירודה של הקרקע. זה מספק מאד לראות כשאנחנו לוקחים את הסאקי שלנו ויוצאים החוה בערב אפילו כשיורד גשם!" הוא הביט למעלה אל הפועל, עיניו נוצצות. כשהוא נאבק לעקוב אחרי דבריו של האיש זקן, פניו של השיכור פנים החלו להתרכך. אגרופיו נפתחו לאט. "כן, הוא אמר."גם אני אוהב אפרסמונים..." קולו דעך. "כן," אמר האיש הזקן, מחייך, "ואני בטוח שיש לך אישה נפלאה." "לא," השיב הפועל. "אישתי מתה." מאד בעדינות , מתנדנד עם תנועת הרכבת, החל האיש הגדול להתייפח. "אין לי אישה, אין לי בית, אין לי עבודה. אני כל כך מתבייש בעצמי." דמעות התגלגלו במורד לחייו; עווית של ייאוש עברה בגופו. עכשיו זה היה תורי. בעומדי שם בתוך תמימות נעורים מקורצפת היטב, בתוך צדיקות ה"הפכו את העולם למקום בטוח" שלי, הרגשתי לפתע מלוכלך יותר ממנו. הרכבת הגיעה אל התחנה שלי. כשהדלתות נפתחו, שמעתי את האיש הזקן קורא באהדה "באמת, באמת," הוא אמר, "זהו אכן מצב קשה. שב כאן וספר לי על זה." סובבתי את ראשי למבט אחרון. הפועל היה שרוע על המושב, ראשו מונח בחיקו של האיש הזקן. האיש הזקן ליטף ברכות את שערו המלוכלך והסתור. כשהרכבת המשיכה הלאה, התיישבתי על ספסל. מה שאני רציתי לעשות בכוח שרירי התבצע באמצעות מילים. ראיתי את האיקידו מופעל בקרב, ותמציתו היתה אהבה. יהיה עלי ברוח שונה לגמרי. יהיה זה זמן רב לפני שאני אוכל לדבר על פתרון של עימות .

 

[יובל נחמקין]

מיתר: הסיפור יכל להביא דמעות

ואת מותק שתרגמת אותו... באמת!

 

[יובל נחמקין]

אשר לענייני בריחים ...

אתם חושבים שאפשר להתגונן בקרב רחוב אגרסיבי ע"י ב ב ר י ח (שלא במקרים קלאססים כמו תפיסה של התוקף) וכך לסיים את הקונפליקט ? באיזה סרט ראיתם את את זה ?

 

[יובל נחמקין]

סליחה על הכפילות באותיות ...

לא יודע מה קרה ... הגיל, כנראה ...