BlackOutDor
New member
דילמה קשה לגבי קשר רציני
התייעצתי על העניין כבר עם חברות ומס' אנשים, אבל חשבתי לנסות לפנות גם אליכם, אולי למישהו עם נסיון חיים משמעותי יותר מגיל 24 יהיו תובנות.
אז אני וחבר שלי שנינו בני 24, סטודנטים, 3 שנים+מס' חודשים ביחד, קשר רציני ראשון של שנינו. לא גרים ביחד כי אנחנו לומדים באוניברסטאות שונות, אבל מבלים סופ"שים וחגים ביחד. זה הולך להיות קצת ארוך, אני מזהירה מראש.
נתחיל מהדברים הטובים- יש ביני לבין חבר שלי חיבור מדהים, אנחנו מבינים אחד את השני מעולה אפילו בלי צורך לדבר, יש בינינו תקשורת וכנות אמיצה ויש בינינו אהבת נפש עצומה שרק גדלה ומתחזקת ככל שהזמן עובר. מעולם לא הייתי קרובה ככה לאדם אחר ואני מרגישה ביטחון איתו ותמיד מצחיק לנו ביחד וכיף. אני מרגישה שתמיד יש לי מישהו לצידי בשביל כל דבר, טוב, רע, צחוקים, בילויים. הוא דואג לי ותומך בי בכל דבר ואני יכולה לסמוך עליו 100% בעיניים עצומות, אפילו יותר משאני יכולה לסמוך על ההורים שלי.
הבעיה היא שאין לי משיכה כלפיו. כשהתחלנו לצאת ביחד לא העליתי בדעתי שזה ימשיך לכיוון רציני וימשך כל כך הרבה זמן. יצאתי איתו ממחשבה שוואלה, הרבה זמן כבר אף אחד לא התעניין בי, יש לנו דיבור משותף אז למה לא? עניין המשיכה לא היה כזה קריטי בהתחלה, כנראה כי זה הכל היה חדש ומרגש והוא הראשון ששכבתי איתו. כבר שנה וחצי שיש לי אפס חשק מיני איתו, ואפילו להתנשק איתו פחות בא לי. בהתחלה חשבתי שזה הגלולות אבל כבר עוד מעט שנה שאני בלי גלולות והחשק חזר, פשוט לא כשאני איתו.
נמשיך מזה שאומנם אני צעירה אבל מתכננת להתמסד ולהתחיל לקים משפחה כבר בשנתיים הקרובות, אבל..המחשבה על להתחתן איתו מפחידה אותי מאד. יש לי ממש חרדה ואני מרגישה רק שבא לי לברוח כל פעם שאני חושבת על זה. אני כן יכולה לדמיין אותנו חיים ביחד, מנהלים משק בית משותף ואני אפילו חושבת שנעשה את זה דיי בהצלחה, אבל כל פעם שאני מנסה לדמיין את עצמי עומדת לידו תחת חופה מול המשפחה והחברים שלנו, אני פשוט מרגישה שלא, אין מצב, אני ממש לא רוצה לעשות את זה. על לעשות איתו ילדים אני בכלל לא יכולה להעז לחשוב, למרות שאני כן רוצה להיות אמא צעירה ומתכננת שזה יקרה בשנים הקרובות.
רוב מי שדיברתי איתו אמר שזה לא נשמע טוב, שאני צריכה לחתוך, שאני עושה לו עוול שאני בכלל נשארת איתו. הוא אוהב אותי מאד ומתכנן להתקדם בכיוון של חתונה, גם המשפחה שלו בעניין ואוהבת אותי מאד. ההורים שלי לא נראים מתלהבים מהעניין, אבל זה כבר בעיה אחרת, בהם ולא בו. הרבה גם אמרו לי שזה מוקדם לחשוב על זה, אבל כמו שכבר כתבתי אני כן רואה את עצמי מתחתנת בשנתיים הקרובות של קשר רציני, חתונה ומשפחה.
אני כל כך מהססת ולא בטוחה כי כבר חוויתי קשרים עם משיכה מינית מטורפת, אבל שום קשר או חיבור בפן הרגשי (ולכן זה גם לא התקדם משם יותר מדי ונגמר מהצד שני). אז סוף סוף אני מוצאת קשר אמיתי וטוב ורוצה לזרוק אותו לפח? אולי אפשר להתפשר, להבליג, להסתדר בלי, לדמיין דברים אחרים בזמן שאני איתו באופן אינטימי.
אני בדילמות כבר כמה חודשים, כי אני מרגישה שהקשר שלנו בשנה האחרונה באמת תפס תאוצה לכיוון רציני. הטריגר למחשבות שלי היה בעקבות חופשה שלי בחו"ל לביקור משפחתי שפשוט הרגשתי שאני לא מתגעגעת אליו ופחות התחשק לי לדבר איתו. ניסיתי גם וביקשתי ממנו שנעשה הפסקה, התגובות שלו שברו לי את הלב ועד כמה שהיה לי קשה להפסיק לדבר איתו, היה לי יותר קשה להרגיש שאני שוברת לו את הלב ככה והוא לא מצליח להבין למה. ההפסקה נגמרה מאד מהר, הרגשתי שאני מתגעגעת והבדידות חנקה אותי.
אני יודעת שיהיה לנו טוב ביחד. שנוכל לבנות זוגיות מוצקה, בטוחה ושלווה. הוא תמיד יהיה לצידי ולא יעזוב אותי, ולגבי בגידות? אין לי ספקות בכלל ואני סומכת עליו מיליון אחוז. אני יודעת שככל שמתקדמים בחיים, הכי חשוב שתהיה חברות אמיתית. גם האנשים הכי יפים מזדקנים מתישהו וגם חיי המין הכי סוערים נכנסים לשגרה מתישהו. אבל אני פוחדת שאם אחליט שאני כן הולכת על זה, שאני שם 100% בלי להסתכל לצדדים, ברגע האמת, של תכנון חתונה, אתפוס רגליים קרות ואעזוב ואז אתקע בגיל 26-27 לבד, בלי מסגרת זמינה להכיר בה אף אחד (אסיים כבר תואר) וכאילו אתחיל מאפס.
אשמח לשמוע מה אתם חושבים על העניין.
התייעצתי על העניין כבר עם חברות ומס' אנשים, אבל חשבתי לנסות לפנות גם אליכם, אולי למישהו עם נסיון חיים משמעותי יותר מגיל 24 יהיו תובנות.
אז אני וחבר שלי שנינו בני 24, סטודנטים, 3 שנים+מס' חודשים ביחד, קשר רציני ראשון של שנינו. לא גרים ביחד כי אנחנו לומדים באוניברסטאות שונות, אבל מבלים סופ"שים וחגים ביחד. זה הולך להיות קצת ארוך, אני מזהירה מראש.
נתחיל מהדברים הטובים- יש ביני לבין חבר שלי חיבור מדהים, אנחנו מבינים אחד את השני מעולה אפילו בלי צורך לדבר, יש בינינו תקשורת וכנות אמיצה ויש בינינו אהבת נפש עצומה שרק גדלה ומתחזקת ככל שהזמן עובר. מעולם לא הייתי קרובה ככה לאדם אחר ואני מרגישה ביטחון איתו ותמיד מצחיק לנו ביחד וכיף. אני מרגישה שתמיד יש לי מישהו לצידי בשביל כל דבר, טוב, רע, צחוקים, בילויים. הוא דואג לי ותומך בי בכל דבר ואני יכולה לסמוך עליו 100% בעיניים עצומות, אפילו יותר משאני יכולה לסמוך על ההורים שלי.
הבעיה היא שאין לי משיכה כלפיו. כשהתחלנו לצאת ביחד לא העליתי בדעתי שזה ימשיך לכיוון רציני וימשך כל כך הרבה זמן. יצאתי איתו ממחשבה שוואלה, הרבה זמן כבר אף אחד לא התעניין בי, יש לנו דיבור משותף אז למה לא? עניין המשיכה לא היה כזה קריטי בהתחלה, כנראה כי זה הכל היה חדש ומרגש והוא הראשון ששכבתי איתו. כבר שנה וחצי שיש לי אפס חשק מיני איתו, ואפילו להתנשק איתו פחות בא לי. בהתחלה חשבתי שזה הגלולות אבל כבר עוד מעט שנה שאני בלי גלולות והחשק חזר, פשוט לא כשאני איתו.
נמשיך מזה שאומנם אני צעירה אבל מתכננת להתמסד ולהתחיל לקים משפחה כבר בשנתיים הקרובות, אבל..המחשבה על להתחתן איתו מפחידה אותי מאד. יש לי ממש חרדה ואני מרגישה רק שבא לי לברוח כל פעם שאני חושבת על זה. אני כן יכולה לדמיין אותנו חיים ביחד, מנהלים משק בית משותף ואני אפילו חושבת שנעשה את זה דיי בהצלחה, אבל כל פעם שאני מנסה לדמיין את עצמי עומדת לידו תחת חופה מול המשפחה והחברים שלנו, אני פשוט מרגישה שלא, אין מצב, אני ממש לא רוצה לעשות את זה. על לעשות איתו ילדים אני בכלל לא יכולה להעז לחשוב, למרות שאני כן רוצה להיות אמא צעירה ומתכננת שזה יקרה בשנים הקרובות.
רוב מי שדיברתי איתו אמר שזה לא נשמע טוב, שאני צריכה לחתוך, שאני עושה לו עוול שאני בכלל נשארת איתו. הוא אוהב אותי מאד ומתכנן להתקדם בכיוון של חתונה, גם המשפחה שלו בעניין ואוהבת אותי מאד. ההורים שלי לא נראים מתלהבים מהעניין, אבל זה כבר בעיה אחרת, בהם ולא בו. הרבה גם אמרו לי שזה מוקדם לחשוב על זה, אבל כמו שכבר כתבתי אני כן רואה את עצמי מתחתנת בשנתיים הקרובות של קשר רציני, חתונה ומשפחה.
אני כל כך מהססת ולא בטוחה כי כבר חוויתי קשרים עם משיכה מינית מטורפת, אבל שום קשר או חיבור בפן הרגשי (ולכן זה גם לא התקדם משם יותר מדי ונגמר מהצד שני). אז סוף סוף אני מוצאת קשר אמיתי וטוב ורוצה לזרוק אותו לפח? אולי אפשר להתפשר, להבליג, להסתדר בלי, לדמיין דברים אחרים בזמן שאני איתו באופן אינטימי.
אני בדילמות כבר כמה חודשים, כי אני מרגישה שהקשר שלנו בשנה האחרונה באמת תפס תאוצה לכיוון רציני. הטריגר למחשבות שלי היה בעקבות חופשה שלי בחו"ל לביקור משפחתי שפשוט הרגשתי שאני לא מתגעגעת אליו ופחות התחשק לי לדבר איתו. ניסיתי גם וביקשתי ממנו שנעשה הפסקה, התגובות שלו שברו לי את הלב ועד כמה שהיה לי קשה להפסיק לדבר איתו, היה לי יותר קשה להרגיש שאני שוברת לו את הלב ככה והוא לא מצליח להבין למה. ההפסקה נגמרה מאד מהר, הרגשתי שאני מתגעגעת והבדידות חנקה אותי.
אני יודעת שיהיה לנו טוב ביחד. שנוכל לבנות זוגיות מוצקה, בטוחה ושלווה. הוא תמיד יהיה לצידי ולא יעזוב אותי, ולגבי בגידות? אין לי ספקות בכלל ואני סומכת עליו מיליון אחוז. אני יודעת שככל שמתקדמים בחיים, הכי חשוב שתהיה חברות אמיתית. גם האנשים הכי יפים מזדקנים מתישהו וגם חיי המין הכי סוערים נכנסים לשגרה מתישהו. אבל אני פוחדת שאם אחליט שאני כן הולכת על זה, שאני שם 100% בלי להסתכל לצדדים, ברגע האמת, של תכנון חתונה, אתפוס רגליים קרות ואעזוב ואז אתקע בגיל 26-27 לבד, בלי מסגרת זמינה להכיר בה אף אחד (אסיים כבר תואר) וכאילו אתחיל מאפס.
אשמח לשמוע מה אתם חושבים על העניין.
אפשר לראות את זה לפי הכתיבה שלך שאת בן אדם חם,וגם שאת חכמה מאוד,מקווה שתעשי את ההחלטה הנכונה(רק בעתיד את תראי אם עשית את ההחלטה הנכונה או לא,אבל תנסי לחשוב כמה צעדים קדימה)על כל מיקרה לפני שאתם גרים ביחד כמה חודשים לא מציע לך בכלל לחשוב על חתונה,חוץ מזה תיהי שלמה עם עצמך במה שאת עושה ועל תחששי מכלום,תאמיני בדרך שלך ותיהי שלמה איתה ב100 אחוז בלי חרטות,אם את צריכה משהו אנחנו תמיד פה בשבילך(את יכולה גם במסרים)בהצלחה