דילמה של אמא.

49צהוב

New member
אוו כל כך קשה

במו ידיך להחליט -לבחור- ולקבוע את העתיד של הבן שלך- לטוב או לרע להתערב בגורל..לכאן או לכאן- כל מה שיקרה בהמשך השירות הצבאי (לטוב- ולטוב יותר) , יקרה בעקבות החתימה או אי החתימה שלך היתה הצעה בזמנו להוציא את החתימה מההורים- ולחוק חוק- שבנים יחידים ובנים למשפחות שכולות אינם מתגייסים- בכל מקרה ליחידות קרביות, נדמה לי שאחד הסקטורים שהתנגד במיוחד להצעה זו, היו החיילים לעתיד, שאמרו, שהם בוגרים מספיק כדי להחליט על עתידם לא רוצה להכנס לזה היכן מסוכן יותר- למרות שהבן, הבלתי קרבי שלי, נמצא כל הסמן, במקום בו נהרגים אנשים יום-יום ולא רק במלחמה (בכביש כמובן), כי מה שבאמת קובע היא ההרגשה- הרגשת האחריות שלך בהצלחה בכל דרך שהיה.
 

פיטנגו4

New member
אמא מאושרת כמידת האושר הכי פחותה של מי מילדיה

רונה רמון הסבירה למה חתמה לאסף, יתום צה"ל. הוא רצה להיות טייס, בהתחלה היא התנגדה, ואז היא הבינה שזה יפגע באושר שלו, והיא אמרה (ציטוט) ש"אמא מאושרת כמידת האושר הכי פחותה של אחד מילדיה". והיא חתמה בלב כבד. אני ראיתי שכול מקרוב, ראיתי מה קורה להורים שכולים ולמשפחה שכולה. אבל לא היססתי לחנך את הבן שלי להיות קרבי. לא יכולה לאמר לך מה לעשות, כיום לא צריך לחתום, דרישת החתימה בוטלה, אבל להורים יש זכות וטו. אני יודעת שלו היתה לי אפשרות, אני לא הייתי מטילה ווטו.
 

משתפרת

New member
רונה אכן חתמה לאסף, אך סירבה לאחיו הצעיר.

המקרה שלה ממש ממחיש עד כמה זה לא אנושי להטיל על ההורה את האחריות לסוג השירות הצבאי של הילד. אני אכן מבינה את המשפט שאמרה כשחתמה לאסף, גישה דומה הנחתה אותי כשעזרתי לבני (ועזרתי לו באופן פעיל ביותר) להעלות פרופיל ולהפוך ללוחם. בין שני ילדי יש הפרש שנים גדול. יצא שרוב שנותיה בבית גדלה בתי כבת יחידה, והבן התחיל את חייו עם זוג הורים ועוד מבוגרת אחראית בבית, ורוב חייו גדל בבית כבן יחיד. אישית אני לא הייתי מונעת מבני (גם אילו היה באמת בן יחיד) לפעול לפי רצונו. כשקיבל פרופיל נמוך עדיין קיבל הצעות ארקטיביות (שאותי שימחו) מהצבא (נ"מ, יחידת חילוץ וכדומה), אך הרגיש שנהרסו לו החיים (ביטוי שלו). אני לקחתי אותו לרופאים מומחים ולבדיקות במכונים שונים שרככו את סעיפי הבריאות הלקויים ואפשרו לו את הסף התחתון של שירות כלוחם כרצונו. זה שלב בחיים בו הבחירות הן שלהם, ולטעמי- תפקיד ההורים הוא לחזק אותם ולתמוך בהם (אפילו אם הלב כבד), לא לעכב אותם ולמנוע מהם לממש את שאיפותיהם. מסתבר שמי שפתחה את הדיון מרגישה אחרת ממני וממך. אינני שופטת ואינני מנסה להגיד שהיא צודקת או טועה, או שאני צודקת או טועה. במערכת המשפחתית שלנו דברים מסויימים נכונים, במשפחות אחרות- גישות אחרות נכונות. אני חושבת שלהטיל על רונה רמון (או על אם לבן יחיד) את האחריות על סוג השירות ועל רמת הסיכון של בנה זה משהו כבד מנשוא.
 
אני רוצה לתמוך ולחזק את דבריה של מאקי. רק את

והבן יכולים לדעת מה לעשות. תקשיבי לאינטואיציה האמהית שלך כמו שהקשבת כשהוא נולד ותפעלי לפיה. קשה לתת לך עיצות כי כל ילד וכל אמא שונים ולא בהכרח מה שנכון לי נכון לך. אז...ויסלחו כל נותנות העצות תקשיבי רק לעצמך ולרצון שלך כי אם חס וחלילה יקרה משהו לא הן יעמדו במקום שלך. לפעמים הם רוצים להיות קרביים והם נשברים כי לא מתאים מה שרצו ואז כועסים למה חתמת. תבדקו את האפשרויות שקיבל ויכול להיות שיש שם תפקידים של תומכי לחימה במקומות קרביים. בהצלחה ואני בטוחה שגם אם לא תחתמי בהתחלה הוא יכעס ובסוף יודה לך,מה שנראה לי שהוא בטוח לא יחליף אותך באף אמא אחרת.
 
היי נירה, ברוכה הבאה

בזמנו, גם אני חתמתי לבני ללכת לגולני למרות הכל. כשהססתי ודאגתי והרגשתי שה"שוט" בידיים שלי ועשיתי את כל המניפולציות הרגשיות שיש, הוא שאל אותי שאלה כזאת: "אמא, כל הערכים והציונות שהכנסתם בי כל החיים טובים עד עכשיו? עד הגיוס?". אז חתמתי. מה שהכי חשוב כבר אמרו לך כאן , את מכירה את בנך הכי טוב ואת צריכה לסמוך עליו וגם לתת לו לקחת אחריות על ההחלטות שלו למרות שאת רוצה משהו אחר לגמרי. הילדים האלה גדלים ומתבגרים והם כבר מספיק גדולים להחליט לבד. העיקר שיהיה לו טוב.
 
עוד דבר קטן

גם אני חתמתי לבני לקרבי למרות שהוא בן יחיד לי כיום הוא מרוצה היכן שנמצא למרות כל החששות הנלווים שמחה שמצאתי את הפורום הזה שממש עוזר המון לנו כאמהות לחיילים שלנו
 

כחלחל

New member
לחשוב חיובי

גם בשקם אפשר להתחשמל מטוסטר מקולקל וגם בדרך למשרד אפשר להדרס ע"י נהג שיכור נכון שבקרבי יש עוד כמה סכנות יחודיות ואינסטינקט האימהי זה לנדב את הצאצא להיות מורה חייל/ת במעון קשישים בגבעתיים, אבל החיים כמו החיים מכתיבים אחרת. פשוט קחי בחשבון 3 שנים של התחברות בוריד לחדשות ולנייד, וללא לילה רצוף של שינה. ואנחנו כאן לעזור.
 

Rainbow100

New member
../images/Emo45.gif

(אני דווקא רציתי את ה
שלי זמר בלהקה צבאית...
)
 

כחלחל

New member
טפו טפו ../images/Emo57.gifירחם השם

ושיהיה חשוף לשירת נשים רחמנה לצלן? או שהתכוונת למקהלת הרבנות? למרות שגם שם יש סוג של "חשש'" את יודעת ר-בנות .... הכי טוב זה צוות הוויי קרייה (מסיימים את ההופעה ב 17:30 להספיק לאוטובוס לפני שמחשיך) ולמי שנזקק, הערה: למרות העולה מן הכתוב,
אינו מזלזל בחיילי הקרייה או במקהלת הרבנות
 
אתה יודע, כחלחל

פעם היכרתי בחור שאחרי כל נזק והשחתה היה אומר בנימוס אירופאי עדין: "אוי, סליחה, לא התכוונתי"
 

כחלחל

New member
רק בגלל שאינך מכירה אותי

אני דוחה על הסף את הרמיזה כלפי המסתתרת בדברייך. אם היית מכירה אותי היית יודעת שכאשר אני מתכוון, אני לא רק נובח אלא גם נושך ומשתמש במילים הכי מפורשות והכי ישירות וכואבות שיש, ללא התיפיפות או נימוס מזוייף. רק בגלל שאינך מכירה אותי, והספק שאולי נכשלתי בהדגשת ההומור והציניות להבדיל מביקורת או ירידה על משהו, אני מגיב בכלל. אבל עם כל הכבוד, לא אני הנושא כאן.
 

Rainbow100

New member
כיוונת לדעת גדולים...

ב-ד-י-ו-ק
אבל בגלל זה בדיוק הם לא הלכו ללהקה צבאית (כלשהי
) :ֹ-D
 

סמדר בנ

New member
הי נירה

אני מאמינה בגורל. כמו שכתב כחלחל, דברים יכולים לקרות בכל מיני מקומות. אם זכור לך היה לפני מספר שנים פיגוע ירי בקיריה בו נפגעו חיילים ששירתו בקיריה, ופיגוע בצריפין ואירועי דריסה ועוד. לא מדברת על תאונות דרכים ועוד דברים שיכולים לקרות שלא במהלך שרות קרבי. להמליץ למישהו מה לעשות זה קשה. אני מבינה כמה לך זה קשה. אני יודעת שלי כאמא היה קשה מאוד ללכת נגד הרצון של הילד שלי. ביתי הבכורה התנדבה לקרבי, ושאלו אותי איך אני מסכימה. אז למזלי, במקרה כזה לא צריך לחתום אך כשהתייעצה איתי עודדתי אותה. רוב שירותה עבר בשטחים, בתקופה מאוד לא ציבה, ולשמחתי יצאה ללא פגע מהשרות. אני חושבת שהרוויחה המון מהשרות הזה. מצד שני, אם חס וחלילה כן היה קורה לה משהו, אולי הייתי מאשימה אתת עצמי ? לא יודעת. אני משתדלת בכל מצב לחשוב חיובי ולא לחשוב מה יקרה אם.... ממילא אין לנו שליטה על מה יקרה. כל הכבוד לבנך שרוצה לתרום, וכן, יש עוד דרכים רבות לתרום בצבא מלבד שרות קרבי.
 
וכדי לחזק את דיברי סמדר

על גורל, מיקריות וכל השאר... לאחי הצעיר היו בעיות נפשיות קשות והוא היה פטור משרות צבאי. הבחור עבר טיפול והתחזק. יצא לשנת שרות, אז גרעין עודד במושב אדרת שבעמק האלה. כיוון שמצבו השתפר פלאים, יש בקיבוצים מחלקה מיוחדת שמטפלת במקרים חריגים. לאחר אישורים רפואיים תואמים הוא הוכר כמתאים לשרות וגויס כחייל קרבי לגולני. מבחינת מפקדיו היה חייל למופת. ממושמע, כזה שאפשר לסמוך עליו, וגם עבר קורס מ"כים. ב-82 פרצה מלחמת לבנון והוא תפקד למופת. הוא לחם כ-3 שבועות, ונפל מפגז טועה של צה"ל בסוף המלחמה. בשבעה באה לנחם אותנו אותה בחורה מהקיבוצים שכל כך השתדלה בלשכנע את צה"ל לגיסו כחייל קרבי, ולא ידעה את נפשה מרוב חרטה... על אף הסיפור הטראגי שלנו, אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו לא היו מכריזים עליו ככשיר לשרות קרבי. נכון, סביר להניח שלא היה נהרג במלחמת לבנון, אבל האם הוא היה בסדר מבחינה נפשית? האם חייו היו שלמים??? אין לי תשובות. אני יודעת שלא כל כך כדאי להתעסק עם הגורל ולסדר לו את החיים. מקרה נוסף: בבית הספר היסודי השכונתי בו למדו ילדי היו 2 ילדים מתוקים שההורים אף פעם לא הרשו להם ללכת לבד לשום מקום. בפורים, כשהיו בכתה ז' הם ביקשו לצאת לדיזינגוף לבלות, וההורים הרשו להם בפעם הראשונה לצאת לבד. כשחצו את המעבר חציה ליד דיזינגוף סנטר עבר מחבל והרג את שניהם. בתפיסת עולמי, לא ניתן לחיות בארץ הזאת מבלי לקבל את מה שמשתמע מכך: לשלוח את הילדים שלך לשרות קרבי. הסכנות עורבות בכל מקום, ותמיד אני מנחמת את עצמי, שעם כל המלחמות הנוראיות כמו יום כיפור וכד', אנחנו חיים בתקופה הכי רגועה שהייתה מעולם. כשאני בודקת את גלגולי משפחתי במאה שעברה ולפניה - לאף אחד לא היה את הלוקסוס שלנו. כל הזמן אני מוצאת עצמי חושבת ופוחדת שכל הפורעניות יתרגשו ויפלו על הדור של ילדי. על כל פנים זה לא בידי...
 
למעלה